Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Honoring One’s Parents

MarriageChapter 85: Honoring Elders

It is a mitzva d’oraysa[1] ספר המצוות לרמב"ם ע' ו, חינוך מצ' תלד to become close to a Talmid Chacham in order to learn from his actions[2] רמב"ם (דעות ו,ב). וע' אג"מ (או"ח ג, לו) דלדעת הרמב"ם כל הענינים הנזכרים בזה, כגון לישא בת ת"ח ולעשות לו פרקמטיא, כולם כדי שילמוד ממעשיו, אבל לדעת רש"י הפרקמטיא הוא כדי לפרנס הת"ח.

ואמרו חז"ל (סוכה כא:) אפי' שיחתן צריך לימוד. וע' תפארת ישראל (סוכה פ"ב משנה א) הטעם בזה, וז"ל דאם לא אמרה כדי שנלמד דבר, לא היה שח שיחת חולין דעבר בעשה כיומא י"ט,ב.
. It is a mitzva d’oraysa[3] ספר המצוות לרמב"ם (ע' רט), ספר החינוך (מצ' רנז). דכתיב, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואין זקן אלא מי שקנה חכמה (קידושין לב:). ומשמע מדבריהם דקימה בפני כל תלמיד חכם הוי דאורייתא, וכן משמע בתוס' (ב"ק מא: ד"ה לרבות). וע' הגהות מיימונית (הל' תלמוד תורה פ"ת אות נ) משמע דמדאורייתא אינו חייב לכבד אלא רבו המובהק, וכל שאר חיובי כבוד הם מדרבנן.

ולענין זקן ממש, משמע ברמב"ם וספר החינוך דכבוד זקן ממש אינו מצוה דאורייתא. אבל בטור (סי' רמד) וב"ח, משמע שהוא גם דאורייתא. ולדעת סמ"ק (סי' נא) מפני שיבה תקום הוי מצוה בפני עצמו.

וע' סמ"ג (עשין ד) כתב דיראת ת"ח דאורייתא ונכלל במצות יראת ה', דדרשו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ורמב"ם (ספה"מ, שורש ב) חולק על שיטה זו, דכל מה שמוציא הכתוב מידי פשוטו אינו נכלל במצוה דאורייתא. ורמב"ן (השגות שם) חולק על רמב"ם וכתב כסמ"ג, דכיון שהוא מדרש מחז"ל, אע"פ שהוא נתרבה בריבוי, אין זה מיקרי מוציא הכתוב מידי פשוטו. וע' רש"י על מה שנקרא בגמ' (שבועות ל:) מצות עשה דכבוד תורה, ופירש"י, דדרשינן (ב"ק מא:) את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. ונראה דרש"י סובר כדעת סמ"ג. (וע' ר' חננאל (שבועות שם) פי' משום והדרת פני זקן, דלא כרש"י.) אבל הדרישה (חו"מ טו, א) כ' דלדעת רש"י הוי אסמכתא.

אבל אע"פ שמשמע מרש"י הנ"ל דאת ה' אלהיך תירא מיירי בכל תלמיד חכם, רש"י עצמו כתב (פסחים כב:) כ' לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים. ולכאו' פירוש זו מוכח ממ"ש בגמ' פסחים (קח.) דר' יוסף אמר לתלמידיו שאין צריכים להסב בליל פסח, משום מורא רבך כמורא שמים. ואם היה מצות יראה שייך לכל תלמיד חכם, אז אין אדם יכול להסב בפני כל תלמיד חכם אפי' אינו רבו, וע' רשב"ם שם. וצ"ל דמשום כבוד (ששייך בכל תלמיד חכם) אין איסור להסב, אבל משום יראה, שהוא שייך דוקא ברבו או מופלג בדורו, אסור להסב. וע' תרומת הדשן (סי' קלח). (וע' תרה"ד שם משמע בתחילת דבריו שבאמת אין להסב אם יש שם שום תלמיד חכם אפי' אינו רבו).

ונ"ל פשוט דקימה מפני ת"ח הוי קיום של כבוד ומורא, וכן משמע בטור (סי' רמב), ממה שהקשה שלא יעמוד בפני ת"ח יותר מב' פעמים ביום שלא יהא כבודו יותר מכבוד שמים, ותי' שהוקשה מוראו למורא שמים, ע"ש.

ובתוס' (ב"ק מא:) כתב דהאי דרשה דלרבות תלמידי חכמים, מיירי דוקא ברבו מובהק, כמו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים, א"נ ברב המופלג דהוי כרבו מובהק. וא"כ לדעת תוס', ברבו מובהק יש ב' מצוות, יראה וכבוד, ובשאר ת"ח יש רק מצות הידור.

וע' גרי"ז על הרמב"ם (הל' ת"ת), וברכי יוסף (חו"מ טו, א).
to honor talmidei chachamim, and by doing so one is honoring the shechina which they represent. One who disrespects them is, chas v’shalom, disrespecting Hashem[4] רמב"ם הל' ת"ת (ה, א). וע' טור (סי' רמב) בדעת הרי"ף שמותר לקום מפני ת"ח אפי' מאה פעמים ביום, ואין לחוש על זה שמראה כבוד לרבו יותר מכבוד השכינה שאינו אומר קריאת שמע אלא שחרית וערבית, דהא הוקשה כבודו לכבוד המקום כמ"ש (ב"ק מא:) את ה' אלהיך תירא, את לרבות תלמידי חכמים, עכת"ד, ונלע"ד בכוונתו דכיון שע"י כבוד ת"ח הוא באמת מראה כבוד להקב"ה, מותר.

וע"י תורה יכול להשיג מעלה יתירה אפי' מכהן גדול, כמ"ש הגמ' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ (הוריות יג.). ואפי' עכו"ם העוסק בז' מצוות שלו יכול להיות ככהן גדול (ע"ז ג.), אבל אינו יכול להיות יותר מכהן גדול (כ"כ תוס' שם).
.

A.    General Rules

Every community must ensure that it has a Rav, as must every individual[5] ע' שו"ע (או"ח נג,כד) וביה”ל שם שצריכים מורה הוראה כדי לפסוק הלכה, והוא קודם לתפלה בצבור, וע' שו"ע (יו"ד רמה,ב) שאם אינו יודע ללמוד תורה צריך לשכור מי שילמדו והוא קודם לבנו, וע' גמ' (ברכות ? והביאו מג"א ?) ששלמה לא נשא בת פרעה עד שמת רבו ומזה רואים גודל החיוב שיהיה מי שירא ממנו כדי שלא יחטא . The Rav should be supported by the community and not have to take from the communal charity fund. One may use ma’aser money for this purpose and the community should view it as an honor to support a Talmid Chacham[6] רמ"א (רנא, יג) .

One is obligated to honor his rebbe muvhak in many ways. However, because nowadays most learning is from seforim, this status rarely applies[7] חכמת אדם (קד, א). וערה"ש (רמד, כא) מסביר משום דרוב הלימוד היום מספרים ולא מפי השמועה, אבל אם למד שנים רבות אצל רב אחד וקיבל ממנו מהלך הן בלימוד הבקיות הן בסברות ישרות, מיקרי רבו המובהק. .

Although honoring one’s rebbe muvhak takes precedence to honoring one’s parents[8] רמב, לד. אבל אם אביו שקול כנגד רבו, או אביו משכיר לו מלמד והרב לא היה מלמדו אם אביו לא היה משלם, אביו קודם (שו"ע ורמ"א וש"ך שם). וע' רמב"ם (הל' ת"ת ה, א) וכס"מ שם. , nowadays, parents take precedence to a rebbe, as the status of rebbe muvhak does not generally apply[9] כסף משנה (הל' ת"ת, פ"ה הל' א), וש"ך (רמב, סב). .

A rebbe may forgo his honor, but a talmid may not mock or embarrass him, even if he permits it[10] רמב, לב, ורמ"א שם (such as on Purim).

When one mentions the name of a talmid chacham who has died, he should say “zichrono livracha” or “zecher Tzadik livracha”. However, when one is quoting him in the context of learning, he need not say this[11] ספר חסידים (ס' תשמה). ושם כתב דה"ה אביו, וע' מקור חסד (ס' תתקפ), דבאביו חולק עליו, אבל נלע"ד דאפשר לענין רבו, מסכים לדברי הספ"ח. .

When speaking to one’s Rebbe, rather than saying “you”, it is proper to say “Rebbe” or “you, Rebbe”[12] תוס' נדה (יד:), וכן מצינו שעשו ר' שמעון כן באבות דר"נ (סוף פי"ד) שאמר לריב"ז, אף אתה רבי קבל תנחומין. וגם אין נכון לומר לרבו "רבך" (גמ' ר"ה לא:). (e.g. “when are you, Rebbe, saying the shiur?”).

When one quotes a dvar torah from others, he should quote the original source who said it and the source who he heard it from[13] ע' מג"א (קנו, ב) כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, ובנו"ב (תנינא או"ח כ) הראה מקורו מדברי התנחומא, שעובר על הלאו "אל תגזל דל". (particularly if one of them is deceased, as this is a great zechus for the neshama[14] גמ' יבמות (צו:), דמפני ענין זה דשפתותיו דובבות בקבר בעוה"ז, הקפיד ר' יוחנן בחייו כשלא אמרו דבר משמו. ), but need not quote the sources in between[15] חכמת שלמה (קנו, א) בשם גמ' נזיר (נו:). וע' דרכ"מ (יו"ד ס"ס רמו) בשם הגה"מ (הל' ת"ת פ"ד או' ב) בשם הירושלמי, שאם אתה יכול לשלשל כל השמועה עד משה רבינו, שלשל, ומה טעם, והודעתם לבניך ולבני בניך עד יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ע"ש. וכן משמע בגמ' שמזכיר שלשלת האמירות, כמו שכתוב הרבה פעמים בגמ', כמו בגמ' נדרים (ח:) הביא הרבה. והלל אמר מלא הין שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו (עדיות א, ג), ונראה מדברי רמב"ם (פיהמ"ש שם) שרבו אבטליון היה גר ולא היה יכול לבטא הה"א, ואמר "אין" במקום "הין", וגם הלל אמר "אין", אעפ"כ שהיה יכול לבטא הה"א, כיון שהוא לשון רבו [ושמעתי שיש תלמידי בריסק שמקפידים מאד על זה לומר דוקא באופן רבם]. אבל הגר"א (שם) פי' דקאי אמלת "מלא", שהוא מיותר, וצ"ל דאבטליון היה אומר "מלא" כי היכי דלא לישתמע "אין מים שאובין פוסלים", ולכן הלל לא היה צריך לומר "מלא" כיון שהיה יכול לבטא הה"א, ואמרו רק משום שהוא לשון רבו. (ואין לשנות ממה שאמר רבותיו אפי' כשיודע בודאי שהוא טעות, כן העיד הגרי"ד סולובייצ'יק (הו"ד בספר דברי הרב, עמ' רד) שהגר"ח הוכיח כן מגמ' ב"ק (לט:). וכן רמ"א (רעט, א) כ' שאין להגיה שום ספר מסברא, וע' גר"א (שם) בשם רמב"ן (ב"ב קלד.). .

One may not go to a mikvah where one Rebbe is, but if the student was there first, he does not need to leave[16] .

One is obligated mid’oraysa[17] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיב), חינוך (מצ' תצו). וע' רמב"ן (ספה"מ שרש א) חולק עליו, דלאו זה לא נאמרה אלא לענין פירושי התורה כגון גזירה שוה ובנין אב ושאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, או במשמעות הפסוק עצמו, או מה שקיבלו מסיני, אבל שאר תקנות וגזירות אינם בכלל זה. ותמה בקובץ שיעורים (קו' דברי סופרים) דלדעת רמב"ן למה אנו מחוייבים לשמוע להן ושלא לעבור על דבריהן כיון שאין לנו שום צווי בתורה על זה? ותי' שאנו מחוייבים לעשות כרצון הקב"ה, ומ"ש חז"ל קרא אסכמתא בעלמא ר"ל הסכימה דעתן לדעת המקום, ואע"פ שהוא רצון ה', כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשים. ויותר מזה, אפי' הדברים שנלמדים בי"ג מדות שתורה נדרשת שהם דאורייתא ממש, כיון שאינן מפורשים בתורה הן קלין מדברים המפורשים, כמ"ש ר"ן (נדרים ח.) ותוס' (יבמות ז), ע"ש.

ומצינו הלכה למשה מסיני שהביאו חז"ל עליו קרא לאסמכתא, כגון שיעורין (גמ' ערובין ד), ורמב"ם (הקדמה לפיה"מ) פי' דר"ל שהביאו אסמכתא לו כדי שיזכרנו אבל אין לו רמז מן התורה. וכעין זה בתוס' (מנחות צב:) פי' "גירסא בעלמא", ר"ל קרא אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא. אבל ריטב"א (ר"ה טז.) פי' כל שיש אסמכתא מן הפסוק העיד הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דרך מינות הוא, עכת"ד. וע' מהרי"ל (לקוטים פד) דאסמכתא דרבנן הוא, ומצאו לו סמך מן המקרא כדי שיחשבו שהוא דאורייתא ויחמירו, ולא אתו לזלזל בדברי חכמים. וע' קרית ספר (הקדמה, סוף פ"ה) דאע"פ שאין פשטה דקרא, אבל כיון שכתב מלות שיכול להבינם בזה הענין, נראה שרמזה גם לזה אע"פ שלא צוה הכתוב מפורש.

ומצינו כמה אסמכתות שהחמירו בו כדין תורה, כמ"ש פמ"ג (פתיחה כוללת ח"א אות כ, וע"ש דאינו כדין תורה ממש), וע' פמ"ג (מש"ז קצב, א) בשם הלבוש, משמע דמחמירים בספיקו דהוי כספק דאורייתא. אבל גם מצינו שהקילו בספק נטילת ידים אע"פ שיש לו אסמכתא. וע' פרי מגדים (פתיחה ס' קנז) יש ב' מיני אסמכתא, יש אסמכתא בעלמא שאין בו רמז בתורה, ויש אסמכתא מעליא, דדעתם שיהיה לו דין תורה ממש. [ונ"ל דעפ"ז, יש אסמכתות שהם כמ"ש רמב"ם, ויש אחרים שהם כמ"ש ריטב"א.]
to obey every directive of Chazal. One may never belittle a mitzva d’rabanan or imply that one is less obligated to keep it than a d’oraysa, and one who does so is punished severely[18] ע' גמ' ברכות (ד:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ושערי תשובה (שער ג, סע' ד ו-ח), וכ' שם שהעובר על דברי חכמים מקבל מלקות יותר מארבעים, דהיינו יותר מן העובר על דברי תורה. וע' תוס' נזיר (כ:) נסתפק אם מלקות מרדות על עבירה שעבר הוי יותר ממ'. .

 

B.    Standing Up and Entering Doorways

One must stand up when a talmid chacham enters the room if he is one’s rebbi muvhak or one of the great Torah leaders of the generation[19] רמב, טז, ו-רמד, י. . One may not sit until he can not see the talmid chacham anymore or the rebbe has reached his place[20] רמד, ט, לענין חכם. וש"ך (רמב, לה) כ' ה"ה לענין רבו. .

One need not stand up for a rebbi or talmid chacham more than twice a day. However, if others are present who would not assume that he already stood for the rebbi, he should stand up[21] רמב, טז. ורמ"א שם. ואע"פ שכתב בגמ' אין רשאי לעמוד וכו', פי' הרמ"א דאין חייב (ש"ך שם). וע' טור דלדעת הרי"ף חייב לעמוד אפי' מאה פעמים ביום. .

If one’s rebbi[22] רמב, ל. וע' תרומת הדשן (ח"א סי' קלח) בשם תוס' (ברכות לא:) שאפי' בא ללמוד לפניו ועדיין לא למד, מיקרי תלמיד. , or one who is significantly[23] ע' ש"ך (רמד, ב). more knowledgeable in Torah than most people, passes by, one must stand when he walks within seven feet, and may sit after he is seven feet away. One should not stand before he walks within this area[24] ש"ך (רמד, ו) .

One should stand when the wife (or widow) of a talmid chacham passes within seven feet[25] כן מבואר בגמ' שבועות (ל:) מעובדא דאשת ר' הונא, ולדעת תוס' (שם) משמע שהוא מצות עשה דאורייתא. והטעם, משום דאשת חבר כחבר. וכ"כ ט"ז (רמב, יד) דחייב לכבדה, וכן בשאילת יעב"ץ (ח"ב, סי' קלה). וע' כנה"ג (סי' רמד, הגה"ט או' ד) חולק, דאין חיוב לעמוד מפניה, אלא מדת חסידות.

וע' תוס' (שם) נסתפק אם חייב לכבדה אחר מיתת בעלה, אבל ט"ז הביא ממהר"ם מינץ שחייב לכבדה כל זמן שלא נישת לאחר.

אבל אשה חכמה שלימדה תורה, אין חיוב לעמוד מפניה, דאין חכמה לאשה אלא בפלך (מנ"ח רנז, ד).
.

One must stand up when an elderly Jewish man or woman[26] כ"כ ספר חסידים (סי' תקעח) ומנ"ח (רנז, ד) דגם מפני אשה זקינה חייב לעמוד. (more than seventy[27] ע' ברכי יוסף (אות ד) דלדעת האריז"ל, כל שהוא בן ששים חייב לקום מפניו. years old) reaches within seven feet (whether he is walking or in a wheelchair) until he is seven feet away. If the elderly person is known to be a rasha one need not stand[28] רמד, א-ב. ורכוב כמהלך דמי (שם). וע' שו"ת שבה"ל (ט, קצח) דיתכן לפעמים יש ענין להדר זקן כזה, עכ"פ בדברים. . One is not obligated to stand up when elderly non-Jews pass by, but one should try to honor them in small ways[29] רמד, ז. ואם הוא זקן נכרי שעובר על ז' מצוות בני נח, כ' בספר יראים (ריש סי' רלג) שאין לכבדו, דהא אם אסור להסתכל בפני רשע, להדר פניו לא כל שכן. (e.g., holding the door for them or helping them stand up).

When standing for a talmid chacham, one must rise to a full standing position. However, when standing for an elderly person, he need only rise a little[30] ערה"ש (רמד, י-יב) כ' שכן המנהג, וע"ש ביאור יפה בזה. אבל שו"ע (סע' ח) כ' דין זה לענין ילד חכם העומד מפני זקן, וע' ט"ז והטור דמפני שחייבים לכבדו ג"כ אין לו להתבזות בפני הזקן, דדוקא בזה קם רק מעט כדי להדרו, אבל שאר אנשים חייבים לקום מלא קומתם מפני הזקן. .

One should not show honor to a talmid when the rebbe of that talmid is present, unless that rebbe also shows honor for his talmid[31] רמב, כא. וע' ש"ך ודרכי משה, שאם הרב מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד, מותר לכבדו אפי' אין הרב מכבדו. וראייתו ממה שחולקים כבוד לסגן כהן גדול במקום כה"ג. . For example, if a Rosh Yeshiva is giving a shiur, and one’s rebbe who is also a talmid of that Rosh Yeshiva enters, he should not stand up. However, if the Rosh Yeshiva himself also stands up, others may also stand.

When one reaches a doorway at the same time as a talmid chacham, one should honor the talmid chacham to go first[32] רמ"א (רמב, יז) , but the talmid chacham has the right to forgo this honor. (Some believe that if the other person is holding a sefer, he should go first, but this is a misconception[33] בפני מי שנושא ספר תורה, אפשר שצריך להקדים הספ"ת, ע' פת"ש (רפב, ג) שיש לכבד ספ"ת יותר מתלמיד חכם. אבל בחומשים, או שאר ספרים הנדפסים, אינו צריך לנהוג כבוד כבספר תורה, כמ"ש רמ"א (רפב ,ב) וש"ך שם. וע' שו"ת חתם סופר (יו"ד רלג) ע"פ הזוהר, שכשרואה חומש אחד מחמשה חומשי תורה, יש לעשות לו הידור כמו בפני תלמיד יניק וחכים, משום והדרת פני זקן, עכת"ד. propagated by talmidei chachamim who wish to forgo their honor by letting others go first.)

Customs

There are various customs which some people have. Some have no basis and need not be followed, but others have some basis and, if one knows it is his parents’ custom, should be followed, but one may be lenient in cases of difficulty.

Brides wear white- some basis[34] רדב"ז (?) משמע שהוא כדי להזכיר יום המיתה, וע' מטה משה (?) שהוא כיום כיפור שלו, ולבן הוי סימן לכפרת עונות. .

Ideas which are taught in schools but are of hard-to-find sources[35] מרדכי אמר שלא ילכו בני ישראל אל סעודת אחשורוש- המקור הוא באסתר רבה (פ' ?), אבל ע' גמ' מגילה (?) דרש"י משמע שהוא בעצמו הלך לשם, וע' מהרש"א שם.

אהל אברהם היה לו ד' פתחים- המקור הוא הרע"ב במשניות אבות (א, ה), ונראה שהבין כן בדברי אבות דר' נתן (ריש פ"ז).

שרח שוררה על הכנור שיוסף הוא חי- בתרגום יונתן (בראשית מו, יז) כתב שהיא בישרה ליעקב שיוסף חי (אבל כתב במקום אחר (מט, כא) דנפתלי בישרו), ובספר הישר (הנקרא תולדות אדם וחוה) כ' שעשתה שירה על הכינור. וע' רמב"ן (בראשית לד, יג) משמע שאינו סומך על דברי הספר הישר.

המלאך החליף תבשיל שלפני אליעזר עם שלפני בתואל ומת- בעל הטורים (בראשית כד, לג)

כשנכנסו ישראל לים סוף, הלכו בדרך חצי עיגול- כ"כ רמב"ם (פיהמ"ש אבות פ"ה), ורד"ק (תהלים קלו, יג), ותוס' ערכין (טו.). וע' יעב"ץ (שם) חולק על תוס', והרש"ש הביא ראי' לדברי התוס', ואותו ראי' גם הביא הרד"ק.

סיפור בב' אחים על מקום שעתיד לבנות בית המקדש- אין לו מקור אלא בספר הנדפס כלפני 100 שנים.

"אותיות מחכימות"- תשב"ץ (ח"ד ס' נג), מגדל עוז (אישות ה, ט)

"ישועת ה' כהרף עין"- סדר היום (ריש סדר ההגדה) מדרש לקח טוב, מגילת אסתר, סוף פ"ד.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"- זהר (שמות מהדו"ח אות רנב), אבל לא בדיוק במילים אלו.

קשרו חבל על כהן גדול כשנכנס לקדש הקדשים כדי להוציאו משם אם מת- זהר (אמור, מהדו"ח אות רנא)

יהללך זר ולא פיך (משלי כז), ופירושו, יהללך זר, ואם לא, פיך- זהר (בלק, קצד.). וגם יש לציין, מה שאומרים העולם "יהללוך" אע"פ דלשון הקרא "יהללך" עם סגו"ל תחת הלמ"ד הראשון, מצאתי המילה "יהללוך" בארחות צדיקים (שער הגאוה) בדפוסים ישנים (אבל בדפוס ראשון נכתב "יהללך"), וכן בחיי אדם (הקדמה) כתב "יהללוך". 


[1] ספר המצוות לרמב"ם ע' ו, חינוך מצ' תלד

[2] רמב"ם (דעות ו,ב). וע' אג"מ (או"ח ג, לו) דלדעת הרמב"ם כל הענינים הנזכרים בזה, כגון לישא בת ת"ח ולעשות לו פרקמטיא, כולם כדי שילמוד ממעשיו, אבל לדעת רש"י הפרקמטיא הוא כדי לפרנס הת"ח.

ואמרו חז"ל (סוכה כא:) אפי' שיחתן צריך לימוד. וע' תפארת ישראל (סוכה פ"ב משנה א) הטעם בזה, וז"ל דאם לא אמרה כדי שנלמד דבר, לא היה שח שיחת חולין דעבר בעשה כיומא י"ט,ב.

[3] ספר המצוות לרמב"ם (ע' רט), ספר החינוך (מצ' רנז). דכתיב, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, ואין זקן אלא מי שקנה חכמה (קידושין לב:). ומשמע מדבריהם דקימה בפני כל תלמיד חכם הוי דאורייתא, וכן משמע בתוס' (ב"ק מא: ד"ה לרבות). וע' הגהות מיימונית (הל' תלמוד תורה פ"ת אות נ) משמע דמדאורייתא אינו חייב לכבד אלא רבו המובהק, וכל שאר חיובי כבוד הם מדרבנן.

ולענין זקן ממש, משמע ברמב"ם וספר החינוך דכבוד זקן ממש אינו מצוה דאורייתא. אבל בטור (סי' רמד) וב"ח, משמע שהוא גם דאורייתא. ולדעת סמ"ק (סי' נא) מפני שיבה תקום הוי מצוה בפני עצמו.

וע' סמ"ג (עשין ד) כתב דיראת ת"ח דאורייתא ונכלל במצות יראת ה', דדרשו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ורמב"ם (ספה"מ, שורש ב) חולק על שיטה זו, דכל מה שמוציא הכתוב מידי פשוטו אינו נכלל במצוה דאורייתא. ורמב"ן (השגות שם) חולק על רמב"ם וכתב כסמ"ג, דכיון שהוא מדרש מחז"ל, אע"פ שהוא נתרבה בריבוי, אין זה מיקרי מוציא הכתוב מידי פשוטו. וע' רש"י על מה שנקרא בגמ' (שבועות ל:) מצות עשה דכבוד תורה, ופירש"י, דדרשינן (ב"ק מא:) את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים. ונראה דרש"י סובר כדעת סמ"ג. (וע' ר' חננאל (שבועות שם) פי' משום והדרת פני זקן, דלא כרש"י.) אבל הדרישה (חו"מ טו, א) כ' דלדעת רש"י הוי אסמכתא.

אבל אע"פ שמשמע מרש"י הנ"ל דאת ה' אלהיך תירא מיירי בכל תלמיד חכם, רש"י עצמו כתב (פסחים כב:) כ' לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים. ולכאו' פירוש זו מוכח ממ"ש בגמ' פסחים (קח.) דר' יוסף אמר לתלמידיו שאין צריכים להסב בליל פסח, משום מורא רבך כמורא שמים. ואם היה מצות יראה שייך לכל תלמיד חכם, אז אין אדם יכול להסב בפני כל תלמיד חכם אפי' אינו רבו, וע' רשב"ם שם. וצ"ל דמשום כבוד (ששייך בכל תלמיד חכם) אין איסור להסב, אבל משום יראה, שהוא שייך דוקא ברבו או מופלג בדורו, אסור להסב. וע' תרומת הדשן (סי' קלח). (וע' תרה"ד שם משמע בתחילת דבריו שבאמת אין להסב אם יש שם שום תלמיד חכם אפי' אינו רבו).

ונ"ל פשוט דקימה מפני ת"ח הוי קיום של כבוד ומורא, וכן משמע בטור (סי' רמב), ממה שהקשה שלא יעמוד בפני ת"ח יותר מב' פעמים ביום שלא יהא כבודו יותר מכבוד שמים, ותי' שהוקשה מוראו למורא שמים, ע"ש.

ובתוס' (ב"ק מא:) כתב דהאי דרשה דלרבות תלמידי חכמים, מיירי דוקא ברבו מובהק, כמו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים, א"נ ברב המופלג דהוי כרבו מובהק. וא"כ לדעת תוס', ברבו מובהק יש ב' מצוות, יראה וכבוד, ובשאר ת"ח יש רק מצות הידור.

וע' גרי"ז על הרמב"ם (הל' ת"ת), וברכי יוסף (חו"מ טו, א).

[4] רמב"ם הל' ת"ת (ה, א). וע' טור (סי' רמב) בדעת הרי"ף שמותר לקום מפני ת"ח אפי' מאה פעמים ביום, ואין לחוש על זה שמראה כבוד לרבו יותר מכבוד השכינה שאינו אומר קריאת שמע אלא שחרית וערבית, דהא הוקשה כבודו לכבוד המקום כמ"ש (ב"ק מא:) את ה' אלהיך תירא, את לרבות תלמידי חכמים, עכת"ד, ונלע"ד בכוונתו דכיון שע"י כבוד ת"ח הוא באמת מראה כבוד להקב"ה, מותר.

וע"י תורה יכול להשיג מעלה יתירה אפי' מכהן גדול, כמ"ש הגמ' ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ (הוריות יג.). ואפי' עכו"ם העוסק בז' מצוות שלו יכול להיות ככהן גדול (ע"ז ג.), אבל אינו יכול להיות יותר מכהן גדול (כ"כ תוס' שם).

[5] ע' שו"ע (או"ח נג,כד) וביה”ל שם שצריכים מורה הוראה כדי לפסוק הלכה, והוא קודם לתפלה בצבור, וע' שו"ע (יו"ד רמה,ב) שאם אינו יודע ללמוד תורה צריך לשכור מי שילמדו והוא קודם לבנו, וע' גמ' (ברכות ? והביאו מג"א ?) ששלמה לא נשא בת פרעה עד שמת רבו ומזה רואים גודל החיוב שיהיה מי שירא ממנו כדי שלא יחטא

[6] רמ"א (רנא, יג)

[7] חכמת אדם (קד, א). וערה"ש (רמד, כא) מסביר משום דרוב הלימוד היום מספרים ולא מפי השמועה, אבל אם למד שנים רבות אצל רב אחד וקיבל ממנו מהלך הן בלימוד הבקיות הן בסברות ישרות, מיקרי רבו המובהק.

[8] רמב, לד. אבל אם אביו שקול כנגד רבו, או אביו משכיר לו מלמד והרב לא היה מלמדו אם אביו לא היה משלם, אביו קודם (שו"ע ורמ"א וש"ך שם). וע' רמב"ם (הל' ת"ת ה, א) וכס"מ שם.

[9] כסף משנה (הל' ת"ת, פ"ה הל' א), וש"ך (רמב, סב).

[10] רמב, לב, ורמ"א שם

[11] ספר חסידים (ס' תשמה). ושם כתב דה"ה אביו, וע' מקור חסד (ס' תתקפ), דבאביו חולק עליו, אבל נלע"ד דאפשר לענין רבו, מסכים לדברי הספ"ח.

[12] תוס' נדה (יד:), וכן מצינו שעשו ר' שמעון כן באבות דר"נ (סוף פי"ד) שאמר לריב"ז, אף אתה רבי קבל תנחומין. וגם אין נכון לומר לרבו "רבך" (גמ' ר"ה לא:).

[13] ע' מג"א (קנו, ב) כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, ובנו"ב (תנינא או"ח כ) הראה מקורו מדברי התנחומא, שעובר על הלאו "אל תגזל דל".

[14] גמ' יבמות (צו:), דמפני ענין זה דשפתותיו דובבות בקבר בעוה"ז, הקפיד ר' יוחנן בחייו כשלא אמרו דבר משמו.

[15] חכמת שלמה (קנו, א) בשם גמ' נזיר (נו:). וע' דרכ"מ (יו"ד ס"ס רמו) בשם הגה"מ (הל' ת"ת פ"ד או' ב) בשם הירושלמי, שאם אתה יכול לשלשל כל השמועה עד משה רבינו, שלשל, ומה טעם, והודעתם לבניך ולבני בניך עד יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ע"ש. וכן משמע בגמ' שמזכיר שלשלת האמירות, כמו שכתוב הרבה פעמים בגמ', כמו בגמ' נדרים (ח:) הביא הרבה. והלל אמר מלא הין שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו (עדיות א, ג), ונראה מדברי רמב"ם (פיהמ"ש שם) שרבו אבטליון היה גר ולא היה יכול לבטא הה"א, ואמר "אין" במקום "הין", וגם הלל אמר "אין", אעפ"כ שהיה יכול לבטא הה"א, כיון שהוא לשון רבו [ושמעתי שיש תלמידי בריסק שמקפידים מאד על זה לומר דוקא באופן רבם]. אבל הגר"א (שם) פי' דקאי אמלת "מלא", שהוא מיותר, וצ"ל דאבטליון היה אומר "מלא" כי היכי דלא לישתמע "אין מים שאובין פוסלים", ולכן הלל לא היה צריך לומר "מלא" כיון שהיה יכול לבטא הה"א, ואמרו רק משום שהוא לשון רבו. (ואין לשנות ממה שאמר רבותיו אפי' כשיודע בודאי שהוא טעות, כן העיד הגרי"ד סולובייצ'יק (הו"ד בספר דברי הרב, עמ' רד) שהגר"ח הוכיח כן מגמ' ב"ק (לט:). וכן רמ"א (רעט, א) כ' שאין להגיה שום ספר מסברא, וע' גר"א (שם) בשם רמב"ן (ב"ב קלד.).

[17] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיב), חינוך (מצ' תצו). וע' רמב"ן (ספה"מ שרש א) חולק עליו, דלאו זה לא נאמרה אלא לענין פירושי התורה כגון גזירה שוה ובנין אב ושאר י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, או במשמעות הפסוק עצמו, או מה שקיבלו מסיני, אבל שאר תקנות וגזירות אינם בכלל זה. ותמה בקובץ שיעורים (קו' דברי סופרים) דלדעת רמב"ן למה אנו מחוייבים לשמוע להן ושלא לעבור על דבריהן כיון שאין לנו שום צווי בתורה על זה? ותי' שאנו מחוייבים לעשות כרצון הקב"ה, ומ"ש חז"ל קרא אסכמתא בעלמא ר"ל הסכימה דעתן לדעת המקום, ואע"פ שהוא רצון ה', כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשים. ויותר מזה, אפי' הדברים שנלמדים בי"ג מדות שתורה נדרשת שהם דאורייתא ממש, כיון שאינן מפורשים בתורה הן קלין מדברים המפורשים, כמ"ש ר"ן (נדרים ח.) ותוס' (יבמות ז), ע"ש.

ומצינו הלכה למשה מסיני שהביאו חז"ל עליו קרא לאסמכתא, כגון שיעורין (גמ' ערובין ד), ורמב"ם (הקדמה לפיה"מ) פי' דר"ל שהביאו אסמכתא לו כדי שיזכרנו אבל אין לו רמז מן התורה. וכעין זה בתוס' (מנחות צב:) פי' "גירסא בעלמא", ר"ל קרא אסמכתא בעלמא לאוקמי גירסא לסימנא. אבל ריטב"א (ר"ה טז.) פי' כל שיש אסמכתא מן הפסוק העיד הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה, ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן, ישתקע הדבר ולא יאמר, שזו דרך מינות הוא, עכת"ד. וע' מהרי"ל (לקוטים פד) דאסמכתא דרבנן הוא, ומצאו לו סמך מן המקרא כדי שיחשבו שהוא דאורייתא ויחמירו, ולא אתו לזלזל בדברי חכמים. וע' קרית ספר (הקדמה, סוף פ"ה) דאע"פ שאין פשטה דקרא, אבל כיון שכתב מלות שיכול להבינם בזה הענין, נראה שרמזה גם לזה אע"פ שלא צוה הכתוב מפורש.

ומצינו כמה אסמכתות שהחמירו בו כדין תורה, כמ"ש פמ"ג (פתיחה כוללת ח"א אות כ, וע"ש דאינו כדין תורה ממש), וע' פמ"ג (מש"ז קצב, א) בשם הלבוש, משמע דמחמירים בספיקו דהוי כספק דאורייתא. אבל גם מצינו שהקילו בספק נטילת ידים אע"פ שיש לו אסמכתא. וע' פרי מגדים (פתיחה ס' קנז) יש ב' מיני אסמכתא, יש אסמכתא בעלמא שאין בו רמז בתורה, ויש אסמכתא מעליא, דדעתם שיהיה לו דין תורה ממש. [ונ"ל דעפ"ז, יש אסמכתות שהם כמ"ש רמב"ם, ויש אחרים שהם כמ"ש ריטב"א.]

[18] ע' גמ' ברכות (ד:) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ושערי תשובה (שער ג, סע' ד ו-ח), וכ' שם שהעובר על דברי חכמים מקבל מלקות יותר מארבעים, דהיינו יותר מן העובר על דברי תורה. וע' תוס' נזיר (כ:) נסתפק אם מלקות מרדות על עבירה שעבר הוי יותר ממ'.

[19] רמב, טז, ו-רמד, י.

[20] רמד, ט, לענין חכם. וש"ך (רמב, לה) כ' ה"ה לענין רבו.

[21] רמב, טז. ורמ"א שם. ואע"פ שכתב בגמ' אין רשאי לעמוד וכו', פי' הרמ"א דאין חייב (ש"ך שם). וע' טור דלדעת הרי"ף חייב לעמוד אפי' מאה פעמים ביום.

[22] רמב, ל. וע' תרומת הדשן (ח"א סי' קלח) בשם תוס' (ברכות לא:) שאפי' בא ללמוד לפניו ועדיין לא למד, מיקרי תלמיד.

[23] ע' ש"ך (רמד, ב).

[24] ש"ך (רמד, ו)

[25] כן מבואר בגמ' שבועות (ל:) מעובדא דאשת ר' הונא, ולדעת תוס' (שם) משמע שהוא מצות עשה דאורייתא. והטעם, משום דאשת חבר כחבר. וכ"כ ט"ז (רמב, יד) דחייב לכבדה, וכן בשאילת יעב"ץ (ח"ב, סי' קלה). וע' כנה"ג (סי' רמד, הגה"ט או' ד) חולק, דאין חיוב לעמוד מפניה, אלא מדת חסידות.

וע' תוס' (שם) נסתפק אם חייב לכבדה אחר מיתת בעלה, אבל ט"ז הביא ממהר"ם מינץ שחייב לכבדה כל זמן שלא נישת לאחר.

אבל אשה חכמה שלימדה תורה, אין חיוב לעמוד מפניה, דאין חכמה לאשה אלא בפלך (מנ"ח רנז, ד).

[26] כ"כ ספר חסידים (סי' תקעח) ומנ"ח (רנז, ד) דגם מפני אשה זקינה חייב לעמוד.

[27] ע' ברכי יוסף (אות ד) דלדעת האריז"ל, כל שהוא בן ששים חייב לקום מפניו.

[28] רמד, א-ב. ורכוב כמהלך דמי (שם). וע' שו"ת שבה"ל (ט, קצח) דיתכן לפעמים יש ענין להדר זקן כזה, עכ"פ בדברים.

[29] רמד, ז. ואם הוא זקן נכרי שעובר על ז' מצוות בני נח, כ' בספר יראים (ריש סי' רלג) שאין לכבדו, דהא אם אסור להסתכל בפני רשע, להדר פניו לא כל שכן.

[30] ערה"ש (רמד, י-יב) כ' שכן המנהג, וע"ש ביאור יפה בזה. אבל שו"ע (סע' ח) כ' דין זה לענין ילד חכם העומד מפני זקן, וע' ט"ז והטור דמפני שחייבים לכבדו ג"כ אין לו להתבזות בפני הזקן, דדוקא בזה קם רק מעט כדי להדרו, אבל שאר אנשים חייבים לקום מלא קומתם מפני הזקן.

[31] רמב, כא. וע' ש"ך ודרכי משה, שאם הרב מתכבד במה שאחרים חולקים לו כבוד, מותר לכבדו אפי' אין הרב מכבדו. וראייתו ממה שחולקים כבוד לסגן כהן גדול במקום כה"ג.

[32] רמ"א (רמב, יז)

[33] בפני מי שנושא ספר תורה, אפשר שצריך להקדים הספ"ת, ע' פת"ש (רפב, ג) שיש לכבד ספ"ת יותר מתלמיד חכם. אבל בחומשים, או שאר ספרים הנדפסים, אינו צריך לנהוג כבוד כבספר תורה, כמ"ש רמ"א (רפב ,ב) וש"ך שם. וע' שו"ת חתם סופר (יו"ד רלג) ע"פ הזוהר, שכשרואה חומש אחד מחמשה חומשי תורה, יש לעשות לו הידור כמו בפני תלמיד יניק וחכים, משום והדרת פני זקן, עכת"ד.

[34] רדב"ז (?) משמע שהוא כדי להזכיר יום המיתה, וע' מטה משה (?) שהוא כיום כיפור שלו, ולבן הוי סימן לכפרת עונות.

[35] מרדכי אמר שלא ילכו בני ישראל אל סעודת אחשורוש- המקור הוא באסתר רבה (פ' ?), אבל ע' גמ' מגילה (?) דרש"י משמע שהוא בעצמו הלך לשם, וע' מהרש"א שם.

אהל אברהם היה לו ד' פתחים- המקור הוא הרע"ב במשניות אבות (א, ה), ונראה שהבין כן בדברי אבות דר' נתן (ריש פ"ז).

שרח שוררה על הכנור שיוסף הוא חי- בתרגום יונתן (בראשית מו, יז) כתב שהיא בישרה ליעקב שיוסף חי (אבל כתב במקום אחר (מט, כא) דנפתלי בישרו), ובספר הישר (הנקרא תולדות אדם וחוה) כ' שעשתה שירה על הכינור. וע' רמב"ן (בראשית לד, יג) משמע שאינו סומך על דברי הספר הישר.

המלאך החליף תבשיל שלפני אליעזר עם שלפני בתואל ומת- בעל הטורים (בראשית כד, לג)

כשנכנסו ישראל לים סוף, הלכו בדרך חצי עיגול- כ"כ רמב"ם (פיהמ"ש אבות פ"ה), ורד"ק (תהלים קלו, יג), ותוס' ערכין (טו.). וע' יעב"ץ (שם) חולק על תוס', והרש"ש הביא ראי' לדברי התוס', ואותו ראי' גם הביא הרד"ק.

סיפור בב' אחים על מקום שעתיד לבנות בית המקדש- אין לו מקור אלא בספר הנדפס כלפני 100 שנים.

"אותיות מחכימות"- תשב"ץ (ח"ד ס' נג), מגדל עוז (אישות ה, ט)

"ישועת ה' כהרף עין"- סדר היום (ריש סדר ההגדה) מדרש לקח טוב, מגילת אסתר, סוף פ"ד.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"- זהר (שמות מהדו"ח אות רנב), אבל לא בדיוק במילים אלו.

קשרו חבל על כהן גדול כשנכנס לקדש הקדשים כדי להוציאו משם אם מת- זהר (אמור, מהדו"ח אות רנא)

יהללך זר ולא פיך (משלי כז), ופירושו, יהללך זר, ואם לא, פיך- זהר (בלק, קצד.). וגם יש לציין, מה שאומרים העולם "יהללוך" אע"פ דלשון הקרא "יהללך" עם סגו"ל תחת הלמ"ד הראשון, מצאתי המילה "יהללוך" בארחות צדיקים (שער הגאוה) בדפוסים ישנים (אבל בדפוס ראשון נכתב "יהללך"), וכן בחיי אדם (הקדמה) כתב "יהללוך". 

Next: Yichud
Yichud