Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Purim

KashrusChapter 77: Forbidden Foods

Every time one eats a kosher animal[1] רמב"ם ע' קמט-קנב, חינוך , והמצוות (ע' מצוה קמט ו-קנב) הם לבדוק סימני בהמה וחיה, עוף, חגב, דג, כדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. וכתיב זאת החיה אשר תאכלו, ולשון ספרא (רפ"ג) אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. [ומשמע מדבריו שהאוכל בשר כשר ולא בדק תחלה ביטל מצות עשה, וכ"כ החינוך להדיא במצ' קנג. ושמעתי מהגה"ר צבי שכטר, שאין השוחט חייב לבדוק כל פרה קודם שחיטה לראות שהוא מפריס פרסה, דכיון שידוע לכל שמין זה יש לו סימני כשרות, זה שהוא מכיר שהוא פרה הוי כבדיקת סימנים, עכת"ד. ואפשר שיכול לקיים מצוה זו כשבודק שיש עליו הכשר, שהוא עדות שבשר זה מבהמה כשרה.] ורמב"ן לא מנאם למצוות עשה. , one fulfills a mitzva d’oraysa.

It is assur mid’oraysa to eat meat and milk which were cooked together. See {Laws Unique to Meat and Milk}.

A. Non-Kosher Items

One must only buy meat or chicken which has a reliable hechsher[2] ע' רמב"ם (הל' מאכ"א יא, כה) שאין קונין יין ובשר וכו' אלא מאדם שהוחזק בכשרות. והראב"ד (שם) חולק, שאין עמי הארץ חשודים להחליף או למכור דבר האסור אא"כ נחשד. וע' דרכ"מ (קיט, א) וש"ך (שם סק"א) שהמנהג כדעת הראב"ד, אבל הט"ז (סק"ב) וחכמ"א (עא, ב) ופרי תואר (סק"א) העלו דמחמת קלקול הדורות, ראוי להחמיר שאין לקנות אלא ממי שהוחזק בכשרות. ובאר היטב למהרי"ט (סק"ג) כ' שתיקנו בפנקס המדינה דבר מאכל או יין אא"כ יש בידו כתב הכשר מאיזה אב בית דין, אכן אם נאבדה לו הכתב ההוא, אם הוא מוחזק בכשרות אפשר לסמוך עליו. , because of the various issurim involved[3] ע' ספר המצוות לרמב"ם (ע"פ המבואר בהל' מאכלות אסורות): איסורי בהמה וחיה טמאה (ל"ת קעב),

דג טמא (ל"ת קעג),

עוף טמא (ל"ת קעד),

נבילה ר"ל בהמה שמתה מאליה או לא נשחטה כראוי (ל"ת קפ),

טריפה ר"ל בהמה שנטרפה ואינה יכולה לחיות מחמת מכותיה (ל"ת קפא),

אבר מן החי (ל"ת קפב),

גיד הנשה (ל"ת קפג), ונוהג בבהמות וחיות טהורות, ואפי' בנבילות שלהם. ונוהג בשל ימין ובשל שמאל. וע' ספר החינוך (מצ' ג), וז"ל, משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן, עכ"ל.

דם (ל"ת קפד) (אבל אחר שבישלו י"א שאינו אסור מדאורייתא),

וחלב בהמה טהורה (ל"ת קפה) בין נבילה בין שחוטה, ובהמה טמאה חלבה כבשרה ואין בו איסור חלב, ואין חייבים אלא על החלב שעל הקרב, ושעל ב' הכליות, ושעל הכסלים.

יש עוד מצוה שייך לבהמות, והוא מצות נתינת הזרוע והלחיים והקיבה לכהן. וע' פת"ש (?) אנשי מעשה היו מקיימים מצוה זו, ובמעשה רב (?) כ' שהגר"א היה מקיימו (והוכיח כן בביאורו לשו"ע סא, כ), ובספר מצות הקצר (?) כ' נכון לקיימו. וע' מעשה רב כ' בירך שהחיינו על מצוה זו. ומבואר בפאת השלחן (הלכות אר"י פ"ג ס"ק לט) שהגר"א בירך ברכת המצוות על נתינת המתנות, אבל משמע בחדושי הגר"א (שבת י:) שהגר"א בירך על המצוה בשעת ההפרשה. ורשב"א (שו"ת א, יח) כ' שאין מברכים על מתנות כהונה. [והטעם שלא לברך, משום שמא לא יקבלו. ועוד, שמא הוי כאילו הם כבר שלו משעת הפרשה כיון שהם ממון השבט.] והטעם שיש ליתן המתנות לכהן תלמיד חכם, י"א כיון שאסור לעם הארץ לאכול בשר, הרי אם נותנו לעם הארץ עובר בלפני עור, וי"א כדי ליהנות תלמיד חכם מנכסיו.

ובענין veal, ע' אג"מ (אה"ע ד, צב) דכיון דמצוי בהם מאד טריפות, אין להכשירם בלי בדיקת המעיים, ובעלי נפש לא יאכלם כלל. ולאלו שעושים אותה יש איסור צער בעלי חיים.

ובזמן הזה, נתעוררה שאלה בענין החלב המצוי בינינו, ויש בזה ב' שאלות:

א'- נראה כמעט ודאי דהרבה הפרות החולבות בארה"ב יש בהם סירכות שעושים אותם טריפות, וא"כ חלבם אסור, וחלב התערובת אסור כיון שאין הטריפות בטילות בס'.

ב'- בהמות שהרופאים עושים בהם נקב בקיבה כדי לרפאותו, האם הבהמה נעשית טריפה עי"ז.

בנוגע לשאלה הראשונה, ע' שו"ת ודברת בם (ס' רלז) בשם הגר"ד פיינשטיין, דכל זמן דלא ידעינן מטריפה, תלינן לקולא כל זמן דודאי יש רוב מכשרים.
.

Fish[4] ע' הערה {לעיל בסמוך} בענין האיסור לאכול דג טמא.

ולענין דג החרב (swordfish), כ' כנסת הגדולה (?) שנוהגים לאוכלו והוא דג כשר. אבל צ"ע אם הדג שהוא קרא דג החרב הוא מה שקוראים עכשיו swordfish. ולכן, בכשרותו יש בעיקר ג' שאלות:

א'- אם היה לו קשקשים בקטנותו, ונתגדל, האם הוי כשר בגדלותו?

ב'- האם קשקשים אלו נקלפות מן גוף הדג, והאם יש בזה נפקא מינה להלכה?

ג'- האם יש לו קשקשים בקטנותו, או יש לו בגדלותו ומשיר אותם כשמעלים אותו מן הים, או אין לו קשקשים כלל?

בענין שאלה א', מסתבר דכמו שהגמ' (ונפסק בשו"ע פג, א) כותב לענין דג שאין לו קשקשים ועתיד לגדל אחר זמן, שהוא כשר, ה"ה בניד"ד דכשר, דלא מסתבר שדג כשר ישתנה בגדלותו לדג טמא.

בשאלה ב', דעת רמב"ן (ויקרא יא, ט) כיון שהגמ' ותוספתא סוברים דקשקשת הוי כמו לבוש, זאת אומרת דאפשר להורידו כמו בגד, וכ"כ רמ"א (פג, א) דלא מיקרי קשקשת אא"כ נקלף ביד או בכלי.

בשאלה ג', הכנה"ג שם כ' שיש לו קשקשים אבל כשנוטלים אותו מן הים, מחמת כעסה מתנועעת ומסירה קשקשיה. ולדעת הרמ"ד טנדלר, דג החרב שלנו אין לו קשקשים כלל, ובדק ע"י מיקרוסקופ ולא ראה שום מקום שהיה מחובר בו קשקשים. [ויש טוענים שיש לו קשקשים בצעירותו, ועדיין לא בדקתי בעצמי.]
may be purchased from a non-Jewish store, as long as one sees[5] אע"ג דלענין טונ"א מקילין שאין צריך לבדוק סימניה, הוא משום ששם יש חזקה שאין מביאים אלא מדג כשר, כמ"ש בב"י. אבל בזה אין לנו אלא חזקה שאומן לא מרע אומנתיה, ולא ברור אם יש להתיר בכה"ג. that the skin has scales, and the cutting board and knife are first rinsed and wiped with a clean cloth. This is to ensure it is clean of residue from non-kosher fish.

One may buy salmon without the skin (or canned), as pink flesh is known to only belong to salmon[6] הרה"ג ישראל בעלסקי בשם הגר"מ פיינשטיין (כן ראיתי באתר ה-OU). אבל ה-STAR-K מצריך בדיקה סימנים בסלמון.

ושמעתי מהרה"ג צבי שכטר, דבשר הסלמון לא הוי ורוד בעצם, אלא נעשה ורוד משום המאכל שהיא אוכלת, אבל יש כמה מיני דגים שיכולים להאכילן אותו מאכל והם גם יהיה להם בשר ורוד, ולכן יש לפקפק על היתר זה.

ובדקתי בחכמי המדע ומצאתי שלפעמים ה-catfish יש לו pink flesh, ואפשר שלא חששו לזה כיון שהוא לא נראה כל כך כמו סלמון.
.

Canned fish, such as tuna, may be purchased from non-Jews (with a hechsher) without constant supervision by a Jew[7] ב"י (ס' פג) בשם שבלי הלקט, בענין דייגים שמביאים חביות מליאות טונינ"א, שיש חביות שמביאים שצורת אחד מהם ניכרת שיש בו ראש ושדרה, ויש שאין בהם אפי' ראש ושדרה, ויש להתיר אף אלו משום חזקה שאין עושים אלא מטונינ"א.

והרה"ג צבי שכטר כ' גם משום אומן לא מרע אומנתיה, וגם משום רוב (ואפשר שהרוב הוא החזקה הנזכר בב"י וכל זה טעם אחת היא).

וע' משמרת הבית (קארפ, עמ' קפח) בשם הגרי"ש אלישיב, שמעולם אכלו סרדינים, ואף שלפעמים הגיעו סרדינים בלי סימנים ובלי היכר ראש ושדרה, בדיעבד סמכו על הרובא דרובא שהם כשרים. ובמשמרת הבית גם סומך על דברי שבלי הלקט בהלכה למעשה, כמ"ש לקמן (עמ' קצו?), אבל כתב שמייצרי טונא צריכים השגחה תמידית כיון שהוא דבר מצוי שמערבים בו שאר מינים, ונראה שהוא תלוי במציאות הדברים, אבל כפי בדיקת ה-OU אין בו חשש כל כך.

וצריכים להדגיש שלא התיר בשבה"ל הנ"ל מטעם שאין בימים ההם אלא דגים ההם, אלא משום חזקה שאין עושים אלא מטונינ"א, ומשמע שאע"פ שיש כמה סוגי דגים שעולים במצודתן, עדיין יש להתיר מטעם שהדייגים מקפידים שעושים רק מטונינ"א.

אבל באג"מ (יו"ד ג, ח. ויו"ד ד, א) כ' שדג טונא צריך שיהיה שם משגיח שיראה כל דג ודג, ע"ש טעמו, ולא הביא דברי שבה"ל.

(ומטעם אומן לא מרע אומנתיה, נראה מדברי הפוסקים שאין להתיר בשביל זה לבד. אבל יש לעיין אם מירתתי מטעם המדינה אם יש להתיר, דבאג"מ (יו"ד ג, ח) משמע דבעצם מצד מירתת אפשר שיש להתיר אבל במציאות לא מירתתי אפי' יש להם CONTRACT שחייבים להביא רק טהורים, כיון שהמדינה מאמינים להם כשהם אומרים שמביאים רק כשרים, עכת"ד. ולי צ"ע אם יהיה קנסות כמו שיש בחלב, אם האג"מ היה מתיר.)

ועדיין הטונא צריך השגחה כללית, מב' טעמים, חדא, שצריך שיהיה ישראל מעיקרא כדי לעשות החזקה שכל מה שמביאים הוא מדגים טהורים, דלכאורה פשוט שאף השבה"ל לא התיר אלא בכה"ג, שכבר הוחזק מעיקרא ע"י הכרת ישראל שמביאים טונינ"א. וגם, להגעיל הכלים שמבשלים בו הדגים.

ואין לאסור דג הטונא משום בישול עכו"ם, כיון שהוא נתבשל ע"י זיעה, וגם שיש לצרף שנעשה בבתי חרושת שלא נודע מי בישלו, וגם כיון שמה שנתבשל כשהוא כבר בתוך הקופסא לא הוי עולה על שלחן מלכים.
.

One may not eat any byproducts of non-kosher animals[8] פא, א. ולדעת רמב"ם (מאכ"א ג, ו), אסור מדאורייתא אבל אין לוקין עליו, אבל להרמב"ן (חולין סד.) והרמ"ך (רמב"ם שם) בביצת עוף טמא, לוקין עליה. וממה שהקשה רעק"א (ברמב"ם שם, מהדורת פרנקל), משמע שסובר שלוקין על כל היוצא מן הטמא, ע"ש.

ולענין חלב נכרית, ע' גמ' סוטה (י:) על משה רבינו שלא רצה להניק מן הנכרית, וכ' דרכ"מ (פא, יב) דלדעת הר"ן, אסור מדינא, ולרשב"א דמדינא מותר אבל ממדת חסידות יש להניק דוקא מישראלית, משום דטבע ישראל הוא רחמנים וכו' ואף חלבן כיוצא בהן, ולדעת הגהות האשיר"י יש להזהיר המינקת שלא תאכל דברים טמאים. וכ' תוס' (ע"ז כה.) בשם ירושלמי (ע"ז פ"ב הל' א) דמותר לינוק מנכרית, דכתיב (ישעי' מט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. [ולכאו' הירושלמי הוא קשה לדעת כל הדעות הנזכרות בדרכ"מ, דהא אפי' להרשב"א, לא נכון שהכתוב משתבח ישראל בדבר שאין לעשות כן (ע' בכורות ו:). וי"ל דלדעת האשיר"י יש להזהירה שתאכל רק דברים טהורים. ולשאר הדעות, י"ל שהפסוק לאו דוקא, ולא הוו ממש יונקים מן הנכריות אלא ר"ל שיהיו המשרתים (כן תירץ לי הרי"ל קליין, והביא סמך לזה מ"מינקת רבקה", דמינקת לאו דוקא.]
, and for this reason, many animal byproducts may not be purchased without a hechsher. However, whole, raw chicken eggs may be purchased without a hechsher, because non-kosher birds are uncommon[9] פו, ב .

Eating any visible insect is prohibited and one must research how to properly check every type of vegetable he eats[10] ע' ספר המצוות לרמב"ם כמה איסורים: אכילת שרץ העוף, כמו הזבובים והדבורים (ל"ת קעה), שרץ הארץ כמו תולעים שנבראים מן זכר ונקבה (ל"ת קעו), שרצים הנתהוים מן העיפוש ואינם נבראים מן זכר ונקבה (ל"ת קעז), שרצים המתילדים מן הפירות מעת שיצאו על שטח הפרי (ל"ת קעח), וגם בכלל אכילת כל השרצים בין שרץ העוף ובין שרץ הארץ ובין שרץ המים (ל"ת קעט).

וע' רמב"ן (שורש ט, ובמניינו בסוף ספה"מ) חולק על רמב"ם ולא מנה ל"ת קעז-קעט, דשרץ העיפוש והפירות נכלל בשרץ הארץ (ל"ת קעו) ושרץ המים נכלל בדג טמא (ל"ת קעג).

ולדעת רמב"ם (הל' מאכ"א, ב, יב), שרץ המים הוא כל מה שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפין והצפרדע, ובריות קטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, וחיות הים, וכיוצא בהן. ולדעת רמב"ן כל זה בכלל דג טמא. ולדעת רמב"ם יש לעיין אם יש כלב המים שיש בו סנפיר וקשקשת אם מותר לאוכלו, וע' פר"ח (יו"ד פג, ד) כ' דמותר.

[ומקור הרמב"ם ממה שלוקים חמש על אכילת פוטיתא, והרמב"ן חולק, ודעתו שלוקין כמה פעמים על פרטי מצוה אחת ואינו נמנה אלא א'. וגם חולק על הרמב"ם בפירוש מילת "רומש", דלרמב"ם (ל"ת קעז) הוא בא לאפוקי שרץ הבא מזכר ונקבה, ולדעת רמב"ן הוא רק לשון דריכה והליכה, ולכן כל השרצים בכלל.]
.

Regarding the obligation to check food for bugs[11] הצעת הסוגיא היא, דרוב פעמים יש ס' פעמים באוכל לבטל התולעים שבו (ע' רמ"א וש"ך?). אבל אם הם בריה, אינם בטילים אפי' באלף. ויש כמה סניפים להתיר התולעים:

א- הטור (סי' ק) כ' י"א דבריה בטלה בתתק"ס, ולא נהירא לא"א הרא"ש.

ב- רמ"א (קג, א) משמע שאם טעם הבריה פגום בעצמו, בטילה. ועפ"ז כ' ערה"ש (שם ס"ק יא) דמילבי"ן ופרעושים וכו' טעמם פוגמים בתבשילים, ובטילים. אבל ע' פת"ש (שם) שיש חולקים, דאפי' בריה שנסרח אינה בטילה.

ג- שיבת ציון (סי' כח) כ' האוכל מאכל שיש בו תולעים, הוי מתעסק אצל התולעים, וכ"כ בשו"ת צפנת פענח (סי' לג). אבל במנחת שלמה (תנינא ס' סג) הקשה על זה

ד- כרתי ופלתי כ' שאינם אסורים משום בריה, דלא מיקרי בריה אם אינה אסורה מתחלת ברייתו (כמ"ש שו"ע ק, א), והא אין התולע אסור מתחלת ברייתו, דאינו אסורה עד אחר שפירשה. אבל חוות דעת (שם סק"ה) הקשה עליו וחלק עליו, דזה מיקרי תחלת ברייתו, דקודם שפירשה לא מיקרי שרץ הארץ כלל.

ה- משכנות יעקב (סי' לו) כ' דלא מיקרי בריה, דבריה אינה בטילה רק משום חשיבותו כשעומד בפני עצמו, אבל דבר שנאבד ממשו ומחמת קטנותו יהא לעולם בתערובת, לא הוי בריה כיון שאין לו מקום בפני עצמו (צ"ע מה סברא זו בדיוק).

ו- ע' מנחת אשר (שו"ת ח"ג סי' נא) לענין פרי שאינו דרכו להתליע או אינו מוחזק בתולעים, אלא יש בו מיעוט המצוי של תולעים, יש בו ספק ספיקא, ספק אם יש בו תולע, ואפי' יש בו, ספק אם פירש או לא. ולכן, יש להתירו בלא בדיקה.

ז'- יש להסתפק בהרבה מיני תולעים המצויים אצלינו אם מיקרי "נראה לעינים" או לא, וע' שלחן הלוי (בעלסקי, עמ' שצז) בענין copepods.
, there are three types of foods; generally clean, slightly infested, and heavily infested. Practically speaking, there is little difference between the latter two categories, as they both require thorough checking.

One practical difference is that it is permitted to buy slightly infested fruits with intention to blend or cook them to make a smoothie or compote, but not heavily infested fruits. This is because the somewhat infested fruits have a double doubt (sfek sfeika); there may be no bugs, and they may dissolve in cooking, but heavily infested items are assumed to only have one doubt[12] פד, ט, ע"פ ש"ך שם. .

If one purchased slightly-infested fruits intending to eat them, and then changed his mind to blend or cook them, he is forbidden to do so unless he first cleans them of bugs, as doing so would violate bitul issur l’chatchila[13] ע' שו"ע (פד, יג-יד), וש"ך (סק"מ), ורעק"א שם שציין לדברי הפמ"ג (שפ"ד צט, ז), דבדבר שיש בו ספק אם יש שם תולעים, מותר לחממו או לטחנו. וכ' ש"ך (ס"ק לח) דאין בו משום ביטול איסור לכתחלה, כיון דכוונתו רק לתקן הדבש, עכת"ד. ומזה מבואר שאם דעתו היה לבטל הנמלים, אסור. אבל לקנות פרי שע"פ רוב יש בו תולעים, אסור לטחנו אע"פ שדעתו רק לתקן הפירות ולא לבטל האיסור, דלא התיר השו"ע אלא כשאי אפשר בענין אחר, כמ"ש הט"ז (קלז, ד), וכאן הרי יכול לרוחצם. (willfully nullifying a prohibited food). One should assume that for any fruit or vegetable which has slight issues of insects, the organic variety is heavily infested, and should not be purchased, even with intention to blend it[14] ע"פ star-k Kashrus Kurrents .

Raspberries and blackberries: One may not purchase any variety of raspberries or blackberries (whether or not they are frozen or organic) with intention to blend them[15] החילוק בין בין מינים אלו ראיתי ב- star-k Kashrus Kurrents .

Strawberries and other berries: One may not use organic strawberries or blueberries to blend in a smoothie. One may not blend fresh strawberries[16] אבל נראה שאם רוחצם יפה במים עם סבון, יש להתיר לטוחנם, וצ"ע. . One may purchase frozen non-organic varieties of strawberries, blueberries, and most other frozen berries (other than raspberries or blackberries), with intention to blend them. One who purchased frozen strawberries intending to eat them, and then upon hearing how he would have to clean them, decided he will make strawberry compote, he is forbidden to cook them. Regarding checking non-frozen berries, consult the Star-K bug-checking guide.

It is assur to eat any food which one finds disgusting, or which the overwhelming majority of people find disgusting (even if he claims he does not find it disgusting)[17] חכ"א (סח, ה), ע"פ שו"ע (קטז, ו) ופר"ח (פד, ג). אמנם, בפר"ח צ"ע אם מותר לאדם לאכול דבר שהוא אומר שאינו מאוס לו אע"פ שלכל העולם הוא מאוס, וכן יש להסתפק בדעת הט"ז (פד, ב). ושו"ע מיירי כגון לשתות דבר שיש בו קיא או צואה או לשתות בכלים של בית הכסא. ועערה"ש (טו, ב) הביא ראי' שאין איסור אם מי שאוכלו אינו מאוס בו, {ממ"ש בגמ' כהן דדעתו יפה יאכלנו}, אבל מסק שאין להקל נגד הגדולים.

וע' ב"י (ס' קטז ד"ה ואסור) כ' שאינו לוקה כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל לוקה מכת מרדות, ואפשר נמי דהוי אסור מדאורייתא אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליו, כחצי שיעור שאין לוקין עליו. וע' ט"ז (קטז, ו) כ' דאין לוקין עליו כיון שהוא לאו שבכללות, ומדבריו נראה שהוא איסור דאורייתא, אבל פרישה (קטז, יב) דחה דזה לא מיקרי לאו שבכללות. ובכף החיים (קטז, ?) דייק מדברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת קעט) שהוא רק איסור דרבנן. (ולי צ"ע עוד על הט"ז איך אפשר לומר שהוא לאו שבכללות, דא"כ אין לוקין על לאו זה כלל, והא להדיא כ' הרמב"ם (ספה"מ שם) שאם אכל שרץ הארץ, לוקה שתים, אחד משום שרץ הארץ ואחד משום אל תשקצו.)

וע' אמרי יושר (א, קסה) שאם אינו מודיע לחבירו שדבר זה מאוס, אין בו משום בל תשקצו, כיון שאין האוכל יודע שהוא מאוס. ולכן, דבר שהיה בפיו, מותר ליתן חבירו לאכול, אם אינו מודיעו, אע"פ שאם היה מודיעו היה נמאס בעיניו, ע"ש.

ואין לעשות דבר בפני חבירו שחבירו נמאס בו (גמ' חגיגה ה.).
.

It is assur mid’oraysa[18] רמב"ם ל"ת קפד, חינוך (מצ' ?) to drink blood of an animal[19] אם אכל דם שחיטה, או דם הקזה שהנשמה יוצאת בו, חייב כרת. אם אכל דם הטחול או הלב או דם התמצית, לוקה עליו ואין בו כרת. ודם הנמצא בביצים, אסור מדברי סופרים. ודם שרצים אם אכל ממנו כזית, לוקה משום אוכל שרץ ולא משום דם. ודם דגים וחגבים טהורים, מותרים לכתחלה. (רע"ב כריתות ה,א) . Human blood is forbidden because it looks like animal blood[20] סו,י . Therefore, if one bites into a fruit and there is blood from his mouth on it, he should wipe it off before continuing to eat[21] סו,י .

One who gets a cut on his lip or his finger may put it in his mouth to quell the bleeding, because in any case that the blood is clearly human blood, swallowing it is permitted[22] ע"פ ש"ך (סו, טז), וע' יד אפרים (שם סע' י). . If human blood was mixed into food and is not noticeable, the food is permitted[23] רמ"א (שם) .

The custom is that one should check eggs for bloodspots (although it is not an obligation)[24] רמ"א (סו, ח), וז"ל, אין צריך לבדוק הביצים אם יש בהם דם, דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם, ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם. . If there is blood, he should not eat any part of the entire egg. However, if the egg was already mixed with others, he should just remove the blood and as much of that egg as he can and the rest is permitted[25] משמעות אג"מ (יוד"א,לו), שהדם אסור אבל אינו אוסר כל הביצה, דרק בנקלט מזכר הדם אוסרת כל הביצה אבל במדינתינו רובא דרובא אינם נקלטות מזכר, ולכן בתערובת חד בחד או נתבשלו רק ביצה אחת בקדירה אין להחמיר לאסור אף לבעלי נפש .

Royal jelly may not be eaten, and one who needs it for medical reasons should consult a Rav[26] ע' שו"ת ציץ אליעזר (יא, נט) מתיר מכמה טעמים:

א', ההיתר לאכול דבש, ע' גמ' בכורות (ז:), דלדעת ת"ק הוא משום דמכניסות אותו לגופן ואין ממצין אותו מגופן, ולדעת ר' יעקב משום מיעוט הקרא, אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, וזה דבש דבורים. ויש סתירה במשמעות דברי השו"ע אם הלכה כדברי ת"ק או ר' יעקב (ע"ש מה שדייק מסי' פד, ט, וסי' פא, א), אבל כיון דלדעת הפר"ח ורמ"א משמע דהעיקר כר' יעקב, ונראה דלדברי ר' יעקב כל היוצא מן הדבורים נכלל בהיתר הקרא, הרי דבש מלכות מותר.

ב', כ' רמב"ם דאיסור היוצא מן הטמא הוי כאיסור דחצי שיעור. וכ' ר"ש קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, יו"ד סי' רב, והגהת חכמת שלמה יו"ד סי' קנה) דאיסור חצי שיעור קל משאר איסור תורה, ומותר לחולה שאין בו סכנה לאכול חצי שיעור. וגם, כיון שאוכל רק מעט מדבש מלכות, ונתערב עם פי 37 פעמים דבש רגיל, יש לצרף מ"ש בשו"ת ר"ש אנגל (ח, יב), דחצי שיעור ע"י תערובת שהוא אוכל פחות מכזית או רביעית בכדי אכילת פרס, ואינו אוכלו אלא לרפואה, מותר, ע"ש טעמו. וע"פ כל הנ"ל יש להתיר לחולה שאין בו סכנה.

ג', יש מחכמי הטבע שאומרים שגם דבש מלכות בעצם הוי כדבש וממצות אותו מגופן.

ד', כיון שהוא מר כלענה ואינו ראוי לאכילה, ואינו נאכל אלא ע"י תערובת ברוב היתר, הרי נפסק בשו"ע (יו"ד קג) דדבר שטעמו פגום מותר ע"י תערובת.

וע' מנחת שלמה (ב, סד) אוסר, אבל מתיר לחולה שאין בו סכנה לאוכלו ע"י תערובת עם דבש. וגם מתיר לעשות בו סחורה.
.

Any issur which has a bad taste which renders it inedible to humans is permitted to eat[27] ע' חכ"א (נד,ב) דלדעת הפר"ח (סי' קג), זבובים ונמלים ושאר דברים הפגומים מתחלת ברייתן אפי' נסרחו חייב עליהן, שהרי גם מתחלה היה כעפרא דעלמא ואפ"ה אסרה תורה. וכ' בשם הרה"מ (מאכ"א פ"ב) דגם הם אם נסרחו מותר . Issurim which merely have no taste are prohibited according to many poskim[28] ע' פמ"ג (על ש"ך קג,ב) כ' חילוק זו לתרץ סתירה בדברי הש"ך, שהש"ך (שם) כ' שאם אינו נותן טעם לפגם או לשבח אסור, ולקמן (קיד, כא) כ' דדבר היבש כעץ מותר (והש"ך הביא ראי' לזה מרמ"א (פז, י), בענין עור הקיבה, ע"ש). אמנם לדעת ערה"ש (קג, יט) החילוק הוא שאם אינו נותן שום טעם מותר, ואם נותן טעם אבל הטעם אינו לשבח או לפגם, אסור, ולפ"ז בנ"ד הוי מותר. (ופמ"ג דחה סברא זו, ע"ש.) . Therefore, one should refrain from ingesting medication which comes in gelatin capsules if the gelatin is made from non-kosher animals[29] יכולים להשיג ג'עלאטין כשר מ-www.fitgelatins.com . One may wrap the capsule in a tissue and swallow the tissue[30] ע' שו"ת יביע אומר (ב, יו"ד יב אות י), דכל שיש הפסק בין האיסור וגרונו, אף באיסור גמור וטעמו יפה, נחשב שלא כדרך הנאתן, ע"ש. , or buy capsules made from kosher (or plant-based) gelatin.

Some are stringent not to rub anything on their body which is not kosher for eating[31] כ"כ ביה”ל ס"ס שכו, כיון שהגר"א מחמיר בזה. וע' ט"ז (ס"ס קיז) בשם ב"י שהביא בשם א"ח מחמיר בזה כיון דסיכה בכלל שתייה, וב"י כ' שמותר בסימן קכג, ודעת הט"ז (ע"פ או"ה) להתיר במקום צער אבל לא לתענוג, ובנקה"כ שם חולק וכ' דמותר בכל גווני, והלבוש הביא שנהגו לאסור לסוך בחלב חזיר ולא בשאר חלב. . However, anything which is applied for cleanliness, such as soap, is permitted (as the aforementioned stringency only applies to ointments rubbed on for enjoyment, such as massage oils)[32] אג"מ? .

One may not smell any Issur whose primary use is for eating. One also may not smell any Issurei Hanaah for enjoyment, whether or not their main use is for smelling[33] ע' יו"ד קח,ז ופ"ת שם. וסיכום השיטות למעשה: כ' אמונת שמואל, אסור להריח דבר האסור בהנאה שהוא גם עביד להריח בו. וכ' שלטי גבורים, אסור להריח כל דבר שאסור באכילה אם עביד להריח. וכ' הרוקח, אסור להריח בכל איסור אכילה אם עומד לאכילה ומתכוין להריח, דילמא אתי לאוכלו, וכ"כ בביה”ל ס' תמ"ג. וכ' פר"ח (או"ח תמ"ח) אסור להריח באיסורי הנאה, דמיקרי הנאה אע"פ דלא עביד להריח .

Gelatin needs a hechsher, since it may be derived from non-kosher animals[34] אג"מ יוד"ב ס' כז. ואם נעשה מבהמות הוי איסור דאורייתא, ואם נעשה מדגים הוי איסור דרבנן (שם). והוא כדברי תוס' חולין (קיב:), אבל תוס' ע"ז (מ.) כ' דגם ציר דגים הוי דאורייתא. . However, kosher gelatin made from beef is permitted to eat with milk[35] אג"מ (יוד"ב ס' כז) . Gelatin capsules also require a hechsher.

Orange juice (with a hechsher) may be consumed; one need not be concerned about the scale bugs (or their scales)[36] שו"ת ודברת בם (ח"ב ס' רלח) בשם הגר"ד פיינשטיין. בענין המגן (scale), ע' אג"מ (יו"ד ב, כד) דאינו אסור משום יוצא מן הטמא אלא דבר הראוי לאכילה, ואם הוא כעפרא ואינו ראוי לאכילה, הוי פירשא בעלמא. .

Raisins may be eaten, even though there might be bugs in them, as the bugs usually grow within them after they are harvested[37] ט"ז (פד, יב), דכיון שאין דרכן להתליע אלא בתלוש, ולכן יש ספק ספיקא דמועיל אפי' באיסור דאורייתא, שמא לא התליע, ואפי' בתליע אפשר שלא ריחשו. וכן ראיתי ב-star-k . If one sees the raisins have bugs, they may not be eaten.

Scotch may be purchased even if it does not have a hechsher, and even if the label says that it was aged in sherry casks[38] שו"ת ודברת בם (ב, ס' רסט) בשם הגר"ד פיינשטיין, בדעת אביו.

[וחשבתי להסביר ההיתר עפמ"ש, דלדעת אג"מ (יו"ד א, סג) יין לא מיקרי עבידי לטעמא בתוך יין שרף, כיון דאפי' אם יין הוי עבידי לטעמא היינו דוקא מחמת חריפות היין, ולכן כשהוא בתוך משקה חריף, שפיר הוי בטל, עכת"ד. וא"כ, הטעם שהיין נותן לתוך היי"ש הוי טעם קלוש, וכתב יד יהודה (ס' צח, הקצר אות לט) שביאר דעת הט"ז דבכל דבר דלא עבידא לטעמא, הוי אסור רק אם טועם דבר גוף האיסור, אבל אם אינו מרגיש גוף האיסור אלא notes של האיסור, הוי בטל ומותר, עכת"ד יד"י. ולכן, בניד"ד דאינו טועם האיסור עצמו אלא טעם הקלוש מן היין, אין לאסור כיון דיין לא מיקרי עבידא לטעמא.]

וראיתי שהרה"ג שלמה מילר כתב תשובה על זה להתיר, וע"ע מנחת יצחק (ב, כח). וע"ע חכמת אדם (פא, יב).
.

One should not eat grain products which are certainly made from wheat which grew after Pesach of the current year (known as chodosh); but in practice, the general custom is to be lenient to eat grain products (grown outside of Israel) which may be chodosh[39] ע' ביאה"ל (?) בענין תבואה שהוא ודאי חדש. ובעיקר איסור ישן, כ' שו"ע (?) שאסור לאכול חדש, ואיסורו מן התורה בכל מקום, כדברי ר' אלעזר (משנ' קדושין א, ט) כיון דסתם משנה בערלה (?) כוותיה, ודלא כת"ק דקדושין (שם) דמיקל בחו"ל. ויש ד' צדדים להקל:

א'- כיון דדעת ת"ק דחדש מותר בחו"ל, ולא איתמר בגמ' אי הלכה כתנא קמא או כר"א, ואינו ברור אם משנה דערלה נשנית תחלה והוי הלכה ואח"כ סתם או משנה דקדושין נשנית תחלה והוי סתם ואח"כ מחלקת, יש לסמוך על ת"ק בשעת הדחק כיון דחייו של אדם תלויין בו (ט"ז רצג, ד, וכ"כ תפא"י (קדושין שם)). וקשה לסמוך על זה, שהוא נגד הרמב"ם ורי"ף והרא"ש שפסקו דחדש דאורייתא בכל מקום. ועוד, דמבואר בגמ' מנחות (סח:) מחלקת אמוראים אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, ותוס' (שם ד"ה קסבר) מבואר דמ"ד דאסור מדרבנן הוא ת"ק דמתניתין (אמנם, דעת המרדכי (קדושין סי' תקא) הוא כהט"ז דלת"ק חדש מותר בחו"ל, אבל הסכים שם דאמוראי אסרי להו).

ב'- חדש נוהגת בחו"ל רק מדרבנן, ולא גזרו אלא במקומות הקרובות לארץ ישראל (מג"א תפט ? בשם ר' ברוך). והוא גם נגד דעת כל הפוסקים הנ"ל.

ג'- חדש אסור בחו"ל רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, ולכן יש להקל בכל תבואה שהוא ספק ישן (או"ז ס' שכח).

ד'- חדש אינה נוהגת בתבואה של עכו"ם (ב"ח רצג, א). והקשו על זה, דמפורש בתוס' (קדושין לו:) בשם הירושלמי דאסור בשל עכו"ם, וכתב הרא"ש (תשובות כלל ב' סי' א) דאסור בשל עכו"ם מדאורייתא. ואע"פ שאינו מפורש ברי"ף ורמב"ם הנ"ל, מסתימות דבריהם משמע דלא כדברי הב"ח, ? (ואפי' לדברי הב"ח, יש להחמיר בתבואת ישראל.) ועערה"ש (רצג, יג) דלדעת תוס' אסור רק מדרבנן.

ה'- יש ספק ספיקא אם התבואה הוי חדש או לא, דאפשר שהוא מתבואה של שנה שעברה, ואפי' הוא של שנה זו, אפשר שגדל שליש קודם פסח (רמ"א ?). והקשו על זה, דבדבר שיש לו מתירין ספק ספיקו אסור אלא במקום צורך (רמ"א קי, ?), וחדש הוי דבר שיש לו מתירין כיון דמותרת לאחר הפסח הבא. אמנם, היינו דוקא בתבואה או קמח שלא נתחמץ, אבל אם כבר שנחמץ (או, בקמח בזמן הזה, דאין להחזיקו בפסח משום חשש שכבר נתחמץ, כמ"ש בהל' פסח) לא מיקרי דשיל"מ כיון שלא יהיה לו שעת היתר, כיון דאסור להחזיקו בפסח (שו"ע הגר"ז תשובה כ). אמנם לפי זה, אם מתערב רק כמות קטנה, מיקרי דשיל"מ כיון דמותר להחזיקו בפסח. ועוד טעם להתיר, דלא מחמרינן בדשיל"מ אלא בודאי איסור בתערובת, אבל בציור זה שאין אנו יודעים כלל אי יש כאן איסור או לא, מותר אפי' בדשיל"מ (ש"ך קי, נו). ועוד טעם להתיר, ע"פ נו"ב (אה"ע ס' לח, הו"ד פת"ש קב, ?) דכל הסברא דדשיל"מ הוא דלמה יאכלנו באיסור, ימתין עד שעת היתר, וזה שייך כשיש רק מאכל אחד והשאלה הוא לאכול אותו עכשיו או לאחר זמן, ולפי סברתו, בציור זה הרי רוצה לאכול תבואה עכשיו וגם רוצה לאכול תבואה אחרת לאחר זמן, וא"כ אין שום סברא של דשיל"מ.

ועוד הקשו על זה, דהכל חד ספיקא הוא, ועערה"ש רצה ליישב, ?

ויש שכתבו מטעם דרוב התבואה מיושנים (חק יעקב תפט, כב, בשם אגודה ?, וכ"כ מרדכי (קדושין סי' תצא), וצ"ע, דהא מי שקונה spring wheat יודע בודאי שאין רובו משנה שעברה. וע"ע מרדכי שם שאין לדמותו לערלת חו"ל שאינו חייב לברר הספק.

ושמעתי שההכשרים באמעריקא שרוצים להשיג קמח ישן, אין טוחנים החטים מיד אחר קצירה, משום חשש שיתליעו. אלא לוקחים חטים ואוצרים אותו עד שצריכים לו, ואז צריכים להכשיר grain mill מכל הקמח חדש שיש שם, ואי אפשר להדיחו במים (שאם עושים כן הכל נעשה בצק ואי אפשר להסירו), אלא טוחנים ג' runs של קמח ישן, ומוכרים אותו כקמח חדש, ואח"כ מסתמא כבר הוסרו כל הקמח החדש וטוחנים הקמח הישן. [ומה שעושים ג"פ, נראה שסמכו בזה על מ"ש רמ"א (סט, ז), ע"ש.]
.

B. Food Entrusted to Non-Jews

Meat, fish, wine, or most other products (anything which may contain an issur d’oraysa[40] וזה כולל הרבה מיני מאכלים, דכל שיש בו שמן, אפשר שהשמן בא מדבר טמא. ) may not be delivered by or entrusted to a non-Jew or irreligious Jew unless it has a tamper-proof packaging[41] אג"מ (יו"ד א, נו) (or two valid seals)[42] ע' שו"ע (קיח, א) דמותר לשלוח אם יש ב' חותמות. ובדיעבד מותר ובלבד שיש בו חותם אחד, אבל אם שלחו ביד מומר, אסור אא"כ יש בו ב' חותמות (רמ"א שם).

ובאיסור דרבנן, כגון חלב ולחם, די בחותם אחד. ולענין חלב, ש"ך כ' כיון דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק, אם היה מחליף כולו או רובו היה מינכר, ואם מחליף קצת הוי בטל מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן, והקשה פ"ת דהא הוי אסור מדרבנן דהא אזלינן בתר טעמא ואין טעם החלבים שוים וא"כ הוי מבא"מ ואסור מדאורייתא, ותי' דלא אמרינן טעם כעיקר מדאורייתא אלא באיסורים שיש בהם מלקות אבל בחלב טמא שאין בו מלקות לא אמרינן טעם כעיקר וא"כ אין תערובת חלב אוסר מדאורייתא. ובימינו, יש עוד חשש משום טריפות הנמצאים בפרות משום חיתוך שנעשה לצורך displaced abomasum, אבל כיון שהוא מינו במינו ובטל ברוב, אפי' בזה"ז הוי רק איסור דרבנן.
. (This prohibition applies even if afterwards, the food will be permitted to eat based on the leniency that he had nothing to gain by switching it[43] ש"ך (קיח, לב) וערה"ש (ס"ק כט) .)

Most commercial packaging, such as a plastic wrapper around cookies, or canned tuna, is sufficient, as it is not possible to unseal and reseal. The plastic wrap commonly used to pack fresh meat (with a kashrus label affixed to it) is considered “tamper-proof” because it is noticeable if it has been replaced.

If a non-Jew was left alone with any item which requires kashrus certification, with no seal, or the seal was opened, it may be eaten as long as the non-Jew had nothing to gain by switching it[44] רמ"א קיח,ב. או אם הוא יין ויש לחוש שמא נגע בו משום חיבת ניסוך, אסור. וע' תוס' (ע"ז יב.) ורא"ש (ע"ז א, ט), ומבואר בדבריהם שאין חילוק בין בשר הנפקד אצלם לבשר שנשתלח למקום אחר על ידם. . For example, if the meat was an expensive cut and he may have wanted to switch it for his own, one may not eat the meat left in his possession. However, if the non-Jew stands to gain financial benefit from switching it, it may not be eaten[45] שם .

Therefore, if a non-Jew sells kosher hot dogs in a gas station (which does not have kosher supervision) in open packages, they may not be eaten, as the non-Jew may switch them for cheaper, non-kosher hot dogs. One who is stringent to drink chalav yisrael may drink milk which is sold by non-Jews from open chalav yisrael containers (e.g., at a gas station), because it is only a stringency[46] כן שמעתי מר' יעקב היינעמאן בשם אביו הגר"מ היינעמאן .

If a non-Jew delivered takeout food and there was no seal but he knows from the packaging that it definitely came from a kosher store, or the seal was broken, the food may be prohibited if the non-Jew had something to gain by switching it, and a Rav must be consulted.

For example, if an expensive steak was ordered, the non-Jew may switch it for a cheaper steak so he can enjoy eating the better steak, and the food may be prohibited. Even if it was cheap takeout food, if he had to travel a long distance, there is concern he may have switched it, and purchased non-kosher food to replace it[47] ? כך שמעתי ולא ראיתי בספר . However, if it was cheap takeout food that tastes the same as local non-kosher takeout food, it is permitted, as the non-Jew would not benefit from switching it.

If one finds an open, kosher package of chicken, meat, bread, or the like, in a room with non-Jews around, such as a break room in an office building, one may assume it is kosher, and need not suspect that someone put non-kosher food in the kosher container. This is because since he could have eaten the entire package, he had no reason to replace the kosher food with non-kosher.

In any case when one can recognize that the food is the same as the kosher food he had seen earlier, it is permitted. For example, if one cooks a roast, and asks a non-Jewish worker to bring it to a sheva brachos, it may be eaten if he can recognize that it was the meat that he sent[48] דטביעות עין מהני אפי' באיסור דאורייתא (ט"ז קיח, יב) .

If meat was left unwatched in a place where an animal may have come and switched it for non-kosher meat[49] וע' ערוה"ש (סג,?) שיש להחמיר במקום שרובם עכו"ם ואפשר שעכו"ם החליפו , it is forbidden to eat. However, if one found it in the same place one left it, or one recognizes that it is the same piece of meat[50] סג, א. ואפי' במקום איסור דאורייתא, טביעות עין מהני (נקה"כ שם, ודלא כט"ז) , or it is wrapped in sealed packaging, it is permitted[51] {רמ"א סג,ב} .


[1] רמב"ם ע' קמט-קנב, חינוך , והמצוות (ע' מצוה קמט ו-קנב) הם לבדוק סימני בהמה וחיה, עוף, חגב, דג, כדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. וכתיב זאת החיה אשר תאכלו, ולשון ספרא (רפ"ג) אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. [ומשמע מדבריו שהאוכל בשר כשר ולא בדק תחלה ביטל מצות עשה, וכ"כ החינוך להדיא במצ' קנג. ושמעתי מהגה"ר צבי שכטר, שאין השוחט חייב לבדוק כל פרה קודם שחיטה לראות שהוא מפריס פרסה, דכיון שידוע לכל שמין זה יש לו סימני כשרות, זה שהוא מכיר שהוא פרה הוי כבדיקת סימנים, עכת"ד. ואפשר שיכול לקיים מצוה זו כשבודק שיש עליו הכשר, שהוא עדות שבשר זה מבהמה כשרה.] ורמב"ן לא מנאם למצוות עשה.

[2] ע' רמב"ם (הל' מאכ"א יא, כה) שאין קונין יין ובשר וכו' אלא מאדם שהוחזק בכשרות. והראב"ד (שם) חולק, שאין עמי הארץ חשודים להחליף או למכור דבר האסור אא"כ נחשד. וע' דרכ"מ (קיט, א) וש"ך (שם סק"א) שהמנהג כדעת הראב"ד, אבל הט"ז (סק"ב) וחכמ"א (עא, ב) ופרי תואר (סק"א) העלו דמחמת קלקול הדורות, ראוי להחמיר שאין לקנות אלא ממי שהוחזק בכשרות. ובאר היטב למהרי"ט (סק"ג) כ' שתיקנו בפנקס המדינה דבר מאכל או יין אא"כ יש בידו כתב הכשר מאיזה אב בית דין, אכן אם נאבדה לו הכתב ההוא, אם הוא מוחזק בכשרות אפשר לסמוך עליו.

[3] ע' ספר המצוות לרמב"ם (ע"פ המבואר בהל' מאכלות אסורות): איסורי בהמה וחיה טמאה (ל"ת קעב),

דג טמא (ל"ת קעג),

עוף טמא (ל"ת קעד),

נבילה ר"ל בהמה שמתה מאליה או לא נשחטה כראוי (ל"ת קפ),

טריפה ר"ל בהמה שנטרפה ואינה יכולה לחיות מחמת מכותיה (ל"ת קפא),

אבר מן החי (ל"ת קפב),

גיד הנשה (ל"ת קפג), ונוהג בבהמות וחיות טהורות, ואפי' בנבילות שלהם. ונוהג בשל ימין ובשל שמאל. וע' ספר החינוך (מצ' ג), וז"ל, משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן, עכ"ל.

דם (ל"ת קפד) (אבל אחר שבישלו י"א שאינו אסור מדאורייתא),

וחלב בהמה טהורה (ל"ת קפה) בין נבילה בין שחוטה, ובהמה טמאה חלבה כבשרה ואין בו איסור חלב, ואין חייבים אלא על החלב שעל הקרב, ושעל ב' הכליות, ושעל הכסלים.

יש עוד מצוה שייך לבהמות, והוא מצות נתינת הזרוע והלחיים והקיבה לכהן. וע' פת"ש (?) אנשי מעשה היו מקיימים מצוה זו, ובמעשה רב (?) כ' שהגר"א היה מקיימו (והוכיח כן בביאורו לשו"ע סא, כ), ובספר מצות הקצר (?) כ' נכון לקיימו. וע' מעשה רב כ' בירך שהחיינו על מצוה זו. ומבואר בפאת השלחן (הלכות אר"י פ"ג ס"ק לט) שהגר"א בירך ברכת המצוות על נתינת המתנות, אבל משמע בחדושי הגר"א (שבת י:) שהגר"א בירך על המצוה בשעת ההפרשה. ורשב"א (שו"ת א, יח) כ' שאין מברכים על מתנות כהונה. [והטעם שלא לברך, משום שמא לא יקבלו. ועוד, שמא הוי כאילו הם כבר שלו משעת הפרשה כיון שהם ממון השבט.] והטעם שיש ליתן המתנות לכהן תלמיד חכם, י"א כיון שאסור לעם הארץ לאכול בשר, הרי אם נותנו לעם הארץ עובר בלפני עור, וי"א כדי ליהנות תלמיד חכם מנכסיו.

ובענין veal, ע' אג"מ (אה"ע ד, צב) דכיון דמצוי בהם מאד טריפות, אין להכשירם בלי בדיקת המעיים, ובעלי נפש לא יאכלם כלל. ולאלו שעושים אותה יש איסור צער בעלי חיים.

ובזמן הזה, נתעוררה שאלה בענין החלב המצוי בינינו, ויש בזה ב' שאלות:

א'- נראה כמעט ודאי דהרבה הפרות החולבות בארה"ב יש בהם סירכות שעושים אותם טריפות, וא"כ חלבם אסור, וחלב התערובת אסור כיון שאין הטריפות בטילות בס'.

ב'- בהמות שהרופאים עושים בהם נקב בקיבה כדי לרפאותו, האם הבהמה נעשית טריפה עי"ז.

בנוגע לשאלה הראשונה, ע' שו"ת ודברת בם (ס' רלז) בשם הגר"ד פיינשטיין, דכל זמן דלא ידעינן מטריפה, תלינן לקולא כל זמן דודאי יש רוב מכשרים.

[4] ע' הערה {לעיל בסמוך} בענין האיסור לאכול דג טמא.

ולענין דג החרב (swordfish), כ' כנסת הגדולה (?) שנוהגים לאוכלו והוא דג כשר. אבל צ"ע אם הדג שהוא קרא דג החרב הוא מה שקוראים עכשיו swordfish. ולכן, בכשרותו יש בעיקר ג' שאלות:

א'- אם היה לו קשקשים בקטנותו, ונתגדל, האם הוי כשר בגדלותו?

ב'- האם קשקשים אלו נקלפות מן גוף הדג, והאם יש בזה נפקא מינה להלכה?

ג'- האם יש לו קשקשים בקטנותו, או יש לו בגדלותו ומשיר אותם כשמעלים אותו מן הים, או אין לו קשקשים כלל?

בענין שאלה א', מסתבר דכמו שהגמ' (ונפסק בשו"ע פג, א) כותב לענין דג שאין לו קשקשים ועתיד לגדל אחר זמן, שהוא כשר, ה"ה בניד"ד דכשר, דלא מסתבר שדג כשר ישתנה בגדלותו לדג טמא.

בשאלה ב', דעת רמב"ן (ויקרא יא, ט) כיון שהגמ' ותוספתא סוברים דקשקשת הוי כמו לבוש, זאת אומרת דאפשר להורידו כמו בגד, וכ"כ רמ"א (פג, א) דלא מיקרי קשקשת אא"כ נקלף ביד או בכלי.

בשאלה ג', הכנה"ג שם כ' שיש לו קשקשים אבל כשנוטלים אותו מן הים, מחמת כעסה מתנועעת ומסירה קשקשיה. ולדעת הרמ"ד טנדלר, דג החרב שלנו אין לו קשקשים כלל, ובדק ע"י מיקרוסקופ ולא ראה שום מקום שהיה מחובר בו קשקשים. [ויש טוענים שיש לו קשקשים בצעירותו, ועדיין לא בדקתי בעצמי.]

[5] אע"ג דלענין טונ"א מקילין שאין צריך לבדוק סימניה, הוא משום ששם יש חזקה שאין מביאים אלא מדג כשר, כמ"ש בב"י. אבל בזה אין לנו אלא חזקה שאומן לא מרע אומנתיה, ולא ברור אם יש להתיר בכה"ג.

[6] הרה"ג ישראל בעלסקי בשם הגר"מ פיינשטיין (כן ראיתי באתר ה-OU). אבל ה-STAR-K מצריך בדיקה סימנים בסלמון.

ושמעתי מהרה"ג צבי שכטר, דבשר הסלמון לא הוי ורוד בעצם, אלא נעשה ורוד משום המאכל שהיא אוכלת, אבל יש כמה מיני דגים שיכולים להאכילן אותו מאכל והם גם יהיה להם בשר ורוד, ולכן יש לפקפק על היתר זה.

ובדקתי בחכמי המדע ומצאתי שלפעמים ה-catfish יש לו pink flesh, ואפשר שלא חששו לזה כיון שהוא לא נראה כל כך כמו סלמון.

[7] ב"י (ס' פג) בשם שבלי הלקט, בענין דייגים שמביאים חביות מליאות טונינ"א, שיש חביות שמביאים שצורת אחד מהם ניכרת שיש בו ראש ושדרה, ויש שאין בהם אפי' ראש ושדרה, ויש להתיר אף אלו משום חזקה שאין עושים אלא מטונינ"א.

והרה"ג צבי שכטר כ' גם משום אומן לא מרע אומנתיה, וגם משום רוב (ואפשר שהרוב הוא החזקה הנזכר בב"י וכל זה טעם אחת היא).

וע' משמרת הבית (קארפ, עמ' קפח) בשם הגרי"ש אלישיב, שמעולם אכלו סרדינים, ואף שלפעמים הגיעו סרדינים בלי סימנים ובלי היכר ראש ושדרה, בדיעבד סמכו על הרובא דרובא שהם כשרים. ובמשמרת הבית גם סומך על דברי שבלי הלקט בהלכה למעשה, כמ"ש לקמן (עמ' קצו?), אבל כתב שמייצרי טונא צריכים השגחה תמידית כיון שהוא דבר מצוי שמערבים בו שאר מינים, ונראה שהוא תלוי במציאות הדברים, אבל כפי בדיקת ה-OU אין בו חשש כל כך.

וצריכים להדגיש שלא התיר בשבה"ל הנ"ל מטעם שאין בימים ההם אלא דגים ההם, אלא משום חזקה שאין עושים אלא מטונינ"א, ומשמע שאע"פ שיש כמה סוגי דגים שעולים במצודתן, עדיין יש להתיר מטעם שהדייגים מקפידים שעושים רק מטונינ"א.

אבל באג"מ (יו"ד ג, ח. ויו"ד ד, א) כ' שדג טונא צריך שיהיה שם משגיח שיראה כל דג ודג, ע"ש טעמו, ולא הביא דברי שבה"ל.

(ומטעם אומן לא מרע אומנתיה, נראה מדברי הפוסקים שאין להתיר בשביל זה לבד. אבל יש לעיין אם מירתתי מטעם המדינה אם יש להתיר, דבאג"מ (יו"ד ג, ח) משמע דבעצם מצד מירתת אפשר שיש להתיר אבל במציאות לא מירתתי אפי' יש להם CONTRACT שחייבים להביא רק טהורים, כיון שהמדינה מאמינים להם כשהם אומרים שמביאים רק כשרים, עכת"ד. ולי צ"ע אם יהיה קנסות כמו שיש בחלב, אם האג"מ היה מתיר.)

ועדיין הטונא צריך השגחה כללית, מב' טעמים, חדא, שצריך שיהיה ישראל מעיקרא כדי לעשות החזקה שכל מה שמביאים הוא מדגים טהורים, דלכאורה פשוט שאף השבה"ל לא התיר אלא בכה"ג, שכבר הוחזק מעיקרא ע"י הכרת ישראל שמביאים טונינ"א. וגם, להגעיל הכלים שמבשלים בו הדגים.

ואין לאסור דג הטונא משום בישול עכו"ם, כיון שהוא נתבשל ע"י זיעה, וגם שיש לצרף שנעשה בבתי חרושת שלא נודע מי בישלו, וגם כיון שמה שנתבשל כשהוא כבר בתוך הקופסא לא הוי עולה על שלחן מלכים.

[8] פא, א. ולדעת רמב"ם (מאכ"א ג, ו), אסור מדאורייתא אבל אין לוקין עליו, אבל להרמב"ן (חולין סד.) והרמ"ך (רמב"ם שם) בביצת עוף טמא, לוקין עליה. וממה שהקשה רעק"א (ברמב"ם שם, מהדורת פרנקל), משמע שסובר שלוקין על כל היוצא מן הטמא, ע"ש.

ולענין חלב נכרית, ע' גמ' סוטה (י:) על משה רבינו שלא רצה להניק מן הנכרית, וכ' דרכ"מ (פא, יב) דלדעת הר"ן, אסור מדינא, ולרשב"א דמדינא מותר אבל ממדת חסידות יש להניק דוקא מישראלית, משום דטבע ישראל הוא רחמנים וכו' ואף חלבן כיוצא בהן, ולדעת הגהות האשיר"י יש להזהיר המינקת שלא תאכל דברים טמאים. וכ' תוס' (ע"ז כה.) בשם ירושלמי (ע"ז פ"ב הל' א) דמותר לינוק מנכרית, דכתיב (ישעי' מט) והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך. [ולכאו' הירושלמי הוא קשה לדעת כל הדעות הנזכרות בדרכ"מ, דהא אפי' להרשב"א, לא נכון שהכתוב משתבח ישראל בדבר שאין לעשות כן (ע' בכורות ו:). וי"ל דלדעת האשיר"י יש להזהירה שתאכל רק דברים טהורים. ולשאר הדעות, י"ל שהפסוק לאו דוקא, ולא הוו ממש יונקים מן הנכריות אלא ר"ל שיהיו המשרתים (כן תירץ לי הרי"ל קליין, והביא סמך לזה מ"מינקת רבקה", דמינקת לאו דוקא.]

[9] פו, ב

[10] ע' ספר המצוות לרמב"ם כמה איסורים: אכילת שרץ העוף, כמו הזבובים והדבורים (ל"ת קעה), שרץ הארץ כמו תולעים שנבראים מן זכר ונקבה (ל"ת קעו), שרצים הנתהוים מן העיפוש ואינם נבראים מן זכר ונקבה (ל"ת קעז), שרצים המתילדים מן הפירות מעת שיצאו על שטח הפרי (ל"ת קעח), וגם בכלל אכילת כל השרצים בין שרץ העוף ובין שרץ הארץ ובין שרץ המים (ל"ת קעט).

וע' רמב"ן (שורש ט, ובמניינו בסוף ספה"מ) חולק על רמב"ם ולא מנה ל"ת קעז-קעט, דשרץ העיפוש והפירות נכלל בשרץ הארץ (ל"ת קעו) ושרץ המים נכלל בדג טמא (ל"ת קעג).

ולדעת רמב"ם (הל' מאכ"א, ב, יב), שרץ המים הוא כל מה שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפין והצפרדע, ובריות קטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, וחיות הים, וכיוצא בהן. ולדעת רמב"ן כל זה בכלל דג טמא. ולדעת רמב"ם יש לעיין אם יש כלב המים שיש בו סנפיר וקשקשת אם מותר לאוכלו, וע' פר"ח (יו"ד פג, ד) כ' דמותר.

[ומקור הרמב"ם ממה שלוקים חמש על אכילת פוטיתא, והרמב"ן חולק, ודעתו שלוקין כמה פעמים על פרטי מצוה אחת ואינו נמנה אלא א'. וגם חולק על הרמב"ם בפירוש מילת "רומש", דלרמב"ם (ל"ת קעז) הוא בא לאפוקי שרץ הבא מזכר ונקבה, ולדעת רמב"ן הוא רק לשון דריכה והליכה, ולכן כל השרצים בכלל.]

[11] הצעת הסוגיא היא, דרוב פעמים יש ס' פעמים באוכל לבטל התולעים שבו (ע' רמ"א וש"ך?). אבל אם הם בריה, אינם בטילים אפי' באלף. ויש כמה סניפים להתיר התולעים:

א- הטור (סי' ק) כ' י"א דבריה בטלה בתתק"ס, ולא נהירא לא"א הרא"ש.

ב- רמ"א (קג, א) משמע שאם טעם הבריה פגום בעצמו, בטילה. ועפ"ז כ' ערה"ש (שם ס"ק יא) דמילבי"ן ופרעושים וכו' טעמם פוגמים בתבשילים, ובטילים. אבל ע' פת"ש (שם) שיש חולקים, דאפי' בריה שנסרח אינה בטילה.

ג- שיבת ציון (סי' כח) כ' האוכל מאכל שיש בו תולעים, הוי מתעסק אצל התולעים, וכ"כ בשו"ת צפנת פענח (סי' לג). אבל במנחת שלמה (תנינא ס' סג) הקשה על זה

ד- כרתי ופלתי כ' שאינם אסורים משום בריה, דלא מיקרי בריה אם אינה אסורה מתחלת ברייתו (כמ"ש שו"ע ק, א), והא אין התולע אסור מתחלת ברייתו, דאינו אסורה עד אחר שפירשה. אבל חוות דעת (שם סק"ה) הקשה עליו וחלק עליו, דזה מיקרי תחלת ברייתו, דקודם שפירשה לא מיקרי שרץ הארץ כלל.

ה- משכנות יעקב (סי' לו) כ' דלא מיקרי בריה, דבריה אינה בטילה רק משום חשיבותו כשעומד בפני עצמו, אבל דבר שנאבד ממשו ומחמת קטנותו יהא לעולם בתערובת, לא הוי בריה כיון שאין לו מקום בפני עצמו (צ"ע מה סברא זו בדיוק).

ו- ע' מנחת אשר (שו"ת ח"ג סי' נא) לענין פרי שאינו דרכו להתליע או אינו מוחזק בתולעים, אלא יש בו מיעוט המצוי של תולעים, יש בו ספק ספיקא, ספק אם יש בו תולע, ואפי' יש בו, ספק אם פירש או לא. ולכן, יש להתירו בלא בדיקה.

ז'- יש להסתפק בהרבה מיני תולעים המצויים אצלינו אם מיקרי "נראה לעינים" או לא, וע' שלחן הלוי (בעלסקי, עמ' שצז) בענין copepods.

[12] פד, ט, ע"פ ש"ך שם.

[13] ע' שו"ע (פד, יג-יד), וש"ך (סק"מ), ורעק"א שם שציין לדברי הפמ"ג (שפ"ד צט, ז), דבדבר שיש בו ספק אם יש שם תולעים, מותר לחממו או לטחנו. וכ' ש"ך (ס"ק לח) דאין בו משום ביטול איסור לכתחלה, כיון דכוונתו רק לתקן הדבש, עכת"ד. ומזה מבואר שאם דעתו היה לבטל הנמלים, אסור. אבל לקנות פרי שע"פ רוב יש בו תולעים, אסור לטחנו אע"פ שדעתו רק לתקן הפירות ולא לבטל האיסור, דלא התיר השו"ע אלא כשאי אפשר בענין אחר, כמ"ש הט"ז (קלז, ד), וכאן הרי יכול לרוחצם.

[14] ע"פ star-k Kashrus Kurrents

[15] החילוק בין בין מינים אלו ראיתי ב- star-k Kashrus Kurrents

[16] אבל נראה שאם רוחצם יפה במים עם סבון, יש להתיר לטוחנם, וצ"ע.

[17] חכ"א (סח, ה), ע"פ שו"ע (קטז, ו) ופר"ח (פד, ג). אמנם, בפר"ח צ"ע אם מותר לאדם לאכול דבר שהוא אומר שאינו מאוס לו אע"פ שלכל העולם הוא מאוס, וכן יש להסתפק בדעת הט"ז (פד, ב). ושו"ע מיירי כגון לשתות דבר שיש בו קיא או צואה או לשתות בכלים של בית הכסא. ועערה"ש (טו, ב) הביא ראי' שאין איסור אם מי שאוכלו אינו מאוס בו, {ממ"ש בגמ' כהן דדעתו יפה יאכלנו}, אבל מסק שאין להקל נגד הגדולים.

וע' ב"י (ס' קטז ד"ה ואסור) כ' שאינו לוקה כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל לוקה מכת מרדות, ואפשר נמי דהוי אסור מדאורייתא אלא דקים להו לרבנן דאין לוקין עליו, כחצי שיעור שאין לוקין עליו. וע' ט"ז (קטז, ו) כ' דאין לוקין עליו כיון שהוא לאו שבכללות, ומדבריו נראה שהוא איסור דאורייתא, אבל פרישה (קטז, יב) דחה דזה לא מיקרי לאו שבכללות. ובכף החיים (קטז, ?) דייק מדברי הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת קעט) שהוא רק איסור דרבנן. (ולי צ"ע עוד על הט"ז איך אפשר לומר שהוא לאו שבכללות, דא"כ אין לוקין על לאו זה כלל, והא להדיא כ' הרמב"ם (ספה"מ שם) שאם אכל שרץ הארץ, לוקה שתים, אחד משום שרץ הארץ ואחד משום אל תשקצו.)

וע' אמרי יושר (א, קסה) שאם אינו מודיע לחבירו שדבר זה מאוס, אין בו משום בל תשקצו, כיון שאין האוכל יודע שהוא מאוס. ולכן, דבר שהיה בפיו, מותר ליתן חבירו לאכול, אם אינו מודיעו, אע"פ שאם היה מודיעו היה נמאס בעיניו, ע"ש.

ואין לעשות דבר בפני חבירו שחבירו נמאס בו (גמ' חגיגה ה.).

[18] רמב"ם ל"ת קפד, חינוך (מצ' ?)

[19] אם אכל דם שחיטה, או דם הקזה שהנשמה יוצאת בו, חייב כרת. אם אכל דם הטחול או הלב או דם התמצית, לוקה עליו ואין בו כרת. ודם הנמצא בביצים, אסור מדברי סופרים. ודם שרצים אם אכל ממנו כזית, לוקה משום אוכל שרץ ולא משום דם. ודם דגים וחגבים טהורים, מותרים לכתחלה. (רע"ב כריתות ה,א)

[20] סו,י

[21] סו,י

[22] ע"פ ש"ך (סו, טז), וע' יד אפרים (שם סע' י).

[23] רמ"א (שם)

[24] רמ"א (סו, ח), וז"ל, אין צריך לבדוק הביצים אם יש בהם דם, דסומכין על רוב ביצים שאין בהם דם, ומכל מקום נהגו להחמיר כשעושין מאכל עם ביצים ביום שרואין בהם אם יש בהם דם.

[25] משמעות אג"מ (יוד"א,לו), שהדם אסור אבל אינו אוסר כל הביצה, דרק בנקלט מזכר הדם אוסרת כל הביצה אבל במדינתינו רובא דרובא אינם נקלטות מזכר, ולכן בתערובת חד בחד או נתבשלו רק ביצה אחת בקדירה אין להחמיר לאסור אף לבעלי נפש

[26] ע' שו"ת ציץ אליעזר (יא, נט) מתיר מכמה טעמים:

א', ההיתר לאכול דבש, ע' גמ' בכורות (ז:), דלדעת ת"ק הוא משום דמכניסות אותו לגופן ואין ממצין אותו מגופן, ולדעת ר' יעקב משום מיעוט הקרא, אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, שרץ העוף אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, וזה דבש דבורים. ויש סתירה במשמעות דברי השו"ע אם הלכה כדברי ת"ק או ר' יעקב (ע"ש מה שדייק מסי' פד, ט, וסי' פא, א), אבל כיון דלדעת הפר"ח ורמ"א משמע דהעיקר כר' יעקב, ונראה דלדברי ר' יעקב כל היוצא מן הדבורים נכלל בהיתר הקרא, הרי דבש מלכות מותר.

ב', כ' רמב"ם דאיסור היוצא מן הטמא הוי כאיסור דחצי שיעור. וכ' ר"ש קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה, יו"ד סי' רב, והגהת חכמת שלמה יו"ד סי' קנה) דאיסור חצי שיעור קל משאר איסור תורה, ומותר לחולה שאין בו סכנה לאכול חצי שיעור. וגם, כיון שאוכל רק מעט מדבש מלכות, ונתערב עם פי 37 פעמים דבש רגיל, יש לצרף מ"ש בשו"ת ר"ש אנגל (ח, יב), דחצי שיעור ע"י תערובת שהוא אוכל פחות מכזית או רביעית בכדי אכילת פרס, ואינו אוכלו אלא לרפואה, מותר, ע"ש טעמו. וע"פ כל הנ"ל יש להתיר לחולה שאין בו סכנה.

ג', יש מחכמי הטבע שאומרים שגם דבש מלכות בעצם הוי כדבש וממצות אותו מגופן.

ד', כיון שהוא מר כלענה ואינו ראוי לאכילה, ואינו נאכל אלא ע"י תערובת ברוב היתר, הרי נפסק בשו"ע (יו"ד קג) דדבר שטעמו פגום מותר ע"י תערובת.

וע' מנחת שלמה (ב, סד) אוסר, אבל מתיר לחולה שאין בו סכנה לאוכלו ע"י תערובת עם דבש. וגם מתיר לעשות בו סחורה.

[27] ע' חכ"א (נד,ב) דלדעת הפר"ח (סי' קג), זבובים ונמלים ושאר דברים הפגומים מתחלת ברייתן אפי' נסרחו חייב עליהן, שהרי גם מתחלה היה כעפרא דעלמא ואפ"ה אסרה תורה. וכ' בשם הרה"מ (מאכ"א פ"ב) דגם הם אם נסרחו מותר

[28] ע' פמ"ג (על ש"ך קג,ב) כ' חילוק זו לתרץ סתירה בדברי הש"ך, שהש"ך (שם) כ' שאם אינו נותן טעם לפגם או לשבח אסור, ולקמן (קיד, כא) כ' דדבר היבש כעץ מותר (והש"ך הביא ראי' לזה מרמ"א (פז, י), בענין עור הקיבה, ע"ש). אמנם לדעת ערה"ש (קג, יט) החילוק הוא שאם אינו נותן שום טעם מותר, ואם נותן טעם אבל הטעם אינו לשבח או לפגם, אסור, ולפ"ז בנ"ד הוי מותר. (ופמ"ג דחה סברא זו, ע"ש.)

[29] יכולים להשיג ג'עלאטין כשר מ-www.fitgelatins.com

[30] ע' שו"ת יביע אומר (ב, יו"ד יב אות י), דכל שיש הפסק בין האיסור וגרונו, אף באיסור גמור וטעמו יפה, נחשב שלא כדרך הנאתן, ע"ש.

[31] כ"כ ביה”ל ס"ס שכו, כיון שהגר"א מחמיר בזה. וע' ט"ז (ס"ס קיז) בשם ב"י שהביא בשם א"ח מחמיר בזה כיון דסיכה בכלל שתייה, וב"י כ' שמותר בסימן קכג, ודעת הט"ז (ע"פ או"ה) להתיר במקום צער אבל לא לתענוג, ובנקה"כ שם חולק וכ' דמותר בכל גווני, והלבוש הביא שנהגו לאסור לסוך בחלב חזיר ולא בשאר חלב.

[32] אג"מ?

[33] ע' יו"ד קח,ז ופ"ת שם. וסיכום השיטות למעשה: כ' אמונת שמואל, אסור להריח דבר האסור בהנאה שהוא גם עביד להריח בו. וכ' שלטי גבורים, אסור להריח כל דבר שאסור באכילה אם עביד להריח. וכ' הרוקח, אסור להריח בכל איסור אכילה אם עומד לאכילה ומתכוין להריח, דילמא אתי לאוכלו, וכ"כ בביה”ל ס' תמ"ג. וכ' פר"ח (או"ח תמ"ח) אסור להריח באיסורי הנאה, דמיקרי הנאה אע"פ דלא עביד להריח

[34] אג"מ יוד"ב ס' כז. ואם נעשה מבהמות הוי איסור דאורייתא, ואם נעשה מדגים הוי איסור דרבנן (שם). והוא כדברי תוס' חולין (קיב:), אבל תוס' ע"ז (מ.) כ' דגם ציר דגים הוי דאורייתא.

[35] אג"מ (יוד"ב ס' כז)

[36] שו"ת ודברת בם (ח"ב ס' רלח) בשם הגר"ד פיינשטיין. בענין המגן (scale), ע' אג"מ (יו"ד ב, כד) דאינו אסור משום יוצא מן הטמא אלא דבר הראוי לאכילה, ואם הוא כעפרא ואינו ראוי לאכילה, הוי פירשא בעלמא.

[37] ט"ז (פד, יב), דכיון שאין דרכן להתליע אלא בתלוש, ולכן יש ספק ספיקא דמועיל אפי' באיסור דאורייתא, שמא לא התליע, ואפי' בתליע אפשר שלא ריחשו. וכן ראיתי ב-star-k

[38] שו"ת ודברת בם (ב, ס' רסט) בשם הגר"ד פיינשטיין, בדעת אביו.

[וחשבתי להסביר ההיתר עפמ"ש, דלדעת אג"מ (יו"ד א, סג) יין לא מיקרי עבידי לטעמא בתוך יין שרף, כיון דאפי' אם יין הוי עבידי לטעמא היינו דוקא מחמת חריפות היין, ולכן כשהוא בתוך משקה חריף, שפיר הוי בטל, עכת"ד. וא"כ, הטעם שהיין נותן לתוך היי"ש הוי טעם קלוש, וכתב יד יהודה (ס' צח, הקצר אות לט) שביאר דעת הט"ז דבכל דבר דלא עבידא לטעמא, הוי אסור רק אם טועם דבר גוף האיסור, אבל אם אינו מרגיש גוף האיסור אלא notes של האיסור, הוי בטל ומותר, עכת"ד יד"י. ולכן, בניד"ד דאינו טועם האיסור עצמו אלא טעם הקלוש מן היין, אין לאסור כיון דיין לא מיקרי עבידא לטעמא.]

וראיתי שהרה"ג שלמה מילר כתב תשובה על זה להתיר, וע"ע מנחת יצחק (ב, כח). וע"ע חכמת אדם (פא, יב).

[39] ע' ביאה"ל (?) בענין תבואה שהוא ודאי חדש. ובעיקר איסור ישן, כ' שו"ע (?) שאסור לאכול חדש, ואיסורו מן התורה בכל מקום, כדברי ר' אלעזר (משנ' קדושין א, ט) כיון דסתם משנה בערלה (?) כוותיה, ודלא כת"ק דקדושין (שם) דמיקל בחו"ל. ויש ד' צדדים להקל:

א'- כיון דדעת ת"ק דחדש מותר בחו"ל, ולא איתמר בגמ' אי הלכה כתנא קמא או כר"א, ואינו ברור אם משנה דערלה נשנית תחלה והוי הלכה ואח"כ סתם או משנה דקדושין נשנית תחלה והוי סתם ואח"כ מחלקת, יש לסמוך על ת"ק בשעת הדחק כיון דחייו של אדם תלויין בו (ט"ז רצג, ד, וכ"כ תפא"י (קדושין שם)). וקשה לסמוך על זה, שהוא נגד הרמב"ם ורי"ף והרא"ש שפסקו דחדש דאורייתא בכל מקום. ועוד, דמבואר בגמ' מנחות (סח:) מחלקת אמוראים אם אסור מדאורייתא או מדרבנן, ותוס' (שם ד"ה קסבר) מבואר דמ"ד דאסור מדרבנן הוא ת"ק דמתניתין (אמנם, דעת המרדכי (קדושין סי' תקא) הוא כהט"ז דלת"ק חדש מותר בחו"ל, אבל הסכים שם דאמוראי אסרי להו).

ב'- חדש נוהגת בחו"ל רק מדרבנן, ולא גזרו אלא במקומות הקרובות לארץ ישראל (מג"א תפט ? בשם ר' ברוך). והוא גם נגד דעת כל הפוסקים הנ"ל.

ג'- חדש אסור בחו"ל רק מדרבנן, וספק דרבנן לקולא, ולכן יש להקל בכל תבואה שהוא ספק ישן (או"ז ס' שכח).

ד'- חדש אינה נוהגת בתבואה של עכו"ם (ב"ח רצג, א). והקשו על זה, דמפורש בתוס' (קדושין לו:) בשם הירושלמי דאסור בשל עכו"ם, וכתב הרא"ש (תשובות כלל ב' סי' א) דאסור בשל עכו"ם מדאורייתא. ואע"פ שאינו מפורש ברי"ף ורמב"ם הנ"ל, מסתימות דבריהם משמע דלא כדברי הב"ח, ? (ואפי' לדברי הב"ח, יש להחמיר בתבואת ישראל.) ועערה"ש (רצג, יג) דלדעת תוס' אסור רק מדרבנן.

ה'- יש ספק ספיקא אם התבואה הוי חדש או לא, דאפשר שהוא מתבואה של שנה שעברה, ואפי' הוא של שנה זו, אפשר שגדל שליש קודם פסח (רמ"א ?). והקשו על זה, דבדבר שיש לו מתירין ספק ספיקו אסור אלא במקום צורך (רמ"א קי, ?), וחדש הוי דבר שיש לו מתירין כיון דמותרת לאחר הפסח הבא. אמנם, היינו דוקא בתבואה או קמח שלא נתחמץ, אבל אם כבר שנחמץ (או, בקמח בזמן הזה, דאין להחזיקו בפסח משום חשש שכבר נתחמץ, כמ"ש בהל' פסח) לא מיקרי דשיל"מ כיון שלא יהיה לו שעת היתר, כיון דאסור להחזיקו בפסח (שו"ע הגר"ז תשובה כ). אמנם לפי זה, אם מתערב רק כמות קטנה, מיקרי דשיל"מ כיון דמותר להחזיקו בפסח. ועוד טעם להתיר, דלא מחמרינן בדשיל"מ אלא בודאי איסור בתערובת, אבל בציור זה שאין אנו יודעים כלל אי יש כאן איסור או לא, מותר אפי' בדשיל"מ (ש"ך קי, נו). ועוד טעם להתיר, ע"פ נו"ב (אה"ע ס' לח, הו"ד פת"ש קב, ?) דכל הסברא דדשיל"מ הוא דלמה יאכלנו באיסור, ימתין עד שעת היתר, וזה שייך כשיש רק מאכל אחד והשאלה הוא לאכול אותו עכשיו או לאחר זמן, ולפי סברתו, בציור זה הרי רוצה לאכול תבואה עכשיו וגם רוצה לאכול תבואה אחרת לאחר זמן, וא"כ אין שום סברא של דשיל"מ.

ועוד הקשו על זה, דהכל חד ספיקא הוא, ועערה"ש רצה ליישב, ?

ויש שכתבו מטעם דרוב התבואה מיושנים (חק יעקב תפט, כב, בשם אגודה ?, וכ"כ מרדכי (קדושין סי' תצא), וצ"ע, דהא מי שקונה spring wheat יודע בודאי שאין רובו משנה שעברה. וע"ע מרדכי שם שאין לדמותו לערלת חו"ל שאינו חייב לברר הספק.

ושמעתי שההכשרים באמעריקא שרוצים להשיג קמח ישן, אין טוחנים החטים מיד אחר קצירה, משום חשש שיתליעו. אלא לוקחים חטים ואוצרים אותו עד שצריכים לו, ואז צריכים להכשיר grain mill מכל הקמח חדש שיש שם, ואי אפשר להדיחו במים (שאם עושים כן הכל נעשה בצק ואי אפשר להסירו), אלא טוחנים ג' runs של קמח ישן, ומוכרים אותו כקמח חדש, ואח"כ מסתמא כבר הוסרו כל הקמח החדש וטוחנים הקמח הישן. [ומה שעושים ג"פ, נראה שסמכו בזה על מ"ש רמ"א (סט, ז), ע"ש.]

[40] וזה כולל הרבה מיני מאכלים, דכל שיש בו שמן, אפשר שהשמן בא מדבר טמא.

[41] אג"מ (יו"ד א, נו)

[42] ע' שו"ע (קיח, א) דמותר לשלוח אם יש ב' חותמות. ובדיעבד מותר ובלבד שיש בו חותם אחד, אבל אם שלחו ביד מומר, אסור אא"כ יש בו ב' חותמות (רמ"א שם).

ובאיסור דרבנן, כגון חלב ולחם, די בחותם אחד. ולענין חלב, ש"ך כ' כיון דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק, אם היה מחליף כולו או רובו היה מינכר, ואם מחליף קצת הוי בטל מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן, והקשה פ"ת דהא הוי אסור מדרבנן דהא אזלינן בתר טעמא ואין טעם החלבים שוים וא"כ הוי מבא"מ ואסור מדאורייתא, ותי' דלא אמרינן טעם כעיקר מדאורייתא אלא באיסורים שיש בהם מלקות אבל בחלב טמא שאין בו מלקות לא אמרינן טעם כעיקר וא"כ אין תערובת חלב אוסר מדאורייתא. ובימינו, יש עוד חשש משום טריפות הנמצאים בפרות משום חיתוך שנעשה לצורך displaced abomasum, אבל כיון שהוא מינו במינו ובטל ברוב, אפי' בזה"ז הוי רק איסור דרבנן.

[43] ש"ך (קיח, לב) וערה"ש (ס"ק כט)

[44] רמ"א קיח,ב. או אם הוא יין ויש לחוש שמא נגע בו משום חיבת ניסוך, אסור. וע' תוס' (ע"ז יב.) ורא"ש (ע"ז א, ט), ומבואר בדבריהם שאין חילוק בין בשר הנפקד אצלם לבשר שנשתלח למקום אחר על ידם.

[45] שם

[46] כן שמעתי מר' יעקב היינעמאן בשם אביו הגר"מ היינעמאן

[47] ? כך שמעתי ולא ראיתי בספר

[48] דטביעות עין מהני אפי' באיסור דאורייתא (ט"ז קיח, יב)

[49] וע' ערוה"ש (סג,?) שיש להחמיר במקום שרובם עכו"ם ואפשר שעכו"ם החליפו

[50] סג, א. ואפי' במקום איסור דאורייתא, טביעות עין מהני (נקה"כ שם, ודלא כט"ז)

[51] {רמ"א סג,ב}

Next: Meat with Milk
Meat with Milk