Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Proper Location for Brachos

Daily LifeChapter 4: Proper Fulfillment of Mitzvos

A.           Planning and Preparing for a Mitzva

One must prepare before the time of a mitzva to ensure he can fulfill it[1] ע' צל"ח (פסחים ג, ב) משמע שאינו חייב, וע' מנ"ח (מצ' ה אות ז) הקשה עליו הרבה, וסיים דודאי חייב קודם זמן המצוה ללכת למקום שיכול לקיימו.

וע' חיי אדם (נשמת אדם סח, ג) הביא ראי' שקודם זמן המצוה אינו חייב ללכת לעיר אחרת לקיים מצוה, שכתב בשו"ע (ס' תקצה) במי שיש לפניו ב' עיירות, באחת תוקעים ובאחת מתפללים מוסף, הולך למקום שתוקעים, ואם מחוייב לילך מעירו למקום שיכול לקיים מצוה, למה יש עיר שמתפללים ולא הלכו כולם אל העיר שתוקעים. [ואפשר דלדעת המנ"ח יש לתרץ, אין חיוב ללכת מעירו אלא כשיש מצוה בעיר האחרת ובמקומו אין מצוה כלל, אבל כשיש עכשיו מצוה אחת בעירו ומצוה שהיא יותר חשובה בעיר אחרת, אין חיוב ללכת ממקומו דא"כ הוי כמבטל מצוה בידים ולכן אין ללכת מעירו.]

וע' מקור חיים (הקדמה סי' תלא) משמע כדברי מנ"ח, דדעתו שם דרק היכא דכתיב כמו שכתב בשילוח הקן "כי יקרה", אינו חייב לחפש אחר המצוה, אבל בשאר מצוות הוי חייב לחפש אחריהם.
. For example, one is forbidden to travel somewhere for Succos where he knows he will be unable to sit in a Succah. (Davening with a minyan is not an absolute obligation, and one may travel before the zman tefila even if he knows that when the zman tefila approaches, he will be unable to daven with a minyan.)

It is preferable not to perform an action of a mitzva in any location which is inappropriate to recite brachos, such as in the presence of tzoah or the like, but mitzvos which do not require an action (e.g. to love one’s fellow Jew or continue wearing tzitzis) may be performed anywhere[2] ע' ביה"ל (תקפח, ב), דהיכן מצינו שאין לקיים מצוה במקום מטונף, ולא מצינו בשום מקום שאסור ללבוש טלית של ד' כנפות במקום שאינו נקי. ואח"כ הביא ממטה אפרים, שאם שמע תקיעות ואח"כ מצא צואה במקומו, יש לחזור ולשמוע בלי ברכה. וביה"ל מצדד אם הוא משום דצריך לכוון בשעת המצוה, והכוונה הוי כדברי תורה דאסור להרהר במקום הטנופת, או משום דקיום מצוה הוי עבודת ה' ואין לעשות עבודה במקום מטונף דהוי ביזוי מצוה. [ונראה דלפי ב' הפשטים, מותר להשאיר ציציותיו עליו במקום שאינו נקי כמו שהקשה בביאה"ל שם, דלטעם א' כיון שאינו מצות חיובית אין צריך כוונת המצוה דאפי' אינו מקיימו באותו שעה לא הפסיד, ולטעם ב' (כפי הבנתי, דר"ל דרק מעשה מצוה מיקרי עבודת ה' אבל מצוה שנתקיים בלי מעשה יכול לעשותו במקום שאינו נקי), כיון שלא עשה מעשה המצוה לכאו' אין בו משום ביזוי מצוה.] וע' הליכ"ש (תפלה, פ"כ, דבה"ל לו) דדין זה רק לכתחלה, אבל אין להמנע ממצוה משום שהמקום אינו נקי. .

One should try to perform mitzvos with a large crowd of people. This only applies to mitzvos in which there is some connection between those performing the mitzva[3] חילוק זה שמעתי מאבי מורי בשם הגרי"ד סולובייצ'יק. וע' שו"ע (או"ח ח, ה) כ' שאם כמה אנשים לובשים טליתים בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו, ואם רצו אחד מברך לכולם. מבואר שאין שום קפידא. וע' מש"ז (סק"ה) כ' שאם כולם לובשים טלית אחד, יצוייר שאחד יברך לכולם. משמע דבזה שכולם יוצאים בחפצא אחת של מצוה, יש המעלה של ברוב עם, אבל בלי זה, אפי' אם אחד יוציא כולם, הוא רק מדין ערבות ואין לו המעלה של ברוב עם. אולם בשע"ת (סק"ו) כ' בשם המבי"ט שהטעם למה אם רצו מברכים כולם (ואינם צריכים לצאת בברכה אחת מדין ברוב עם) הוא כיון שאין כולם מזומנים באותו רגע לצאת בברכת המברך. משמע שאע"פ שיש לכל אחד טלית בפני עצמו, יש בזה מעלה של ברוב עם. , such as saying hamotzee[4] מ"ב (ריג, ג). וע"ש סקי"ב, דכעת המנהג פשוט שאין אחד מוציא חבירו כמעט בשום דבר, ואפשר משום שאין הכל בקיאין לכוון לצאת ולהוציא. , tefila b’tzibur[5] שו"ע (צ, ט), ע"פ מג"א (סקט"ו). , Havdalah[6] שו"ע (רצח, יד) , or hearing megillah[7] שו"ע (תרצ, יח) ע"פ מג"א (סקכ"ג). , as there is one shliach tzibur for everyone. Mitzvos in which there is no connection between those present, such as removing challah or eating in a succah, may be performed in private or in the presence of many people, but some try to perform all mitzvos with a multitude of people[8] ע' חיי אדם (ח"א, סח, יא) דבכל מצוה יש מעלה של ברוב עם, ובשלשה הוי רוב עם.

במצוה הנעשה ע"י הרבה דני אדם, בגמ' זבחים (יד:) ומנחות (סב.) ופסחים (סד:) שיש ענין שהרבה אנשים יתעסקו במצוה אחת משום ברוב עם.

ונוסף לזה, ר' חננאל (יומא ע.) משמע שהרבה אנשים יראו בעשיית המצוה משום ברוב עם, אבל ברש"י (שם) אין הכרח אם למסקנת הגמ' יש בזה משום ברוב עם.

ומג"א (ר"ס קסח) מבואר שאין מעלה שם ברוב עם אלא כשיוצאים כולם בברכה אחת, וע' אבן העוזר (שם) דאפי' אם אין הרבים יוצאים ביחד, מה שהם עונים אמן הוי רוב עם, וחולק על מג"א. וע' ביאה"ל (שם) משמע שאם יוצאים בברכה אחת, יש מעלה של ברוב עם אע"פ שאח"כ כל אחד אוכל מככרו.

ויש מצות פרטיות שיעשה בדוקא ברוב עם כדי לפרסמו אע"פ שבשביל זה צריך לדחות המצוה, כגון הודאה על הנס (שו"ע או"ח ריט, ג. ע' מ"ב סק"ח), ופדיון הבן כמ"ש ש"ך (יו"ד שה, יב). ומקור הש"ך מתרומת הדשן (ס' רסט), ומשמע שם (ממה שלא כתב שהוא דין מיוחד בפדה"ב) דבכל מצוה יש לדחותו כדי לעשות הסעודה ברוב עם, כמו שמאחרים הרבה מצוות כדי לעשות כתקונן בהכשר ובהידור, ע"ש.

וע' אג"מ (יו"ד א, קנו) שיש איסור על אדם לילך למקום שעושים עבירות, בק"ו, אם ברוב עם הדרת מלך לראות בעשיית המצוה, ק"ו לראות בעבירה הוא בזיון המלך.

[ועפ"ז יש לדון אם לכתחלה מי שרוצה להדליק נרות חנוכה בשביל אנשי ביתו, אם לכתחלה יתן לבני משפחתו להדליק קצת מן הנרות, אמנם אחי הר' ארי' דחה דאין הכרח, דכיון שעיקר המצוה על הבעל הבית, המעלה של מצוה בו יותר מבשלוחו דוחה הדין דברוב עם, משא"כ בהקרבת פסחים וכדומה שעושים המצוה בעד אחרים וא"א מצוה בו יומ"ב.]
.

One should try to perform mitzvos himself and not send someone else to perform it as his agent[9] מצוה בו יותר מבשלוחו

ברכת המצוה, יש לעיין איזה עדיף, מצוה בו יותר מבשלוחו, ויברך בעצמו, או ברוב עם הדרת מלך, ולכן יצאו כולם בברכה אחת. ע' שו"ע (או"ח ח, ה), ומה שכתבנו בהערה לעיל.

ולענין מה עדיף, מצוה ביומ"ב או זריזים מקדימים, ע' פמ"ג (אש"א תרכה, א) נסתפק בזה, ושבט הלוי (ד, סו) כ' בפשיטות דעדיף לעשותו בעצמו.

ולענין מה עדיף, מצוה ביומ"ב או לעשות המצוה ביותר הידור ע"י אחר, ע' חיי אדם (סח, ז) נסתפק בזה, אם עדיף לכתוב ספר תורה ע"י עצמו, או ישכור אחר לכותבו והכתב יהיה יותר מהודר. וע' שבט הלוי (שם) דעדיף להדליק נר חנוכה בעצמו, מאוחר בלילה, מלהדליק ע"י שליח בזמנו.

ולענין מצוה בו יומ"ב, האם צריך לעשות הכל בעצמו או אפי' מקצת, ע' פמ"ג (אש"א תלב, ה) דהיינו לעשות קצת מהמצוה. ולדעת הגר"ז (תלב, ח) מבואר שלכתחלה יעשה הכל בעצמו, ואם אינו יכול לטרוח לעשות הכל בעצמו, יעשה קצת בעצמו והשאר ע"י שליח.

איזו דברים שלוחו של אדם כמותו

ע' ערה"ש (חו"מ קפב, א) ד' כללים: בדבר רשות, כגון למכור ולמכור, שייך שליחות. ובהכנה למצוה, כגון לקנות אתרוג או לקבוע מזוזה, ולקדש אשה (שהוא הכנה למצות פריה ורביה), שלוחו כמותו. וגם במצוה שברצונו באה לו המצוה, כגון הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, ושילוח הקן ועשיית מעקה, וגם בכל מצוה שהוא חוב המוטל עליו לעשותו אבל אינו מוטל על גופו, כגון למול בנו שהוא חיוב המוטלת על גוף בנו, שלוחו כמותו. וד' כללים אלו נלמדים מד' מקורות בגמ' קדושין (מא): גירושין (שהוא בעיקר דבר רשות), קדושין (שהוא הכנה למצוה), תרומה (ברצונו באה המצוה), ושחיטת פסח (דמצות שחיטה אינה מוטלת על גופו).

בדבר שאינה מצוה, מצוה בשלוחו יותר מלעשותו בעצמו.

ולהיפך מכל זה, יש דברים שצריכים שייעשו, אבל ישתדל אדם שלא יעשה אותם בעצמו, אע"פ שיגרום שמישהו אחר צריך לעשותם. כגון מ"ש חז"ל (שבת קיח:) יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש. וגם אמרו (פסחים סה.) אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו מי שאומנתו בורסי. וע' שו"ע (יו"ד תב, יב) משמע שלא יאמר אדם לחבירו שמת אביו, ומבואר אע"פ דבודאי צריך לידע ומישהו יגיד לו, עכ"פ יהיה מישהו אחר. וכ"כ ט"ז (קנז, ז), דאפי' כשמותר למסור אחד למיתה, לאו משנת חסידים לעשות כן בעצמו, אלא יניח לאחרים לעשותו.

אין שליח לדבר עבירה

אין שליח לדבר עבירה, אא"כ השליח אינו בר חיובא, כ"כ רמ"א (חו"מ קפב, א). וע' ש"ך (שם) חולק עליו. 
. It is also preferable to personally be involved in certain preparations for mitzvos, such as preparing for Shabbos, tying tzitzis, building a succah and baking matzos[10] ע' העמק שאלה (שא' קסט אות א) כתב הגדרה בזה, דלא בכל דבר יש מעלה להכין בעצמו, אלא בדבר שההכנה עצמו מצוה. והכנה הוי מצוה רק אם התורה כתב ההכנה בפירוש, כגון הכנת שבת ("והכינו את אשר יביאו"), סוכה ("חג הסכות תעשה"), מצה ("ושמרתם את המצות", וגם "לחם עוני", ע"ש ), וציצית ("ועשו להם ציצית", "גדילים תעשה לך"). ולמד כן מפרש"י (מכות ח.) שכתב דעשיית סוכה מצוה. וע' שו"ת מהר"ץ חיות (ס' ד?) בענין נשיאת המת בעגלה, שאין בו איסור, אלא שנהגו לישא בכתף משום חביבות המצוה. .

It is never proper to fight or argue in order to be able to perform a mitzva oneself (such as davening for the amud), and one with proper middos should refrain and let the other person perform it[11] מ"ב (נג, סה) בשם דרכי משה הקצר, ע"פ גמ' (יומא לט.). ופשוט דהיינו דוקא כשיתקיים ע"י אחר (מ"ב שם). .

One should try to perform mitzvos with items that are beautiful[12] משום זה אלי ואנוהו (גמ' שבת קלג:). וע' עין יצחק (או"ח ד) לענין אם זא"ו הוי דין דאורייתא או דרבנן, ובשאגת אריה נסתפק בזה, ולדעת תוס' (מנחות מא:) הוא דרבנן, וכן דעת הרא"ש (ב"ק א, ז) לדעת פלפולא חריפתא (שם אות ק), ושו"ע ? (דכיון דהגמ' נשאר בספק אם הידור מצוה עד שליש מלגו או מלבר, והרא"ש ושו"ע פסקו לקולא, צ"ל דהוי דרבנן) הוא דרבנן, אמנם לדעת רש"י הוא דאורייתא.

ולפעמים זה אלי ואנוהו הוי לעיכובא, כגון באתרוג ובכתיבת שם ה' בספר תורה.

ובאתרוג, כ' רש"י (סוכה כט:) דבעינן מצוה מהודרת כדכתיב ואנוהו. והקשה תוס' דמפורש בגמ' לקמן () משום דכתיב הדר, וגם דואנוהו אינו אלא לכתחלה ולא לעיכובא. וע' אג"מ (או"ח א, קפז) פי' דעת רש"י, דבא לומר דהדר לא הוי פסול בעצם המצוה של אתרוג אלא מצוה אחרת שחייב לקיים באתרוג. ונפק"מ בזה, שאם אין לו אחר, אם היה פסול בעצם במצות אתרוג אינו יכול לקיים בו מצות אתרוג אפי' כשאין לו אחר, אבל כיון שאינו אלא מצוה אחרת משום ואנוהו, יטול האתרוג שאינו הדר ויכול לקיים בו עכ"פ מצות אתרוג.

וע"ע באג"מ (שם) שדין של זא"ו שייך לכל דבר שעושה לכבוד שמים, בין למצוה דאורייתא בין דרבנן. ולכן, כשאמרו טלית נאה, מיירי בטלית שלבשו דוקא בשעת התפלה, ויש בו זא"ו אע"פ שאינו אלא מנהג בעלמא. ולכן, גם בציצית שלנו שלובשים רק בשביל המצוה, שייך מצות זא"ו. [ושמעתי מהר' מענדי בעקער, דלכן אין שום מצוה של זא"ו שיהיה לו בית נאה בשביל המזוזה, דהא צריך לבית אפי' בלי מצות מזוזה ואין עשיית הבית לשם מצוה, משא"כ דבר שיש לו רק לכבוד המצוה, כגון מנורה של כסף, שמקיים בו זא"ו אע"פ שההדלקה נעשית בכוסות של זכוכית ולא בכסף עצמה.]
and large[13] מג"א (תרעב, ג. וכן משמע בדבריו סי' תרנו, סק"ב-ג) והו"ד במ"ב (שם) אבל כ' שלא יהיו גדולים יותר מדי. , and should be happy to spend money in order to fulfill the mitzva in a beautiful way, with his own money[14] ע' כף החיים (תנד, לט-מ) על האריז"ל, כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפלין וכו', לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא אלא היה פורע כל מה ששואלים ממנו בפעם הראשונה, והיה אומר למוכר הנה המעות לפניך, קח כל מה שתרצה. והזוהר כ' דאסור לקחת דבר מצוה בחנם, ע"ש. וכן בספר חרדים (הקדמה) הביא דברי הזוהר. וכן נראה דעת ט"ז (שסט, ב) שיש הידור לשלם בעד מצוות.

וע' ארחות רבינו (מהדו"ר ח"ב עמ' רנג) שהקהלות יעקב לא רצה לקבל שום דבר מצוה בחנם, ועמד בתוקף שיקבלו כסף עבורו. וכן משמע מהפסוקים בסוף שמואל ב', דיותר טוב להוציא כסף בשביל מצוה ולא לקבלו בחנם, ע"ש.
. When one has the option of buying an item for a mitzva, and although they are all valid, some have a specific hiddur, he should spend up to one-third[15] ויש מחמירים עד שליש מלבר (מ"ב תרנו, ג), דהיינו 50%. more than the basic obligation in order to fulfill the mitzva in a better manner[16] תרנו, א, לדעה ב' שם. וע"ש דלדעה א' שהוא ר"ת, הגמ' (ב"ק ט:) מיירי דוקא באתרוג, שאם מצא אתרוג בשיעור ביצה מצומצם, יש להוסיף עד שליש בגודל, כדי שלא יתמעט פחות מכשיעור, ולדעה זו אפי' כבר קנה אתרוג כשיעור מצומצם, צריך להחליפו אם מצא אתרוג גדול ממנו. ולדעה ב' שהוא פירש"י, הוא הדין בכל מצות, שאם יכול לקנות ב' חפצים של מצוה, צריך להוסיף עד שליש לקנות ההדר. ולדעת מג"א, אם כבר קנה א' מהם ואח"כ מצא לקנות יפה ממנה, ממה נפשך אין צריך להחליף (דלר"ת לא אמרינן כן אלא בשיעור גודל ולא לענין הידור, ולדעת רש"י אין חיוב להחליף, כיון שכבר קנאו). אמנם, לדעת הגר"א בדעת רש"י, אם כבר קנאו, צריך להחליפו באתרוג יותר מהודר.

ולדינא, נראה דאין נפק"מ בכל זה, דאפי' לדעת הגר"א, דוקא להחליף צריך להוסיף עד שליש, אבל אין חיוב לקנות אתרוג שני שיהיה לו ב' אתרוגים (כמ"ש מ"ב סק"ד בדעת ר"ת). ולהחליף אינו מצוי כ"כ, דאין רגילים המוכרי אתרוגים להחליף אתרוגים עם הבאים לקנות.
. One who spends more than this amount is praiseworthy, and Hashem will pay him back for the added expense[17] מ"ב (תרנו, ו), בשם רש"י (ב"ק ט:), שפירש דברי הגמ' "מכאן ואילך משל הקב"ה" שה' יפרע לו בחייו. וע' מג"א (סק"ו) דהמוסיף יוסיפו לו לעולם הבא, עכ"ל, ונראה דאינו מוכרח שיקבל בחייו כל הכסף שהוסיף. ונראה דפירש כדברי התוס' (שם) שפירש, אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב. .

It is preferable that one not take money for the performance of a mitzva[18] יש סוברים דאסור ליקח שכר על שום מצוה משום מה אני בחנם אף אתם בחנם (גמ' בכורות כט. ונדרים לז.), והוא דעת הנתיבות המשפט (חדושים לד, כא) ותומים (אורים סקל"ט) בדעת הסמ"ע (ס"ק מו), וכן משמע בפרי חדש (או"ח תקפה, ה) וכן נראה דעת הרשב"א (שו"ת ג, יא) והו"ד בב"י (חו"מ ס"ס כח) ודרכ"מ (ט, ב), וכן דעת רש"י (קדושין נח:). וע"ע שו"ע גר"ז (יו"ד א, קו"א ז) שיש דברים שקנסו דבדיעבד אין הוראתו הוראה משום דעבר על מה אני בחנם, ויש דברים שאין איסור אלא מדרבנן משום חשד, כגון דבדיעבד שחיטתו כשירה.

אמנם, נראה לכאו' שכר בטילה מותר ליקח בכל גווני. אבל בשבת ויו"ט, דאסור ליקח שכר שבת בשום אופן, ע' שו"ע (שו, ה) סתם לאסור וכ' ויש מי שמתיר, ולקמן (תקפה, ה) כ' שאינו רואה סימן ברכה, וט"ז (שם) דייק מזה שיש איסור בדבר. ומג"א כ' דבמקום מצוה שרי ליקח שכר שבת. וגם מותר ליקח שכר בשביל מצוה דרבנן (?) או מצוה דאורייתא שאינו מוטלת עליו, כגון אם רוצים להזמין עד שיראה איזה דבר ויעיד עליו, כיון שאין חיוב דוקא עליו להעיד, דרק אם הוא כבר ראה איזה מעשה ואין אחר שראוהו הוי מצוה מוטלת עליו (?).

[וצ"ע דבאמת יש סברות הפוכות כאן, דדעה א' סובר דדוקא אסור ליקח שכר על מצוה, ודעה ב' סובר דדוקא לצורך מצוה (כגון תקיעת שופר) מותר, דאסור ליטול שכר בטילה ביו"ט. וראיתי בשדי חמד (מערכת שי"ן כלל כב) הקשה איך התיר בשו"ע (או"ח תקכו, ה) ליטול שכר בשביל מצות קבורה, ותוך דבריו הקשה כעין קשיא זו. ומצדד שם שנוטלים שכר על חפירת הקבר, ולא על נתינת המת בתוכו, או שרק על קרובי המת יש מצות קבורה מדאורייתא, ועל שאר אדם יש רק מצוה דרבנן, ומותר ליקח שכר על מצוה דרבנן [וגם שאין המצוה מוטלת עליו לעשותו אלא על קרובי המת, כמ"ש לעיל]. ושמעתי תרץ על נטילת שכר לתקיעת שופר מאחי הר' ארי' שליט"א, דמותר ליקח שכר על מה שמכין או עוזר בעשיית המצוה, ואין איסור אלא על שכר בעשיית המצוה, ולכן בתקיעת שופר, אינו נוטל שכר על עשיית מצותו, דאפי' אם התוקע כבר יצא או שמכוין שלא לצאת, היו משלמים לו אותו מחיר, ולכן מוכח שאין משלמים לו אלא על מה שמסייע לאחרים לקיים מצותן, ועל זה מותר לקבל שכר.]

ולענין השבת אבידה, אם הוא פועל שנתבטל ממלאכתו מותר ליקח שכר כפועל בטל, משום דאבידת עצמו קודמת, אבל אם אין לו עבודה אפי' זה אסור (ע' שו"ע חו"מ רסה, א). וע' משניות נדרים (ד, ב) לענין מודר הנאה, דבמקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, תפול הנאה להקדש, והקשה בתפא"י (יכין שם) איך הנהיגו איסור, דהא חייב להחזיר בחנם. והר"ן פי' "מקום" כמו "מקרה", ר"ל במקרה שהיה לו להרויח בדבר אחר, דבכה"ג מותר ליטול שכר. ובתפא"י תי' דכמו בפרוזבול כשראו חז"ל שע"י קיום מצוה באים בנ"א לחטא בענין ממון היו רשאין לתקן פרוזבול, משום הפקר ב"ד הפקר, ה"נ כשראו שרוב בנ"א היו מתעצלים מהשבת אבידה יש כח ביד חכמים לתקן שיתנו להמשיב שכר טרחתו.
.

One should perform mitzvos as soon as he can[19] משום זריזים מקדימים למצוות, שהוא דאורייתא, דנלמד מאברהם אבינו (גמ' פסחים ד.).

ומצינו ד' לשונות בגמ', זריזים מקדימים, ואין מעבירין על המצוות (מגילה ו:), ושהויי מצוה לא משהינן (יבמות לט.), וחביבה מצוה בשעתה (גמ' פסחים סח:). ולגבי אין מעבירין, כ' רש"י (מגילה שם) משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה, עכ"ל. (ויש עוד לשון, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, דבשביל הקדמה זה, הקב"ה מקדים להביא שכר המצוה (גמ' נזיר כג:), אבל נראה דאין זה חיוב אלא אם ירצה שיהיה לו שכר מהר, יעשה המצוה במהירות. וענין זה שייך אפי' בעכו"ם, ע' גמ' שם.)

ויש קצת חילוקים בין דינים אלו.

בענין אין מעבירין, שהוא משום ושמרתם את המצות, ע' תורה תמימה (וירא פרק כב או' ז) כ' דזריזים מקדימים אינו חיוב אלא מחבתם את המצות מקדימים מעצמן, ואין מעבירים הוא בתורת צווי. וע"ע בדבריו לקמן (בא פר' יב או' קנט) אי ושמרתם הוי דרשה גמורה או אסמכתא. וע' מרומי שדה (פסחים ד.) דאין מעבירים ר"ל דמצוה עצמו הבאה לידו צריך לעשותה מיד, וזריזים מקדימים הוא בדבר שהוא הכנה למצוה, דבאותו יום שמכין צריך לעשות ההכנה מיד בבקר, אבל אין צריך להכין מיד ביום שיכול להכין. וע"ש לענין הכנה הכתובה בתורה. וע' אבני נזר (או"ח ס' תקו) דאין מעבירים לא שייך אלא כשמעבירו לזמן אחר, כגון שאינו עושה מילה ביום ח' אלא בט', אבל לעשותו מיד בבקר, אין בו אלא משום זריזים מקדימים (ושם הוכיח מדברי הראשונים דאין מעבירים שייך כשמעביר מזמן זה לזמן אחר, ודלא כמ"ש בספר טורי אבן דלא שייך אלא אם מעביר למצוה אחרת או לדבר הרשות, ע"ש). 

והלשון זריזים מקדימים משמע שהוא מעלה בעלמא, ולשון לא משהינן משמע שיש כעין איסור בדבר. ועוד, דזריזים מקדימים לא שייך אלא כשאותו איש עצמו יקיים המצוה, או עכשיו או מאוחר, דאומרים לו שצריך לעשותו עכשיו, אבל אם הברירה הוא או שאיש אחד יעשה מצות חליצה עכשיו או אחיו יעשה המצוה כשיבוא ממדינת הים, י"ל שאינו מחוייב לעשותו עכשיו משום זריזים מקדימים, ולכן צריך הכלל דשהוי מצוה לא משהינן, המצוה עצמו אין להשהות, ואינו תלוי בשהיית האיש שעושה המצוה. ועוד, דשהוי מצוה לדעת רוב פוסקים היינו רק בדבר שמשום השהוי אפשר לבוא לבטל המצוה לגמרי (שו"ע או"ח תכו, ב, ע"פ תרומת הדשן (ס' לה). וכנה"ג אה"ע אה"ע הגהות הטור, ס' קסא או' ח. וכ"כ פת"ש שם סק"ב בשם חת"ס. וכ"כ מור וקציעה או"ח ס' כה או' ב, ודלא כמג"א שם), אבל בדבר שאינו אלא המתנה מועטת ואין חשש שיתבטל, אין צריך לעשותה מיד אלא משום זריזים מקדימים. והכלל דחביבה מצוה בשעתה (דבשביל זה אין מאחרים הקטרת חלבים ואברים עד הלילה), הוא דין אחרת לגמרי, דלפעמים משום חביבות יש לאחר המצוה ולא למהר לעשותה, כמ"ש טור וב"י (או"ח ס' תנח) דלכתחלה יש לאחר לאפות מצת מצוה עד ליל פסח, משום חביבה מצוה בשעתה. (וע' ב"י שם פי' דחביבה מצוה בשעתה, ר"ל מצוה מן המובחר.) ולכן, צריך כל הכללים.

ואם לא עשה המצוה ביום הראשון שיכול לקיימו, כגון מי שלא פדה בנו ביום ל"א, כ' הלבוש (או"ח תקנא, יז) עובר בעשה בכל יום. אבל כ' בשו"ע (יו"ד שה, יא) ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה, עכ"ל, ומשמע שאינו עובר בעשה, וכן משמע בספר החינוך (מצ' שצב בסוף).

וע' גמ' פסחים (קד:) דאם כשהוא ממתין יוכל לקיים מצוה אחרת ביותר הידור, כגון אם אין לו אלא כוס אחד של יין לשבת ואם היה ממתין לקדש ביום היה מתקיים המצוה של כבוד יום (שהוא עדיף מכבוד לילה), אעפ"כ אין ממתינים, משום חביבא מצוה בשעתה. [אבל שם אם היה דוחה המצוה לא הוי נעשה בלילה שהוא הזמן שקבעו חכמים שחייב לקדש, ומשם אין כל כך ראי' למצוה אחרת שאפי' אם הוא ממתין, עדיין נעשה בתוך הזמן שהוא לכתחלה.]

ומי שיש לו תפלין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על ציצית (רמ"א כה, ב), דשהויי מצוה לא משהינן, ואע"פ שכשיעשה המצוה אחר כך יהיה מצוה מן המובחר, חביבא מצוה בשעתה (מג"א שם).

ולפעמים מצינו מחלקת אם יש להקדים משום זריזים מקדימים אפי' במקום שאם היה ממתין היתה נעשית ביותר הידור, כגון להמתין לקדש הלבנה עד מוצאי שבת, שהובא במעשה רב (סי' קנט) שהגר"א לא היה ממתין עד מוצאי שבת רק תיכף היה מקדש אחר ג' ימים למולד, אבל בשו"ע (תכו, ב) כ' להמתין עד מוצ"ש.

ויש עוד ענין דחביבה מצוה בשעתה, דהיינו שידחה איסור, כגון מה שמקטירים חלבים ואברים בשבת אע"פ שיכול להקטירם בלילה, משום חביבה מצוה בשעתה (גמ' פסחים סח:). וע' אבני נזר (או"ח כג) כ' דחיוב גמור הוא להקריבם ביום. [וא"כ אין כ"כ ראי' שענין חביבות ידחה איסור כשאינו חיוב גמור לעשותה מיד.]

ומתחילים לבנות הסוכה מיד במוצאי יום הכפורים משום מצוה הבא לידך אל תחמיצנה (רמ"א תרכה, א).

ויש עוד ענין דחביבה מצוה בשעתה, דהמצוה שנעשה בזמנה הוא יותר חשוב ממצוה אחרת שאינה נעשה בזמן המיוחד לה, כגון (גמ' קדושין לג.) מה שבעלי אומניות עומדים מפני מביאי בכורים ולא מפני תלמידי חכמים, משום חביבה מצוה בשעתה. וגם מצוה שבשעתה יש לו דין קדימה ממצוה שאינה נעשה בזמן הקבוע לה, כגון אם יש לו ב' תינוקות למול, ואחד מהם הוי שלא בזמנה, כ' פ"ת (רסה, ט בשם יד אליהו) שיש לעשות המילה שבזמנה תחלה.
, and should not pass by a mitzvah without performing it[20] משום אין מעבירין על המצוות. ועמ"ש בהערה לעיל.

מבואר במ"ב (כה,ד) שאפי' אם רק הולך ליד המצוה ואינו נוגע בו, אסור לו לעבור עליו. אבל אם רוצה לעשות המצוה בחפצא יותר חשוב, כ' בשע"ת (כה,ב) שיכול לעבור עליו.

כתב תוס' (זבחים נא.) דלא שייך אין מעבירין אלא כשיש לפניו ב' מצוות, אבל לא לקבוע המקום בחד מצוה. אבל תוס' (מגילה ו:) דחה זה מדכתב בגמ' (מגילה שם) שקורין המגילה באדר א' משום אין מעבירין, עכת"ד. וגם מוכח בגמ' מנחות (סד:) דשייך בחד מצוה.

וע' שו"ת שבט הלוי (ח"ו, יד) תי' דברי התוס' בזבחים, דר"ל דמן התורה לא שייך אין מעבירין אלא בב' מצוות, ומדרבנן הוא שייך אפי' בחד מצוה בקביעות מקום המצוה. וע' רדב"ז (ח"א תקכט) דעיקר אין מעבירין הוי דרבנן. וע' חיי אדם (נש"א ח"א כלל יג) כ' שהוא דאורייתא, והדרשה דושמרתם את המצות אם באה מצוה לידך אל תחמיצנה (מכילתא, והו"ד רש"י מגילה ו:) הוי דרשה גמורה.

ואם כבר עבר על המצוה, ע' שבט הלוי (שם), דלדעת התוס' (מגילה שם) בשם ר' יהודא, אם כבר עבר, מדין דאין מעבירין יעשה המצוה במקום שקרוב לו עכשיו, ולדעת הטורי אבן (מגילה שם) מדין אין מעבירין חייב לחזור למקומו הראשון, דאזלינן בתר חלות דאין מעבירין קמא, וע"ש בשבט הלוי מו"מ בזה.

וע' שו"ת תורה לשמה (ס' סו) הוכיח מדברי רשב"ם (פסחים קג.) שאם נתחייב בב' מצות, צריך להקדים אותו מצוה שנתחייב בו בראשונה.
. One is permitted to delay performance of a mitzvah in order to perform it later in a more preferable manner[21] ע' הערה הקודמת .

When one has the option of performing two mitzvos, he should give precedence to the one which occurs more frequently[22] תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם

אם אכל בלילה, ויש להתפלל ערבית ולברך ברה"מ, כ' שאג"א (סי' כא) דקריאת שמע קודם כיון שהוא תדיר, דאע"פ שברה"מ הוי מצוי כיון שיכול לברכו הרבה פעמים ביום, אין מעלה למצוי במקום תדיר. [ובשאלתו שאל גם על ספירת העומר, ולא תירץ שם, ונ"ל דברכת המזון הוי תדיר יותר מספיקת העומר כיון שחייב לאכול לחם ב' פעמים בכל שבת, דהיינו 100 פעמים בשנה, וספירת העומר הוי רק 49 פעמים.]

וכשיש מצוה אחד שהוא תדיר והשני כבר בא לידו ויש בו משום אין מעבירין על המצוות, כגון אם בשבת ר"ח דלג רצה והחליצנו והתחיל יעלה ויבא, כ' יביע אומר (ח"י, או"ח כב), שיגמר יעו"י ואח"כ יאמר רצה, משום אין מעבירין על המצוות. והביא הרבה אחרונים סוברים כן, דלא כשאג"א שצריך להפסיק באמצע משום תדיר ושאינו תדיר.

וע' יבי"ע (שם) דרמ"א כ' (או"ח תרפד, ו) דבראש חודש טבת, צריך להתחיל לקרות בראש חודש, ואם התחיל בחנוכה צריך להפסיק ולקרות בר"ח. ומשמע דתדיר קודם, אע"פ שצריך להעביר על המצוה. ודחה שאין להביא ראי' משם, דהתם הטעם משום שאין משגיחין בחנוכה כמ"ש בגמ' (מגילה כט:), ופירש"י לעשותו עיקר.

ויש לשאול במנין ותיקין בערב ראש השנה שיש להם כמה דקות קודם שחרית, אם יכולים לעשות התרת נדרים, או אין לעשות כן משום דשחרית הוי תדיר. ושמעתי מהר' גולדשטיין (לא ראיתי מקור לזה מפורש, אבל לכאו' הוא פשוט) דאין דין תדיר אלא בב' מצוות, אבל התרת נדרים לא הוי מצוה, ולכן אין חיוב להקדים התדיר.

ולענין מוצאי שבת של חנוכה, ע' שו"ע (תרפא, ב) ומ"ב שם, שיש מקדימים הבדלה משום תדיר, ויש מקדימים נר חנוכה משום דעדיף להוסיף על שבת כל מה שאפשר, ודעביד כמר עביד. אמנם, בבית הכנסת נוהגים להדליק נר חנוכה קודם. ושמעתי הסבר בזה, ע"פ הנ"ל, דרק במצות יש חיוב לעשות התדיר קודם, אבל הדלקה בבית הכנסת הוי רק מנהג, ולכן אין חיוב להקדים התדיר, ולכן ג"כ בקריאות המגילות שהם משום מנהג (כגון שיר השירים וקהלת) מקדימין קריאתן קודם קריאת התורה, ואין קפידא בזה משום שאינם תדירים, כיון שאין מצוה לקרותם, משא"כ קריאת מגילת אסתר דהוי מצוה, קוראים אותו אחר קריאת התורה.
. If it is possible to perform both immediately, but he is waiting for a specific time when he wants to perform the more frequent one, according to many poskim one is permitted to perform the less frequent one first, but it is preferable to wait to perform it until after one performs the more frequent one[23] ע' פמ"ג (אש"א כה, ב) אם אחד מהמצוות מזומן לעשות עכשיו, והשני צריך להמתין עליו אבל הוא תדיר, עושים האינו תדיר כיון שהוא מזומן ושהויי מצוה לא משהינן, וכן נראה דעת מ"ב (ביאה"ל תפט, א), וכן פסק בתשובות והנהגות (ה, רטז). אבל אג"מ (או"ח ד, צט) כ' שיש להקדים התדיר, ואין להביא ראי' ממנהג אנשי ירושלים דנטלו קודם התפלה, דהם נהגו ליטלו כל היום ולכן אין לבטל קיום מצוה משום תדיר, אבל אנו שנוטלים רק פעם אחת, אין ליטלו קודם התפלה, וכן דעת הגראמ"מ ש"ך (הו"ד תשוה"נ שם, וע"ש דדעת הגרי"ז סולובייצ'יק שיש לברך קודם הלל כדי שהברכה יחול גם על הנענועים). . For example, if one has the opportunity to perform kiddush levana or sefiras ha’omer before he davens maariv, it is preferable not to do so. (If the moon may not be visible later or there is a group performing it earlier, it is permitted to do it beforehand.) It is preferable to not shake lulav before davening shachris, but if he is stringent to make the bracha in a succah and he cannot do so in shul after hallel, he may shake it beforehand.

If one ate food and subsequently used the bathroom, he should recite asher yatzar before the bracha acharona, as it is more frequent[24] מ"ב (ז, ב) ומג"א (קסה, ג) בשם מהרש"ל. וע' הגהות רעק"א (ס' ז) נסתפק אם נתחייב בברכת המזון ואשר יצר, אם יש להקדים ברה"מ כיון שהוא דאורייתא.

וע' שו"ת תורה לשמה (סו) שאם נתחייב אשר יצר קודם שאכל ונתחייב לברך על העץ ועפה"ע, יש להקדים אשר יצר משום אין מעבירין על המצות, והוכיח מדברי רש"י (פסחים קג) דזה שנתחייב בו ברישא צריך להקדים משום אין מעבירין.
.

From the time when one is able to perform a mitzva, one may not eat before performing it[25] כגון תפלה (?), בדיקת חמץ (?), לולב (?), תקיעת שופר (?), מגילה (?), ועמ"ש {בריש הל' מנחה ומעריב}.

ולענין מילה, ע' נחלת צבי (יו"ד רסב, א) נראה דהאב אסור לאכול, אבל אם כבר כיבד למוהל ועשאו שליח, המוהל אסור לאכול, נראה דמותר לאכול ואפשר דהמוהל אסור לאכול, ואם המילה שלא בזמנה י"ל דמותר ויש לעיין בזה, ואם יעמיד אחר להזכירו לא מהני דדוקא במידי דמצוה מהני (ע' פת"ש יו"ד יח, ב לענין בדיקת הסכין), עכת"ד.
.

If one has the opportunity to perform a mitzvah, but he is currently performing a different mitzva (except learning Torah; see {Laws of Learning Torah}) or on his way to perform it, one need not stop the mitzva he is doing[26] ?

ע' שו"ע (או"ח תמד, ז), ומג"א שם (סק"י) ומחה"ש הביא בשם ירושלמי, כאן שנה רבי גדול המעשה מן התלמוד. ושם מיירי בהולך לעשות מצוה ונזכר שיש חמץ בביתו, אם יכול לילך לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור, ואם אין שהות, יבטל בלבו ודיו, דכיון שלאחר שיבטל אינו עובר אלא על איסור דרבנן, במקום מצוה לא חייבוהו חכמים לחזור. ואם יש בביתו פחות מכביצה, אפי' הולך לדבר הרשות אין צריך לחזור, ומבטלו בלבו ודיו (מ"ב שם).

וכותבי סת"ם פטורים מכל המצוות (שו"ע או"ח לח, ח).

והמשמר את המת, פטור מכל המצוות משום עוסק במצוה (עא, א-ג).

לענין אונן, ע' מ"ש בהל' אנינות {?} אם פטור משום עוסק במצוה. [אבל אפי' אם הפטור משום עוסק במצוה, בודאי אלמוה למצות קבורה, דאם לאו, אי אפשר לכהן המקריב קרבנות ליעשות אונן, דמה שהוא עוסק במצות הקרבה ידחה חיוב הקבורה. ועוד, לדעת רוב פוסקים אסור לאונן לקיים מצות, ובשאר מצות מותר לבטלם כדי לעשות מצוה אחרת.]

והליכה לדבר מצוה דוחה מצות סוכה (תרמ, ז).

וההולך לדבר מצוה מותר להפליג בספינה תוך ג' ימים קודם שבת אע"פ שיתבטל ממנו עונג שבת, דעוסק במצוה פטור מה"מ (רמח, א, ובנו"כ שם), וגם העולה לארץ ישראל, דדבר מצוה הוא (סע' ג). וכ' רמ"א (סע' ד) י"א הליכה לעשות פרקמטיא או לראות פני חבירו הוי דבר מצוה לענין זה, ואין למחות ביד המקילין, עכת"ד.

וכ' ט"ז (סק"ה) דאע"ג דלענין חמץ אין מקילין אלא למצוה גמורה ולא לדברים אלו, יש לומר דבחמץ עשו הרחקה יתירה שחייב לחזור אם אינו הולך למצוה גדולה, עכת"ד. ולפי דברי הט"ז, ההולך לפרקמטיא מיקרי דבר מצוה לענין דיחוי שאר מצוות.

אבל מסתימות הפוסקים בשאר המקומות שמוזכר דין דיחוי מצוות בשו"ע (ע' לעיל) משמע דלא כט"ז, שההולך לפרקמטיא לא מיקרי דבר מצוה לענין דיחוי שאר מצוות. ונלע"ד דיש סברא בזה, דדוקא הקילו בהפלגת ספינה כיון שבאמת לא הגיע זמן המצוה עדיין, דאינו חייב במצות עונג שבת ביום ה' או ו' כשעולה על הספינה בתחלה, אבל בשאר מצוות, אחר שהגיע זמן המצוה חייב לחזור אם אינו הולך אלא לפרקמטיא.

והעוסק בכל מצוה פטור מכיבוד אב (ב"י (יו"ד סי' רמ) בשם ר"ן, וכ"כ רמ"א בסע' יב).

וע' שו"ע או"ח (תרפז, ב) ומ"ב (שם), דאם יש לפניו ב' מצוות לעשות ואחד מהם דרבנן ואין שהות לעשות שתיהם, יעשה המצוה דאורייתא, דדוחים הדרבנן מפני הדאורייתא. אבל אם יש שהות לעשות שתיהם, אם המצוה דרבנן הוא מקרא מגילה א"כ הוא קודם אפי' למצוה דאורייתא, חוץ מקבורת מת מצוה, ע"ש.

ויש נידון אחר בזה, האם מותר להפסיק במצוה שהוא עוסק בו כדי לעשות מצוה אחרת. כגון, אם מאיזה טעם רוצה להפסיק במצותו כדי לעשות מצוה אחרת, ואפי' אם יש חלק אחד ממצוה א' שיש לו דין קדימה למצוה ב', אבל חלק השני של מצוה א' אין להקדימו קודם מצוה ב'. וע' גמ' זבחים (פט:) במערבא אמרי, הואיל והתחיל במתנות גומר. וכ"כ כסף משנה (הל' תמידין ומוספין ט, ו) בשם ר"י קורקוס, דאע"פ שזריקת דם עולה קודם להקטרת אימורי חטאת, כיון שהתחיל בחטאת, גומרה.

וע' מהרי"ץ חיות (סוכה כה.) הקשה למה העשה דהשבת אבידה יכול לדחות הל"ת של צדקה, הא בצדקה יש עשה ולא תעשה דלא תקפוץ את ידך, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. [ויש לומר, דכל העדיפות של ל"ת ועשה הוא שהל"ת מאלים העשה שעמו, אבל בכה"ג שאין העשה יכול לחול באופן חיובי והוי מצוה דפטור מיניה (משום דעוסק במצוה), א"כ אע"פ שיש עמו ל"ת אינו יכול להתחייב לקיים העשה ועדיין הפטור גובר. ועי"ל, דאיסור דלא תקפוץ שאני, דאינו עובר אלא אם מסרב ליתן משופם קמצנותו, אבל בכה"ג שאינו נותן משום שהוא עוסק במצוה אחרת, אין בו איסור.]
. This only applies if the two mitzvos cannot be performed simultaneously[27] מ"ב (לח, כח) . If the mitzva he is doing may be performed by someone else[28] כמבואר בשו"ע (עא, ד), ומ"ב (תרמ, י), ועוד. , or is not urgent and may be performed later[29] רמ"א (לח, ח) ע"פ מ"ב (כו-כז) , one must stop what he is doing so he can perform the other mitzva. For example, if one is driving with a dead body to bring it to burial[30] עב, א , or involved in important public needs[31] ע, ד. ואפי' הוא עוסק רק בהצלת ממונם (מ"ב ס"ק טז). ואם יכול להפסיק בלא טורח ולחזור לצרכי רבים, יפסיק (מ"ב ס"ק יח).

וע' ט"ז (יו"ד שמא, ה) דלדעת דרישה, כיון דאונן פטור מתפלה ולאחר זמן חיוב אינו צריך להתפלל תשלומין, ה"ה שאם עסק בצרכי רבים, לאחר זמן אינו חייב בתשלומין. והט"ז חולק עליו, דלא דמי, דאונן פטור כיון שהאבילות פוטרתו, אבל במציאות הוא יכול להתפלל ואין עליו שום מניעה, משא"כ בצרכי רבים שהוא אינו יכול בפועל להתפלל, והוי ממש דומיא דמי שלא התפלל מחמת אונס, שחייב להשלים. ונקה"כ (שם) ומג"א (ס"ס צג) ומ"ב (צג, ח) הסכימו לדעת הדרישה. [ויש לבאר דעת הט"ז בב' אופנים. א', דפטור אונן הוא יותר משאר עוסק במצוה, והוא פטור שאסור לו להתעסק בשאר מצוה ולהניח צרכי המת, ולכן כיון שפטור זה הוא כל כך שאינו יכול להתפלל, בודאי אינו צריך להשלים כיון שמדינא אסור לו להתפלל, משא"כ בשאר עוסק במצוה כגון צרכי רבים, שהוא רק רשות שאינו חייב להתפלל. ב', הפטור של צרכי רבים אינו משום עוסק במצוה אלא משום דבשב ואל תעשה החכמים עקרו לחיוב התפלה, ובשביל פטור זה עדיין צריך להתפלל תשלומין, משא"כ כשיש עליו הפטור דאורייתא של עוסק במצוה, הרי לא היה שום חיוב חל עליו להתפלל ולכן אינו חייב בתשלומין.
, he need not stop in order to daven. On Succos, one who is attending to the needs of a sick person, is exempt from sitting in the succah, and may eat where he is[32] תרמ, ג, ע"פ מ"ב (סק"ז) שהטעם משום עוסק במצוה. ובשעה שאין החולה צריך לו, חייב לאכול בסוכה, אבל בחולה שיש בו סכנה יש להקל אפי' בשעה שאין צריך לו (מ"ב ס"ק יא). .

 

B. Thoughts While Performing Mitzvos

When performing a mitzvah, one should have in mind that he is fulfilling a mitzvah, as according to many opinions this is a necessity[33] ע' שו"ע (ס, ד) ומה שכתבתי לקמן. (mitzvos tzrichos kavana). There are three mitzvos which one must have the reason for the mitzvah in mind[34] מ"ב ח,יט. בשם ב"ח.

ויש שרצו לומר דלפי הב"ח, גם צריך לכוון באכילת מצה, כיון דכתיב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". והטעם שהשמיטו, כיון שכבר אנו אומרים כל סדר ההגדה ובודאי זוכר הטעם למה אוכל המצה, ובזה נתפרש כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, משום שצריך לכוון על מצה ואם לא כוון לא יצא חובת מצה. [אמנם הרבה מפרשים דלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. ועוד, משמע בב"ח שאין מצוה אחרת שצריך לכוון עליו. ושמעתי מהר"א ווייס, דאין הפסוק מיירי בכוונת המצות עשה של אכילת מצה בליל פסח, דהא מיירי בעיקר על איסור חמץ ועל הענין שצריך לאכול כל ז' ימים.] ויש לעיין, למה לא כתב גם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, דכתיב למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. אבל לי נראה פשוט, שאין זה טעם המצוה, אלא טעם שנתחייבה התורה לעשות המצוה הוא כדי שכשנבוא לירושלים ונראה בית המקדש והכהנים וכו', זה ממילא יביא ליראת ה'.
- tzitzis (in order to remember the 613 Mitzvos), Succah (in order to remember that Hashem made huts or protective clouds for the Jews in the desert) and Tefillin (in order to remember Hashem took us out of Egypt; see Laws of Tefilin for details).

If, while performing a mitzvah, one did not have in mind to fulfill the mitzvah, he is required[35] ע' ביה"ל (ס, ד ד"ה וי"א) דלמ"ד צריכות כוונה הוי חייב מן התורה. וע' רמב"ן (השגות לסה"מ ע' ה) דציווי של ולעבדו בכל לבבכם הוי מצוה שיהיה כל עבודתינו להשי"ת בכוונה רצויה שלמה לשמו, לא שנעשה המצות בלא כונה. אבל מדברי הרמב"ן בסוף הספר, במנינו של כמה מצוות חיסר מחשבונו של הרמב"ם, חיסר מצוה זו, וא"כ נראה שאינו ממנין תרי"ג, ונראה שהוא מצוה כללית ולכן אינה במנין תרי"ג. to do it again without a bracha[36] מג"א (תפט,ח) הו"ד מ"ב (שם), דלדעת השו"ע (ס,ד) הלכה כמ"ד מצות צריכות כונה ודלא כי"א שם דאין צריכות כונה, וע' ביה"ל (שם ד"ה וכן) נסתפק אם השו"ע פסק כן מדין ודאי או מדין ספק. ואם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו, או חשב שאינו חייב במצוה זו, לכו"ע לא יצא, וה"ה אם נתכוין בפירוש שלא לצאת (ביה"ל שם ד"ה י"א). [ונ"ל שבכל ציורים אלו, כשעושהו שנית חייב לברך.] . This does not include any mitzvos d’Rabbanan[37] דלדעת מג"א (ס,ג) לא צריך כונה במצוה דרבנן , or actions that are clearly done for a mitzva[38] חיי אדם (סח,ט) הו"ד מ"ב (ס,י). . In those cases, one need not repeat the mitzva. For example, reciting Shema during davening or shaking a lulav are both mitzvos that are clearly performed in order to fulfill a mitzvah.

One should concentrate on the mitzvah he is doing and not perform other actions at the same time[39] ביה"ל (קצא, ג) בשם ט"ז, והעושה כן נכלל במאמר הכתוב ואם תלכו עמי קרי, ר"ל דרך עראי ומקרה. , but while learning Torah, one may perform other actions[40] פמ"ג (מש"ז קצא, א) .

Although there are various mitzvos for which one is promised reward, one should not fulfill it in order to receive the reward, but rather simply because it is a mitzva[41] מ"ב (קנח, לח). וע' כה"ח (שם ס"ק פא) בשם פתח הדביר, דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם הוא מוסיף על החיוב שרי. וע' תוס' (ראש השנה ד.) עפמ"ש תוס' יו"ט (אבות א, ג), דלעשות ע"מ לקבל פרס הוא דרך העכו"ם. .

C.    Performing the Mitzva

Many mitzvos have a bracha[42] ע' גר"א (או"ח ח, ב), ע"פ אבודרהם (ברכות המצוות) כתב כמה כללים בזה: א', אין מברכים על מצוה שאין בו מעשה כמו השמטת כספים. ב', שאינה תלויה הכל ביד העושה כגון צדקה שמא לא יקבלנו. ג', מצוה הבא על ידי עבירה, כגון השבת גזילה. וגם אין מברכים על מצוה הבאה בעבירה. ואין מברכים על מיתות בית דין, כיון שהקב"ה חס על בריותיו, ואין מברכים על הפורעניות.

ואין מברכים על גירושין, כיון דלפעמים בא ע"י עבירה, כגון אם לא מצא בה ערות דבר, ולא תיקנו ברכה משום לא פלוג (שו"ת רשב"א א, יח).

ובטעם למה אין מברכים על הגעלת כלים, כ' כנה"ג (סי' קכא, הגהת הטור י"ג) משום דאינו מצות עשה אלא סילוק של איסור לא תעשה שלא לאכול נבילות, והוי כניקור חילב, עכת"ד. אולם, לדעת הסמ"ק הוי מ"ע, ואפי' הכי אין מברכים, וי"א משום שאינו מצוה חיובית כיון שאינו חייב להשתמש בכלים אלו דאי בעי משתמש בכלים חדשים (כ"כ אורחות חיים הל' חמץ ומצה סי' צה,). אבל השדי חמד (?) הקשה על טעם זה, דהא גם מצות ציצית אינו מצות חיובית, דאי בעי אינו לובש טלית בת ד' כנפות, ואפי"ה מברך עליו. וראיתי בספר סידור פסח כהלכתו (גרוסמן עמ' ג) לחלק, דבהגעלה אינו מוסיף כלום על הכלי, אלא מפריד האיסור ממנו, אבל בטבילה, המצוה הוא לעשות פעולה חיובית על הכלי, ולכן יש אפשרות לברך עליו.

ואין מברכים על מים אחרונים, והרמב"ם (הל' ברכות ו, ב) כתב הטעם, שאינם אלא מפני הסכנה. ומשמע, דאע"פ שהוא גם מצוה למנוע מדבר מסוכן, משום ונשמרתם מאד, אין מברכים על דבר שהוא רק מניעה, אע"פ שבמניעה זו נתקיים מצוה, וגם אינו מברך על מניעה מן האיסור לסכן בעצמו. והגר"א (שם) כ' הטעם משום דאין מברכים על הפורעניות [ולא זכיתי להבין טעם זה], ונראה דאין צריך לטעם אחר אלא לשיטתו, דנוסף על הטעם של סכנה יש גם מצוה ליטול מים אחרונים (ע' דבריו בסי' קפא ס"ק יב). וע"ע פמ"ג (פתיחה להל' נטילת ידים) דלדעת רשב"א, שהמברך ברכת המזון מברך על מים אחרונים "על רחיצת ידים", ושאר המסובין אין מברכין על חוב ושמירת הנזק.

והטעם שאינו מברך על מצוה שנתקיימה בהרהור, ע' חיי אדם (נש"א כלל ט אות ד) תי' דלא תקנו ברכה על לימוד התורה במחשבה כיון שאינו ניכר. וע' טור (סי' תלו) ב"י (ר"ס תלב) כ' דאין מברכים על מצות ביטול חמץ כיון שנתקיים ע"י הרהור, דאינו חייב לומר בפיו הנוסח כל חמירא וכו', וכ"כ מנ"ח (מצ' תל). [ומסתמא דמשום טעם זה אין מברכים על מצות תשובה, כיון דעיקר התשובה נתקיים במחשבה בלבד.] וע' לבושי מרדכי (או"ח ז) כ' הטעם, כיון דנוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו, ר"ל דנתקדשו האברים ע"י המצוה, ועל מצוה שבהרהור לא שייך הודאה, כיון שלא נתקדש חוש השכל ע"י המצוה.

ואין מברכים על מצות סעודת שבת, וראיתי טעם לזה ביביע אומר (ח"י סי' נה אות ט, בשם השדי חמד), שלא תיקנו חז"ל לברך אלא על דבר שניכר מתוך מעשיו שעושה כן מפני המצוה שציונו השי"ת, משא"כ סעודות שבת ויו"ט ואכילת ערב יוהכ"פ, הרי גם בלי ציווי השי"ת היה אוכל למלא נפשו כי ירעב. וכ"כ ערה"ש (חו"מ תכז, י).

ואין מברכים על מצות כתיבת ספר תורה, דכיון שחז"ל לא היו בקיאין בחסירות ויתירות לא רצו לתקן ברכה (שו"ת חת"ס או"ח ס' נב).

ועל מצות שילוח הקן, ע' רשב"א (שם) ואבודרהם (שם) בשם ר' יוסף בן פלאט בתשובתו לראב"ד, שאין מברכים עליו כיון שהוא מצוה הבאה בעבירה, דכתיב לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת, שלח תשלח. וע' ברכ"י (יו"ד רצב, א) שהראב"ד השיג על זה וכתב שאם לקחו ע"מ לשלח מה עבירה איכא, ומצדד שאינו מברך כיון דלפעמים בא ע"י עבירה, כמ"ש בגירושין. וע"ע ערה"ש (רצב, י) דמדייק מדברי הרשב"א שאם עשאו באופן שלא עבר עבירה, שמברך עליו, וע"ש שיש אומרים שאינו מברך דשמא ימצא ביצים מוזרות, ואינו, משום דסומכים על החזקה.

מה שאין מברכים על יבום וחליצה, ע' שו"ת רשב"א (ח"א יח) משום שאין מברכים על מצוה שאינו אלא הכשר למצוה אחרת, ותכלית מצוות אלו משום פרו ורבו.

ומה שאין מברכים על הצדקה (ועל מצוות בין אדם לחבירו), כ' הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' יח) משום שמא העני לא ירצה לקבלו. ויש להקשות על הרשב"א איך מברכים על מצות אירוסין, הא אפשר שהיא לא תרצה לקבלה, וע' חת"ס (שו"ת או"ח נד) דמצות אירוסין הוי מצוה בין אדם למקום, ודוקא במצות שבין אדם לחבירו אין מברכים משום שמא לא יקבלו, אבל מצות בין אדם למקום יש לברך אע"פ ששמא לא יקבלו דכיון שרצה לעשות מצוה ונאנס ולא קיימה מקבל שכר כאילו קיימה. [ויש סוברים דברכת אירוסין הוי ברכת השבח, ויש סוברים דהוי ברכה על איסור העריות, ולשיטות אלו יש לתרץ באו"א.]

וע' תומים (צז, א) הוכיח דהרא"ש חולק על הרשב"א, ותי' לדעת הרא"ש הוי קללה ופורעניות, דבברכה נאמר אפס כי לא יהיה אביון, ועונותינו הטו את אלה, ולכן אין לברך. (ויש להקשות על התומים דהא אין הלכה כר' יהודה שאין מברכים על מין קללה, דאין זה תלוי בשיטת ר"י, וע' שו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ב) תי' דכל מחלוקת ר"י ורבנן הוא בדבר שעצם הבריאה, דהיינו פירות האילן, הם טובה, אלא שבריאה פרטי זו הוא בא באופן קללה, דבזה סובר רבנן שיש לברך כיון שהברכה הוא על הבריאה בעצם ולא על דבר הפרטי, אבל צדקה, שכל הבריאה בא רק באופן קללה, אפי' רבנן סברי דאין לברך.)

וי"א כיון שהוא מצות שכליות ואין לברך "אשר קדשנו במצותיו" על מצוה שאנחנו היינו עושים אותו מצד השכל אפי' בלי ציווי התורה (כמ"ש לעיל לענין מצות סעודת שבת). וי"א כיון שצדקה אין בו מעשה מצוה אלא קיום מצוה, דהתורה לא הקפיד שיהיה מעשה נתינה אלא שיהיה התוצאה שהעני יהיה לו מעות, ואינו כמו שאר מצוות שהתורה הקפידה על המעשה כגון הנחת תפלין וציצית וכדומה (יש לפקפק על זה, דהא יש מצוות כגון עשיית מעקה שמברכים עליהם אע"פ שלא הקפידה התורה אלא על התוצאה).

ושמעתי ממו"ר הגרי"מ צווייג, שאין מברכים עליו, כי חלק ממצות הצדקה הוא שהעני ירגיש שהנותן נותן לו בשביל שהוא אוהבו וזה מרומם לבו השפלה, וא"כ אם היה אומר בשעת נתינה שהוא נותן צדקה במצות הבורא ית"ש, הרי הברכה מגרע חלק מהמצוה, ולכן אי אפשר לברך עליו.
which must be recited before performing it[43] ע' רמב"ם (ברכות יא, ב-ז) כל מצות עשה מברך עליה קודם עשייתה, ואין לך מצוה שמברך עליה אחר עשייתה לעולם אלא טבילת הגר, שאינו יכול לומר אקב"ו שעדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול. והעושה מצוה ולא בירך, אם עשייתה עדיין קיימת כגון ציצית, תפלין, או שישב בסוכה, מברך אחר עשייתה, אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר ומברך אחר שחיטה, וכן אם כסה הדם או הפריש תרומה ומעשרות.

וע' רמ"א (יו"ד יט, א) בהמה דאיתיליד ביה ריעותא וצריך בדיקה, ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה, וכן בנטילת ידים (קנח, ?) כ' שאם לא בירך קודם ניגוב, מברך אחר ניגוב. והוא כדברי האור זרוע, שיכול לברך אחר העשייה. (אמנם, אע"פ דמבואר בדרכ"מ דטעם הרמ"א משום דסובר כאו"ז, אבל מג"א כ' הטעם כיון דלפעמים אין ידיו נקיות, תיקנו לברך אח"כ. ונלע"ד עדיין צ"ע, אם דחו ברכת ענ"י עד אחר הנטילה, למה הוי סיבה לברך אחר הניגוב?) אבל הקשה בשאג"א (ס' כו) דהא לענין בדיקת חמץ הרמ"א (תלב, א) מבואר שאם לא בירך קודם בדיקה, יכול לברך עד סיום הבדיקה אבל לא אחר שסיים. [וראיתי שתירצו, בהכרח שרמ"א ס"ל כמג"א (סק"ב) שאם לא בירך בשעת בדיקה יברך בשעת ביעור, ולכן, מעיקר הדין יכול לברך אפי' אחר שכבר סיים המצוה, אבל בכה"ג כיון שיכול לברך למחר בשעה שהוא עוסק במצוה, מוטב לברך למחר כדי שיהא עובר לעשייתו.] וע"ע תוס' (פסחים ז.) דאין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במצוה שהוא עושה בעצמו, אבל כשמברך אחר לא, ותדע שהרי ברכת ארוסין אינו מברך אלא אחר ארוסין.

וע' ש"ך (יט, ג) דאין להקשות על הרמב"ם דהא חזינן דגר יכול לברך אחר המצוה, די"ל דתקנו חכמים מעיקרא ברכה זו לאחר המצוה, משא"כ שאר ברכות המצוות, אע"פ ששכח לברך לא יברך אח"כ. וע' גר"א (או"ח קנח, ?) דאין להקשות הא ברכות קריאת שמע אם אמר שמע ולא בירך הרי יכול לברך אח"כ, דברכות קר"ש אינן ברכות המצות דהא אינו אומר אשר קדשנו ב"ו. וע' שאג"א (ס' כו) פסק כדעת רמ"א. וע' מג"א (קנח, טז) שאינו יכול לברך ענ"י אחר שהתחיל לאכול, אבל לקמן (קנט, טו) כ' בציור שיש ספק אם הועיל הנטילה, שאם לא בירך מהתחלה, כשיכול ליטול באופן המועיל, יכול לברך אח"כ ממה נפשך, או על הנטילה הראשונה או על השנייה (ע"ש דגמ"ר דחה דיוקו בדברי השו"ע). ומג"א משמע שיכול לברך אחר שהתחיל לאכול, וע' פמ"ג שאם לא בירך משום פשיעה, אינו יכול לברך אח"כ, אבל אם לא בירך משום דאי אפשר לברך משום הספק, אז יכול לברך אח"כ. [והוא ממש דומה לציור הרמ"א ביו"ד הנ"ל בספק טריפה. ואפשר דאפי' רמ"א לא התיר לברך אחר עשיית המצוה אלא באופן שהיה אי אפשר לברך מקודם, או שיש המשך בעשייה, ובנטילת ידים הרי יש המשך העשייה כיון שהוא עדיין שומר ידיו, ובהכרח ששמירת ידיו הוי חלק מן המצוה, דהא אם לא שמר ידיו ונגע בטינוף קודם שאכל לחם, הרי למפרע היה ברכתו לבטלה, וא"כ בהכרח שמירת ידיו על אכילת לחם הוא מעיקר המצוה.] 

ויש להעיר דלא בכל מצוה שיש המשך בעשייתה, יכול לברך, דהא בלולב אחר שכבר נטלו ועשה הנענועים ואמר הלל, אינו יכול לברך. [וצ"ע במזוזה, ע' אג"מ כ' יכול לברך, וע' מג"א חידש נוסח הברכה "לדור בבית שיש בו מזוזה".]  וצ"ל שיש מצות שציוה הכתוב לעשותן ולא נתן בו קצבה, ויש שציוה לעשות פעולה אחת וכל מה שנמשך אח"ז הוא רק חיבוב מצוה. ולכן, בציצית, שהוא מצוה חיובית שכל זמן שאתה מכסה בבגד זו אתה מחוייב לשים בו ציצית, ובמצות תפלין, שהמצוה הוא "והיו לטטפות" דהיינו לא רק שיקשור אותם אלא שכל הוייתן שם הוי מצוה, ובסוכה שיש מצוה של כעין תדורו, הוי כאילו בכל רגע מקיימו מחדש, משא"כ לולב שיש רק חיוב "ולקחתם", אחר שכבר לקחה הרי נתקיים המצוה, ומה שיכול לברך על הנענועים והלל הוא משום שהם שיירי מצוה וקיומה בשלימותה (ע' תוס' סוכה לט., וע"ש דמצדד שיכול לברך עליה כל היום משום דהוי מצוה מן המובחר לאוחזו כל היום).

ובאמת, מטבילת גר יש להוכיח דלכו"ע נוסח הברכה יכול לחול על מצוה שכבר עשה, אלא דלא תיקנו חכמים כן, אבל קצת משמע בדברי רמב"ם ממ"ש "מברך אחר עשייה" (שם הל' ז) דכשיברך אח"כ ברכתו יכול לחול גם על המצוה שקודם לכן.  
, and one should be careful to recite the bracha exactly as it appears in halacha[44] אע"פ דנוסח הברכה כצורתה לא שייך באיזה ציור, אין לשנות נוסח הברכה. ע' מ"ב (קנט, צז) המטביל ידיו לנטילת ידים, יברך על נט"י אע"פ שהוא עושה מעשה טבילה.

וכן נראה דעת הברכי יוסף (הו"ד פ"ת רפט, ג) כשנכנס לבית שיש עליו מזוזות, שאין מברכים "אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה" כמו שמצדד המג"א (יט, א), וגם באג"מ (יו"ד א, קעט) משמע שיכול לברך "לקבוע מזוזה" כשממשמש במזוזה, ע"ש.

והנוהגים לברך "על כיסוי דם בעפר", ע' ש"ך (יו"ד כח, כט) שיש ציור שאינו מסיים "בעפר".

והנוהגים לומר "להפריש חלה מן העיסה", אומרים כן אפי' כשמפרישים אחר אפייה (דרך אמונה, ביכורים, פ"ה ציון ההלכה קעב).

וכן דעת השו"ע (ח, ו) שמברכים "להתעטף בציצית" אפי' בטלית קטן שאינו עושה בו עטיפה, ובמעשה רב (או' טז) כ' שכן דעת הגר"א (וכן משמע בהגהותיו לשו"ע שם). אבל דעת רמ"א (שם) דמברך על מצות ציצית, וע' דרכ"מ (סק"ב) הטעם, שיש לחוש לדעת הפוסקים שאינו מקיים המצוה בלי עטיפה, ולהתעטף משמע שמקיים המצוה כתיקונה, ולכן מברך רק על מצות ציצית, שמברכים להשי"ת שנתן לנו מצות ציצית אע"פ שאינו מקיימו עכשיו.

אבל לפעמים משנים נוסח הברכה, כגון אם מקנח ידיו במידי דמנקי, דמברך על נקיות ידים, כ"כ שו"ע (ד, כב) וכן מסקנת המ"ב (שם).
.

While performing certain mitzvos and the bracha beforehand, one must stand (as is described in each mitzva when applicable)[45] ע' ב"י בשם סמ"ק (או"ח ח, א) לענין לבישת טלית דדרשינן מהחל חרמש בקמה, פירוש בקומה. וגמר לכם לכם מספירת העומר (ע' ברכי יוסף סק"ב דלא נמצא הדרשה אלא בפסיקתא (לקח טוב)). וכן הובא בכל בו (סי' כב) בכמה מצוות דרשינן לכם לכם מספירת העומר, דהיינו מצות לולב, מילה, וציצית. גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד, וכ' ב"י (שם) דעל ברכות המצות נאמר ולא על ברכות הנהנין (ולפנינו בירושלמי ליתא). ולדעת הירושלמי, אין צורך לגזירה שוה לומר שציצית צריך עמידה דהא כל ברכה צריך עמידה, והב"ח כ' ליישב דציצית הוי ברכת הנהנין כיון דאית ליה הנאה מיניה,עכת"ד . ונלע"ד, דהכל בו לא פסק כדעת הירושלמי, דהא בספירת העומר מה הנאה אית ליה.

וע' מג"א (ח, ב) שהבין מדברי ב"י שכל ברכת המצוות צריך לברך מעומד (כהירושלמי הנ"ל, ודלא כדברי הכל בו), וע' גר"א (שם).

וכתב פמ"ג (מש"ז תלב, ג) דכל שמצותו בעמידה, תיקנו הברכה בעמידה, אבל אם המצוה בישיבה גם הברכה כמותו. ולכן, ברכה שאין בו עשייה כגון שבח או ברכת הנהנין, אין צריך לעמוד.

עוד טעם למה צריך לעמוד בברכות, ע"פ הפסוק (מ"א ח, נה) ויעמד ויברך (כ"כ ?).

ספירת העומר מעומד (תפט, א). ואם סיפר מיושב, יצא (מ"ב).

תקיעת שופר מעומד, דילפינן לכם מספירת העומר (טור סי' תקפה).

נטילת לולב וברכתו מעומד (רמ"א תרנא, ה, ומ"ב).

ציצית מברך ומתעטף מעומד (ח, א, ומ"ב שם).

מילה, כל העומדים שם צריכים לעמוד (רמ"א יו"ד רסה, א).

קריעה צריך להיות מעומד, ואם קרע מיושב, צריך לחזור ולקרוע מעומד (יו"ד שמ, א, ורמ"א שם).

שמונה עשרה צריך להיות בעמידה, דומיא דעבודה (צח, ד). ואם הוכרח להתפלל בישיבה, כשיכול להתפלל מעומד אין צריך לחזור להתפלל (מ"ב צד, כז, אבל לדעת השו"ע צריך לחזור להתפלל).

הגדת עדות (שהוא מצוה, כמ"ש ספר החינוך מצ' קכב) צריך להיות מעומד, ובדיעבד אם העידו מיושב, עדותן כשירה (חו"מ יז, א. ולענין אם כשר בדיעבד, ע"ש בנו"כ, ובתוס' זבחים טז. ד"ה מה).

הלל נקרא מעומד (תכב, ז).

הנחת תפלין לדעת רמ"א (כה, יא) מעומד.

קריאת התורה מעומד מפני כבוד ציבור (קמא, א). ואם קרא מיושב, יצא בדיעבד (מ"ב סק"א, וע' מג"א שם).

קריאת מגילה ביחיד יכול לקרות מיושב, אבל בציבור צריך להיות מעומד מפני כבוד ציבור (תרצ, א).

קידוש לבנה צריך להיות מעומד, כיון שהוא קבלת פני שכינה (רמ"א תכו, ב, וטור שם).

וידוי צריך להיות מעומד כיון שהוא דרך הכנעה (תרז, ג, ומ"ב שם).

הבדלה, לדעת רמ"א (רצו, ו) יש לברך מעומד. והטעם, לכבוד המלך שאנו מלוים אותו, ודרך לויה מעומד (ב"י שם בשם כל בו).

חליצה צריך להיות מעומד (אבה"ע קסט, יב) משום דדמי לדין. ואם חלתה מיושב, כשירה (רמ"א שם).

ברכת כהנים מעומד (גמ' סוטה לח.).
. However, when performing any other mitzvos and their brachos, or when reciting birchos hanehenin or birchos hashvach, one may stand or sit[46] פמ"ג (מש"ז תלב, ג), וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים במצוות מיוחדות לברך בעמידה, משמע דבשאר מצוות אין קפידא. ועמ"ש לעיל בשם מג"א. (וע' שו"ת מנחת אלעזר (ס' לו) על מה שנהגו כמה גדולים להיות סנדק ומוהל אע"פ שצריכים לעשות כן מיושב.)

וגם בברכת המצוות נראה לי שאין המנהג לברך בעמידה, דלא שמעתי שיש מקפידים לברך "על אכילת מצה" (או לאוכלו) דוקא בעמידה (אבל כיון שרגילים לאכול בישיבה, אפשר שאין ראי' מברכת אכילת מצה, שצריך להסמיך הברכה לאכילתו כל מה שאפשר, ואפשר דבשביל זה צריך לישב). ולענין ברכת "לישב בסוכה", ע' מחלקת רמב"ם ורא"ש, הובא בשו"ע (תרמג, ב) ורמ"א, אם יש לברך דוקא בעמידה (כדי שיהיה עובר לעשייתן למצות ישיבה) או דוקא בישיבה (כדי להסמיכו לאכילה כל מה שאפשר), ולא כתבו הפוסקים שצריך לברך בעמידה כמו כל ברכת המצוות, ומזה משמע שבשאר מצוות אין מברכים דוקא בעמידה.
. Any action which requires standing may not be performed while leaning[47] מ"ב (צד, כג). וע' ביאה"ל (תכב, ז) בשם מג"א דסמיכה אינה כעמידה, אבל הבית מאיר השיג עליו דבדרבנן לא מחמרינן בסמיכה, ומסק בביאה"ל דלענין הלל יש להקל בסמיכה. , but for most mitzvos, one may rest slightly (if he would not fall over if the item were removed[48] כן משמע במ"ב (צד, כב. תקפה, ב. וביאה"ל תכב, ז) דסמיכה מועטת מיקרי עמידה. וי"א הטעם שצריך לעמוד בתפלה הוא משום אימה, ולפי זה אפי' סמיכה במקצת אסור, ובשעת הדחק יש להקל (שם). וע' שו"ע (קמא, א) צריך לעמוד בשעה שקורא בתורה, ומ"ב (שם) כ' משום אימה, ולכן אפי' סמיכה במקצת אסור, אבל אם מוכח שאינו עושה כן דרך גאוה, מותר. ).  

It is preferable to stand while seeing someone performing a mitzvah[49] ט"ז (יו"ד שסא, ב). וערע"א שם ציין לדברי הרע"ב (ביכורים ג, ג) שיש לעמוד בפני ההולכים לעשות מצוה. וע' חדושי אנשי שם חלק עליו, שאין ראיה לזה מביכורים, דבביכורים ההליכה עצמה הוי מצוה, אבל בשאר מצוות, כגון הבאת התינוק למולו, אין שום מצוה בעצם ההבאה. וע"ע תוס' רי"ד (קדושין לג.) דחה הראי' מבכורים, דדוקא בבכורים יש לעמוד כיון שיש בו טורח, לכן עומדים כדי שלא יכשילו לעתיד לבא, וע' מהרש"א (שם) דחה דדוקא בבכורים משום כבוד צבור.

וע' פת"ש (רנו, א) שיש לעמוד מפני גובה צדקה, אא"כ מקבל שכר על טרחתו.

ומה שנוהגים לעמוד כשנכנס החתן וכלה לחופתן, ע' כנה"ג (הגהות טור, אב"ע סב, ב) הביא מנהג לעמוד בשעת ברכת חתנים וז' ברכות, והטעם, לכבוד חתן וכלה משום חתן דומה למלך. ולא כתב משום מצוה, אע"פ דלכאו' קידושין הוי מצוה. וכ' שם דבמקום שנהגו לעמוד, זה שאינו עומד עובר על לא ישב בין העומדים (ע' דרך ארץ רבה סופ"ז).

ומה שנוהגים לעמוד בשעת ברית מילה, אינו משום המצוה אלא משום הברית, דכתיב ויעמוד העם בברית (כמ"ש רמ"א רסה, א).
.

One should not wear anything (e.g., gloves) to avoid becoming dirty in the performance of a mitzvah[50] חיי אדם (כלל זהירות המצוות) ע"פ הגמ' (פסחים נז,א) שישכר איש ברקאי היה כורך ידיו בסודר ועובד בביהמ"ק והיה אסור משום בזיון. וע' שו"ת אגרות משה (יו"ד ב, טז) הביא ב' סברות בזה, וז"ל חדא דצריך האדם לעשות בשמחה ובאהבה שיתכבד בלכלוך ידיו בשביל המצוה ולא לבקש תחבולות שלא יתלכלך, ועוד שהוא כמואס ח"ו בהמצוה בשביל הלכלוך ואלמלי לא היה לו עצה זו לא היה עושה שזהו בזיון, עכ"ד. ובענין שוחט שרצה ללבוש כפפות בשעת שחיטה, מצדד שם דיש לחלק בין היכא שהלכלוך הוי חלק כהמצוה (כגון שחיטת קדשים) והיכא שהוא ממילא ואינו שייך להמצוה (כגון שחיטת חולין דכשר אפי' לא הוציא דם), וגם אפשר לומר דהיכא שאין שום מעלה שיעשה המצוה בעצמו, כגון שחיטה, אפשר שאין איסור בזה. ולענין השוחט, העלה דבמקום צורך יש להקל. .

One should perform mitzvos with his right hand, or, if he is left-handed, his left[51] ב"י (ס"ס ריב), ט"ז (רצו, ו), וכף החיים (רו, ל) .

If one realized in the middle of performing one mitzva that he must perform the same mitzva with another item, he need not recite another bracha. However, if he finished performing it, and then realized immediately afterwards, he must recite another bracha[52] ע"פ שו"ע יו"ד (יט, ז) וש"ך שם. ואם לא היה לפניו ואח"כ הביאו לו, ע' שו"ע שם סע' ו. . For example, if after reciting the bracha of likvo’a mezuza, or while putting up the last mezuza, he realized that he must put up another, he need not recite another bracha. However, if he realized after putting up the last mezuza, he must recite another bracha, even if he is still holding the hammer.

If one fulfilled a mitzva (with intention to perform it again; see earlier) and then goes somewhere else to fulfill it again[53] ע' שו"ע או"ח (תלב, ב), וכתב באר היטב בשם פר"ח דמבית לחצר צריך לברך, וכ"כ משנה ברורה (שם) בשם חיי אדם. אבל המ"ב כתב שלא יברך למעשה כיון שבחק יעקב (שם) בשם בית הילל, כ' לא יברך. והבית הילל מיירי בקביעות מזוזה, שאין לברך אפי' בשינוי מקום, והביא ראיה שאם שיחה לא הוי הפסק, קל וחומר שינוי מקום. ורעק"א (שם) תמה עליו.

והשח באמצע סעודה פשוט שלא יברך, וע' פרישה (יו"ד יט, ה), משום שכל הסעודה הוי אכילה אחת, משא"כ שחיטה שאחר שחיטה אחת המצוה נגמר ולא שייך לשחיטה הראשון. וכ' הט"ז (או"ח שם) הטעם, כיון דאי בעי לא אכיל. ולא כתב ההסבר בזה.}

וע' מג"א (ח, יח), ופמ"ג (שם), שאם שינה מקומו לא יברך על אותו חפצא של מצוה, אבל אם יש שינוי מקום וגם שינוי חפץ צריך לברך, ולכן בסוכה אינו צריך לברך כיון שחזר לסוכתו הראשונה. אבל המ"ב (תרלט, לח) כ' שבטלית ובסוכה כמה אחרונים כ' שלא יברך, וספק ברכות להקל.
, or talks before performing it a second time[54] ע' שו"ע יו"ד (יט, ה) דלדעה א', אם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לברך פעם אחרת על השחיטה, ולדעה ב' אינו צריך, והש"ך פסק לברך והט"ז פסק דספק ברכות להקל. וערה"ש (יט, י) כ' בשם תב"ש דלמעשה לא יברך, וטוב שיסיח דעתו לגמרי הפסק גדול, ואז יתחייב בברכה לכל הדיעות.

וכ' רא"ש שאם שח באמצע מצוה, אין צריך לברך, כיון דלא סגי אי לא היה גומרה לא מיקרי הפסק. משא"כ כשנגמר מצוה אחת ושח ואח"כ בא לעשות המצוה עוד פעם, חייב לברך (ע' פרישה יו"ד יט, ה).

וע' שו"ע יו"ד (רסה, ה) מי שיש לו ב' תינוקות למול, יברך ברכה א' לשתיהם. וע' ש"ך פסק כבעל העיטור (ע' טור) דאע"ג דבשחיטה מברך א' על כמה בהמות, היינו כיון שיכול לשוחטם בבת אחת, אבל מילה כיון דלא אפשר למול ב' תינוקות בב"א צריך לברך ב' ברכות. (ולא פירש למה אי אפשר לעשות ב' מילות כאחת, ושמעתי מהרה"ג ישרא' רייזמאן, אפשר דר"ל כיון שמילה הוי מצוה חיובית אין לעשות ב' בב"א משום אין עושין מצות חבילות, אבל כיון ששחיטה הוי מצוה קיומית אין בו משום חבילות, עמ"ש בענין א"א מצות חבילות בשם אור שמח.)
, but did not distract himself from the mitzva, he need not recite another bracha. For example, if one talked between immersing one utensil and another one, he need not recite another bracha (even though he is not supposed to talk except in matters related to the immersing, such as “please remove the sticker[55] ע' שו"ע יו"ד (יט, ד) ”). If one separated challah from one dough, intending to soon make a second dough (without distracting himself entirely from the baking process between the two[56] ? אם הסיח דעתו, יכול לברך. ), he should ask someone else to recite the bracha and separate challah from the second dough, as it is questionable whether the first person may recite another bracha.

If one only has half a k’zais of matza or maror on Pesach, there is no obligation to eat it[57] משנה למלך (הל' חמץ ומצה, א, ז, בסוף), וכ"כ שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' יח). וע' ברכי יוסף (או"ח תפב) שיש קצת מצוה, וזכר לדבר, כמו חצי שיעור אסור מן התורה, ה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור, {וע' מה שכתב הוא עצמו במחזיק ברכה (סי' תעה) דמשמע שהוא ממש מצוה ולא רק זכר למצוה.} וכ"כ שאגת אריה (סי' ק), דכיון שהטעם דחצי שיעור אסור מה"ת הוא משום דחזי לאיצטרופי, ה"ה בעשיית המצוה. וע"ע בשע"ת (סי' תעה). וע' שו"ת יהודה יעלה מהר"י אסאד (ח"א, סי' קמט) דלדעת הרשב"א בענין בל תגרע (ע' בסמוך), עובר בבל תגרע בין אם אינו אוכל שום מצה בפסח ובין אם אוכל רק כחצי זית. .

Women are exempt from most obligations which are time-related positive mitzvos. For example, they are exempt from hearing shofar, sitting in the succah, and wearing tzitzis. Even so, women have accepted upon themselves to perform certain mitzvos, and they are permitted to recited the brachos associated with them[58] רמ"א (יז, ב. תקפט, ו. תרנח, ו, וט"ז שם).

וע' רש"י (ר"ה לג.) שיש בל תוסיף אם אשה עושה מצוה שפטורה בו.

והטעם שיכולות לברך אע"פ שפטורות, שמעתי מאבי מורי בשם הגרי"ד סולובייצ'יק בשם הגר"ח, הטעם כיון שהם בכלל קדושת ישראל, והברכה הוא על קדושת בני ישראל שגם הם שוים בזה, ובעצם המצות גם שייכות להן, אלא שהתורה פטרה אותן ממצוות אלו. (שו"ר בדברות משה (גיטין עמ' תקט) גם כ"כ.) ואמו"ר הוסיף, דאין עבדים בכלל זה, אלא אין להם שייכות כלל למצות עשה שהז"ג, ובזה תירץ קושיית החזון איש על מ"ש חדושי הגר"ח הלוי (איסורי ביאה יג, יב) דהטעם שעבד צריך טבילה כשישתחרר הוא משום ההוספה ש"ש לישראל על העבד, והקשה בגליונות חז"א שם דא"כ שפחה לא תהא צריך טבילה דהא אין לה שום הוספה במצות, ואמו"ר שיש לה הוספה במצות דקודם טבילה לא היה לה שייכות כלל למצעשהז"ג, ועכשיו אם היא תקיימם הרי יש לה קיום מצוה ויכולה לברך עליהם. ויש להביא ראי' לזה, דבמשנ' סוכה (כ:) משמע דעבד שאינו מקיים מצות סוכה הוי מעלה דבזה מורה שהוא חכם, וצ"ע דהא למה לא היה מקיימם כמו שנשים מקיימים סוכה בזה"ז כדי לקבל שכר בתורת אינו מצווה ועושה? (ע' חדושי הרא"ה סוכה שם.) וע"פ הנ"ל י"ל שאין לו שום קיום מצוה בזה. אמנם, ע' תוס' גיטין (מ.) משמע דעבד יכול לברך על מעשהז"ג, וגם תוס' (סוכה שם) מביא בשם ירושלמי דטבי עבדו היה מניח תפלין, ומשמע שיש לו קיום מצוה בזה, וצ"ע.

[ואני רציתי לתרץ קושיית החז"א באו"א, דבכל מצוה חיובית יש ב' חלקים, יש קיום המצוה, ויש חיוב לראות שהמצוה יהיה מקויים. ובזמן שהעבד מקיים מצוה, העבד מקבל שכר על קיום מצוה כי קיום המצוה שלו, אבל אין לו חיוב לקיים המצות, כי האדון הוא המחוייב, וכמו שהאדון מחוייב לראות שבהמתו לא יעבור על מלאכת שבת, או שבנו לא יעבור על עבירות בקטנותו. אבל ברגע שהעבד נעשה ישראל, הרי יש לו החלק החיובי על כל מצוה. וזו היא ההוספה בשפחה שטובלת לשם ישראל.   
. There are certain mitzvos, such as hearing megillah, which they are obligated in, even though it is time-related.

There are many other concepts involved in proper performance of mitzvos (see footnote)[59] עוד דינים בקיום מצוות:

כיון שנעשה בו מצוה אחת, נעשה בו מצוה אחרת. ואין עושים מצוות חבילות חבילות.

ע' רש"י (סוטה ח.), וז"ל, שנראה כמו שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו. ותוס' (מו"ק ח,ב ד"ה לפי) משמע שהטעם כדי שיהא לבו פנוי למצוה.

וע' שו"ע (אבה"ע סב, ט) י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס של ברכת המזון, וי"א שאין צריך, ורמ"א כ' המנהג כדעה א' ושו"ע כ' המנהג כדעה ב'. וב' דיעות אלו חולקים אם אומרים אאמ"ח בכה"ג, דלדעה א' הוי חבילות כמו שכתב בגמ' שאין לעשות קידוש וברה"מ על כוס א' משום חבילות (פסחים קב:). ולדעה ב', שאני התם כיון שברה"מ על העבר וקידוש על העתיד, משא"כ כאן ששניהם על הנישואין.

וע' גמ' סוטה (ח.) הקשה למה לי קרא שאין משקין ב' סוטות כאחת, תיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, ותי', כאן בכהן א' וכאן בב' כהנים. וע' מג"א (קמז, יא), דלדעת תוס' (שם) אסור להעמיד ב' סוטות בעזרה כאחת אם כהן אחד ישקה לשניהם, אבל מותר להעמידם בעזרה ביחד אם יש ב' כהנים משקים (וכן משמע ברש"י). אבל לדעת רמב"ם מותר להעמיד ב' סוטות בעזרה כאחת, ואין איסור אלא בב' כהנים משקים ב' סוטות כאחת, אבל אם יש כהן אחד משקה, כיון שבהכרח צריך לעשותם זה אחר זה, מותר. ולכן, אנו נוהגים כדעת הרמב"ם בקריאת התורה, דמוציאים ב' ספרי תורה מן ההיכל ביחד, ובברכת המזון של נישואין נוהגים כתוס', שאין מביאים כוס השני שאומרים עליו ז' ברכות עד אחר ברכת המזון (ע' מחה"ש, דר"ל דמדוייק בדברי שו"ע (אבה"ע סב, ט) שאין להביא כוס השני עד אחר ברה"מ, והטעם משום חבילות). וע' ערה"ש כ' שאין בספרי תורה משום חבילות, משום דכל הקריאה הוי מצוה אחת, כמ"ש לענין קידוש והבדלה דכולא חדא מילתא היא, כנ"ל כוונתו.

וע' אור שמח (טומאת צרעת יא, ו) הקשה על התוספתא (ברכות פ"ו), היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו כו' להפריש תרומ"ע. והא אין עושין מצות חבילות (ע' גמ' ברכות מט. שאין חותמין בשתים משום דאאמ"ח). ותי' דאין שייך חבילות אלא בדבר שהוא מצוה שבגופו או מצוה שאין שייך ע"י שליח, שהעושה הוא מקיים המצוה, אבל דבר שהוא חיוב על הבעלים להפריש אבל יכול לקיים על ידי שליח, הרי יכול לפרק החבילה מעליו, ולכן אין בו משום חבילות. וע' מג"א (שם) כ' דדוקא בב' מצות של חובה אמרינן חבילות, ומחה"ש פי' דבריו כענין זה.

וע' תוס' (סוטה ח. ד"ה והא) דאין עושין מצוות חבילות חבילות הוי דין דרבנן. וע' חכמת שלמה (במג"א קמז, יא), וקושייתו על הגמ' שם משמע שהבין שהדין של אאמ"ח הוי דין דאורייתא.

וע' תוס' (ברכות לט. ד"ה הכל) דאין בעיא של אאמ"ח אלא כשאומר ב' ברכות של מצוה, אבל לומר ברכת הנהנין וברכת המצוה על מצה אחת או כוס אחת, מותר.

וראיתי במועדים וזמנים (?) תמה על המנהג דבשבת שבע ברכות, בסעודה שלישית אין שותים מן הכוס אחר ברה"מ ומניחים אותו עד הבדלה, והא אעמ"ח. 

ובענין כיון דאיתעביד ביה מצוה אחת נעביד ביה מצוה אחריתי, ע' פמ"ג (אש"א רעא, יח) בשם שיורי כנה"ג (הגהות הטור אות ד) שנהג להשאיר יין מכוס של קידוש להבדיל עליו, וגם השאיר מכוס של קידוש לברך ברה"מ כיון דאיתעביד ביה מצוה וכו', ואין בו משום חבילות כיון שחבילות לא שייך אלא כשעושה שניהם בבת אחת, אבל בזה אחר זה מותר. [ונ"ל דאין זה תלוי במחלקת המובא במג"א לעיל.]

 

מצוה הבאה בעבירה. ועשה דוחה לא תעשה.

טעם הפסול, ע' ירושלמי (סוכה פ"א הל' א) לענין לולב הגזול שהוא משום קטיגור נעשה סניגור, וכעין זה בט"ז (תקפא, א).

וע' ערוך לנר (יבמות קג:) כ' דלדעת הבעל המאור, אין פסול מהב"ע בגוזל לולב. וע"ע ערל"נ שם בשם שער המלך (הל' לולב ח, א) דאין פסול של מהב"ע אלא כשעובר על העבירה בשעת קיום המצוה, כגון דבשעה שנוטל לולב הגזול הרי אינו מחזיר הגזילה, אבל אם כבר נגמר העבירה קודם המצוה, אין בו פסול מהב"ע.

אם עשה מצוה דרבנן הבאה בעבירה, לדעת שו"ע (תרמט, ה) יצא, ולדעת רמ"א (שם) לא יצא.

ולכן אין לעשות ציצית מצמר הגזול (יא, ו, וביה"ל שם). ואע"פ שאינו עובר איסור בשעת המצוה, אם בא לו ע"י עבירה, אסור לברך, דברכה חמיר טפי. ולכן לא יברך כשלובש ציצית הנעשה מצמר הגזול, אע"פ שכבר קנאו ביאוש ושינוי (שם).

והוא הדין לענין ד' מינים, שאם גזל לולב, פסול, אבל אם שיפהו, קנאו בשינוי ויוצא בו מצותו, אבל אינו מברך עליו (תרמט, א). וכ' מג"א (שם סק"ב, וע' מ"ב סק"ו) שאם יש יאוש ושינוי, יכול לברך עליו.

ולענין מצה גזולה, לא יצא (שו"ע תנד, ד) כיון דילפינן מחלה שצריך להיות שלו (מ"ב שם). אבל אם גזל חטים ועשאו מצה, יצא בדיעבד, כיון שקנאו בשינוי, אבל לא יברך (ע"ש). וע"ש בביה"ל (שם) למה לא יצא אם אכל מצה גזולה, הא בשעת לעיסה עשה שינוי וקנאו, ואח"כ כשבולעו הוי כגזל חטים ועשאו מצה והוי שלו.

ומרור גזולה, כ' ביה"ל (תנד, ד) דתלוי במח' שו"ע ורמ"א בכל מצוה דרבנן הב"ע, ולדעת רמ"א לא יצא. אבל כשחוזר ואוכלו לא יברך.

ואם בירך ברכת המזון במזיד במקום שאסור לברך, כ' נשמת אדם (שם) דמדאורייתא בודאי יצא, ודלא כאליה רבה כ' דהוי ספק דאורייתא, ע"ש.

ולענין סוכה גזולה, אם גזל סוכה העשויה בראש העגלה, לא יצא, דבעינן לכם. ואם בנה סוכה בקרקע חבירו, לא ישב בו, ובדיעבד יצא (תרלז, ג).

ולענין מצה של טבל, לא יצא, אפי' אינו טבול אלא מדרבנן (גמ' פסחים לה:). ויש קצת תמיהה שם לפי דעתי הקלושה, דבטבל שלא ניטלה ממנו תרומה כלל, הגמ' (שם) כ' פשיטא, ומשמע דכשיש איסור דאורייתא באכילתו פשוט דלא יצא. ואם ניטלה ממנו תרומה ולא מעשר ואפי' רק מעשר עני, הגמ' הביא פסוק לא תאכל עליו חמץ, מי שאיסורו משום בל יאכל עליו חמץ, יצא זה שאיסורו משום בל יאכל טבל, משמע דכשיש בו איסור דאורייתא צריך מיעוט הקרא לומר דלא יצא.

ולענין הקורע על מתו בשבת, יצא, אבל הקורע בחלוק הגזול, לא יצא (שו"ע יו"ד שמ, כח-כט). וע' ש"ך בשם ב"י וירושלמי החילוק בזה, דבמצה גזולה או חלוק הגזול, גוף החפץ שהוא מקיים בו המצוה הוי עבירה, אבל הקורע בשבת, אין עבירה בגוף החפץ של הבגד אלא במה שהוא שבת.

וע' נש"א (שם) שיש להוכיח דמצוה הבאה בעבירה לא יצא (לפחות אם אי אפשר לעשות המצוה בלי העבירה), כיון דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ המצוה שעשה אינה מצוה. והביא ראי' ממקח הנעשה באיסור, שאם עשה איסור של הוספת כסף בשביל המתנת מעות, המקח קיים (שו"ע חו"מ רח, א, וע"ש פרטים בזה). והש"ך (סק"ב) כ' הטעם דכיון שאפשר לעשות הקנין באופן ההיתר, מהני. וזה ראי' ליסודו שכל מה שיכול לעשות בלי האיסור, המעשה קיים ולא מיקרי "באה בעבירה", כמו דלא אמרינן שנתבטל המקח מדין דאי עביד לא מהני.

ולענין ברכה ראשונה ואחרונה על אוכל גזולה, אינו מברך כלל (שו"ע קצו, א), וע' ט"ז (שם) דלדעת הראב"ד מברך תחלה וסוף. ואפשר שמחלקת זו תלוי אם מיקרי מצוה הבאה בעבירה או לא, אבל באמת שם הביא פסוק בוצע ברך וכו' ומשמע דלא מיקרי מהב"ע.

והקשה רעק"א, דאחר שכבר לעסו, הוי נשתנה החפץ הגזול ובשעת אכילתו היה שלו? וכעין זה משמע במג"א (ר"ס קצו), שכשאכלה כבר קנאו בשינוי. [ואפשר די"ל דאזלינן בתר תחלת מעשה האכילה, דהיינו הלעיסה, וכשהתחיל ללעוס לא נשתנה עדיין.]

ולענין ברכה ראשונה ואחרונה על דבר איסור, כ' שו"ע (או"ח קצו ,א) דאין מברכים עליו בתחלה או בסוף.

ולענין אם אכל איסור בשוגג, ע' ט"ז (שם סק"א) דמברך ברכת המזון.

ואם אכל עיסה שנילוש בחלב, כ' רעק"א (שו"ע שם) דיכול לברך, דלא מיקרי כ"כ איסור, ובפרט לדעת כו"פ דרשאי לחלק הפת, א"כ הוי כמו דמאי שמברכים עליו כיון שיכול להפקיר נכסיו ולאוכלו בהיתר.

ואם במזיד אכל דבר היתר בזמן שאסור לאוכלו, כגון אם אכל קודם הבדלה, אין לצרפו לזימון. אבל אם אכל בשוגג יש לצרפו, כיון שיש לסמוך על הט"ז (קצו, א) דבכה"ג יכול לברך ברכה אחרונה (אג"מ או"ח ד, סט או' ו). אבל נ"ל שאם אכל סעודה קודם שהתפלל מנחה או מעריב אפשר לצרפו, כיון דמותר לאכול עד כביצה פת קודם שיתפלל (ע' סי' רלב ו-רלה), וא"כ כבר נתחייב בזימון שהאכילה של היתר, ומה שהוסיף לאכול באיסור לא מגרע בזה.

ואם צריך לאכול דבר איסור במקום סכנה, מברך עליו תחלה וסוף, כיון דאדרבא הרי מצוה הוא לו (רד, ט, ונו"כ שם).

ואם אנסוהו לאכול דבר איסור, מחלקת אם יש לברך עליו, ולמעשה לא יברך מספק, אבל אם אכל פת יברך דהוי ספק דאורייתא .

אם התפלל מסידור גזולה, כ' בספר חסידים (סי' תשעב) שיתפלל שנית, ולא כתב שם שיהא בתנאי תפלת נדבה.

ולענין מי ששחט קרבן פסח על החמץ, ע' תפא"י (בועז, פסחים ה, א) דיצא בדיעבד, ותוס' כ' הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב, והתפא"י הקשה עליו דהא בירושלמי הביא קרא דקראו "זבחי", ותי' לפרש הירושלמי באופן אחר, ע"ש.

[ע' חיי אדם (נש"א ג, ז) אריכות בזה. וכתב שם שמצוה הבאה בעבירה, בדיעבד יצא. והכלל בזה דכל שבאה במצוה ע"י העבירה, מיקרי מהב"ע, ואע"פ שיוצא בו בדיעבד, אין לעשותו לכתחלה, חוץ ממקומות שמיעטו קרא בפירוש דלא יצא. וכתב חיי אדם (שם), דאם לא נעשה המצוה אלא ע"י העבירה, כמו אכילת מצה גזולה, לא יצא, ואם אפשר לעשות המצוה בלי העבירה ולא סייע העבירה לקיום המצוה, יצא. וע"ע מחזיק ברכה (סי' תרסד).]

וצ"ע בכלל, מתי אמרינן עשה דוחה לא תעשה, דמותר לעשות המצוה, ומתי אמרינן דאסור משום מצוה הבאה בעבירה. ובפרט שדיניהם דומים זה לזה, כגון זה שמצוה הבאה בעבירה צ"ל שבשעת המצוה עדיין העבירה קיים, ודומה לענין עשה דוחה ל"ת דדוקא אם הוא בעידנא, דהיינו דבאותו זמן שהוא מקיים העשה הוי עובר על הל"ת. ואין לומר דמצוה הבאה בעבירה הוא כשדבר חפצא של מצוה שייך אל העבירה, ועשה דוחל"ת הוא בדבר שאין חפץ המצוה שייך אל העבירה בעצם אלא דבר צדדי, דהא ביבמה (ע' רמב"ם הל' יבמות ו, י) אמרי' דמדאורייתא אפי' אם יבמה אסורה עליו היה מותר ליבם משום עשה דוחל"ת, וא"כ מוכח דאפי' באותו חפץ שייך לומר עשה דוחל"ת. ונ"ל החילוק פשוט, שאם האיסור נעשה קודם עשיית המצוה אלא שנשאר תוצאתו בשעת קיום המצוה, אמרינן דאסור לעשות העבירה לכתחלה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, אבל אם העבירה לא נעשית אלא בשעת הקיום, אמרי' עשה דוחל"ת. וגם, בדבר הנגזל, אי אפשר שמשום עשה דוחה לא תעשה יהיה מותר לקחת חפץ של חבירו, דכל ההיתר הוא רק משום דמצות עצמו יכול לדחות, אבל אין לו רשות להשתמש בחפץ חבירו בשביל זה. (ועוד יש לומר דפסול מצוה הבב"ע לא שייך אלא כשיש עשה כנגד לא תעשה ועשה, דכיון שהעשה מסייע ומחזק הל"ת הרי אין העשה האחרת יכול לדחותו, אבל בלא תעשה גרידא, לעולם מותר משום עשה דחל"ת.)

שו"ר אור שמח (הל' חמץ ומצה ?) דאין מצוה על הגברא יכול לדחות איסור חפצא. וכעין זה בחדושי ר' שמעון (נדרים ס' א) הטעם שאסור לגזול כדי לקיים מצוה, כיון שהמצוה הוא תיקון של הגברא והעבירה הוא איסור של החפצא, ואין מצוה יכול אלא עבירה שהוא דומה לו ששניהם על הגברא או שניהם על החפצא.

ואין עשה דוחה לא תעשה אם העשה אפשר בשאלה (?), או אם העשה יכול ליעשות ע"י אחר שאינו בו לא תעשה (?), או אם יכול לומר איני רוצה ועי"ז לא יהיה שום מצות עשה (?) (ע' שדי חמד בכל זה).

וע' תוס' (פסחים נט.) דעשה החמור יכול לדחות עשה הקל אפי' שלא בעידנא, וע' מג"א (תמו, ב) דעשה דרבים דוחה ל"ת ביחיד אפי' שלא בעידנא. ומכל מקומות הנ"ל, נ"ל שהם ראיות למ"ש במשנת רבי אהרן (שו"ת או"ח ז) דדין זה דדוקא דוחה בעידנא הוא רק סברא דשמא לא יתקיים העשה אח"כ (כמ"ש תוס' שבת קלב:), אבל בעצם כח הדחייה של עשה דחל"ת, יכול לדחות אפי' שלא בעידנא. וע"ע תוספת יום הכפורים (יומא פו.) דעשה יכול לדחות ל"ת של חבירו, בציור שאי אפשר לקיים מצותו בלי סיוע חבירו, כגון ביבום שהאשה אינה מצווה במצות יבום ואין מצוה אלא על האיש, ונראה מטעם כנ"ל. וכעין זה יש לבאר דעת תוס' (שבת ד.) שיכול לעבור על ל"ת כדי להציל חבירו מן האיסור החמור בציור שהוא גרם לחבירו שיעבור, אע"פ שאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה חבירך, ונראה הטעם, דא"א לאדם וכו' הוי רק סברא בעלמא, ולכן חז"ל יכולים להתיר לעבור כשיש סיבה לכך. וע' תוס' (גיטין מא:) דבדרך כלל מותר לחטוא כדי לזכות חבירו, אא"כ חבירו חטא בדבר, ומזה משמע שהוא סברא בעלמא לקנוס החוטא אע"פ דמעיקר הדין העשה שלו יכול לדחות ל"ת של חבירו.

ושמעתי (ולא מצאתי מקור), דמצות לא תעשה שהם עיקרי הדת, לא אמרינן בהם עשה דוחה ל"ת. ולכן, במחיקת השם, דאיסורו משום לא תעשון כן לה' אלהיכם, אין שום עשה יכול לדחותו. ובזה יש להסביר למה אין עושים עיר הנדחת אם יש בו מזוזה אחת, ולא אמרינן בו יבוא עשה דשריפת עיה"נ וידחה ל"ת דמחיקת השם, כיון דאין עשה יכול לדחות ל"ת זו החמורה. וגם, לכן לא אמרינן דטבילת מצוה יכול לדחות מחיקת השם שנכתב על בשרו (שבת קכ:), אא"כ עושהו דרך שינוי.

 

דיחוי מצות התורה

יש כמה ענינים שמצינו בדחיית מצות התורה:

עת לעשות לה' הפרו תורתך- דוקא בימי חז"ל היו יכולים להתיר עפ"ז, כגון לכתוב תורה שבעל פה

הצלת כלל ישראל- אפשר יש ללמוד מאסתר המלכה שהלכה לאחשורוש דהצלת כלל ישראל דוחה אפי' ג' מצות חמורות. אבל ע' ט"ז (יו"ד קנז, ו) דנראה להלכה אינו סובר כדרשה אל תקרא לבת אלא לבית, ובאמת אסתר פנויה היתה. ואפי' אם אסתר אשת איש היתה, נחלקו בזה באחרונים אם יש להביא ראי' להצלת ציבור או דוקא בשביל כל ישראל, ע' שבות יעקב ו? בענין אשה שזינתה להציל הרבים.

גדולה עבירה לשמה- אין זה שייך לאחר מתן תורה, כמ"ש נפש החיים (פרקים פ"ז) דדוקא קודם מת"ת היה מותר לעשות עבירה עם חשבונות שהוא לשם שמים (כמשמעות הגמ' נזיר כג:). ומה שמצינו כן אצל יעל אשת חבר הקיני, לא ברור אם היתה ישראלית או לא (וראיתי בשם יעב"ץ (אבן בוחן פינה א' סוף אות י"ד) דלא היתה ישראלית).

מוטב שיחללו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה- 

יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ולפעמים אפי' בקום ועשה, וכשהוא רק לפעמים, נקרא "הוראת שעה" או "למיגדר מילתא"- היכא שראו חכמים טעם הגון בדבר, יכולים לעקור דבר מן התורה, ע' תוס' נזיר (מג:). ובשביל כבוד הבריות ע' תוס' ברכות כ. בענין יכולים לדחות דבר תורה.

 

מעלין בקודש ואין מורידין.

ובמקור הדין, ע' גמ' מנחות (צט.) דמעלין בקודש משום ויקם משה את המשכן (ורש"י (שם) ביאר לימוד זה בכמה אופנים) ואין מורידין מאת מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח, וע' רש"י (מגילה כו.) משמע שהדרשות הפוכות, וע' פנ"י (שם) תירץ דברי רש"י.

וע' פני יהושע (מגילה כו.) שהוא דין דאורייתא, אבל פמ"ג (מש"ז או"ח קנג, א) ממ"ש כשיש מחלקת, בדרבנן לקולא, נראה שהוא איסור דרבנן.

ולכן הלחם הפנים בכניסתו ניתן על שלחן של כסף וביציאתו ניתן על של זהב (גמ' מנחות צט.), מוסיפים נר אחד בכל לילה של חנוכה (גמ' שבת כא:), מספר תורה שבלה אין לעשות מזוזה (גמ' מנחות לב.), אין לעשות רצועה של ראש לשל יד (?), צריך ללבוש הטלית ואח"כ תפלין (שו"ע או"ח כה, א).

שאלות: כ' מ"ב (טו,א) הפמ"ג מסופק אם מותר להטיל ציצית מטלית שמחויבת בציצית מדאורייתא לטלית המחויבת רק מדרבנן, להפוסקים שבשאר מינים חיובו רק מדרבנן, וארצות החיים מיקל. ובאמת צריך להבין למה אין בו משום מבו"מ? [ומה שכ' שם שאין להתיר מטלית של גדול לשל קטן, הוא משום שהחיוב של הקטן אינו בגדר קיום מצוה דרבנן של ציצית, אלא חיוב של חינוך שהבן ילבוש ציצית אבל עצם הבגד אין בו קדושה, כן נראה לי.] ולמה מותר להשתמש בספר תורה לקרוא פרשת זכור שהוא דאורייתא ואח"כ לקרות בו שאר פרשיות שמחויב לקרות רק מדרבנן? ולמה מותר ליטול אתרוג ביום א' של סוכות שהוא דאורייתא ואח"כ ליטלו ביום ב' שהוא רק דרבנן? ולמה מותר ליטול מזוזה שהיה במקום שחיובו מדאורייתא ואח"כ להניחו במקום המחויב רק מדרבנן (אבל ראיתי בשם איזה פוסק שהחמיר בזה)? ולמה מותר להדליק בנר חנוכה אותו פתילה ושמן באותו מקום שהדליק ביום א' (כדמשמע במ"ב תרעז, יז), הא ביום א' היה מקיים בפתילה זו מצוה דרבנן, ובלילה ב' הוי רק הידור מצוה?

וע' ש"ך (יו"ד רנט, יא) דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין, ולא בתשמישי מצוה. ע' שו"ת לב ים חלק ב (מצגר, עמ' קמד) פי' דאפי' לדעת הש"ך, יש ב' עניני מעלים בקודש, א' שהחפץ שנשתמש לקדושה אין להשתמש בו לקדושה פחותה (והוא רק בתשמישי קדושה), ועוד דמי שהוא עושה איזה מצוה, יש להעלות אופן עשייתו בהמשך עשייתו או כשבא לעשותו פעם שנית, ואין לגרע בהמשך עשייתו.

ונראה לי דכל הענין של אין מורידין בתשמיש מצוה הוא, דאסור לגרע חפץ שהיה יותר קדוש לעשות פחיתות בקדושתו. אבל בדבר שנשאר באותו דרגא של קדושה אפי' במצב השני, אין איסור של אין מורידין. ולכן, במזוזה שהיה מקיים מצוה דאורייתא במקומו ועכשיו רוצה לשנותו למקום שמקיים מצוה דרבנן, אין בו פחיתות קדושה כיון שקדושת המזוזה אינו תלוי באיזה מקום שהוא, דבשעה שכתבו נתן בו כל קדושתו (ואין איסור אלא להוריד ספר תורה לקדושת מזוזה) ואין בו גירוע בקדושה אפי' אם נתנו על שלחנו. ומצד מה שבראשונה היה מקיים בו מצוה יותר קדוש, לא מצינו אלא ענין שהאיש כשבא לקיים מצוה צריך לעשותו באופן המעולה ולא באופן הפחותה כשבא לקיימו אחר כך, אבל בחפץ שקיבל קדושתו משום כתיבתו ולא משום השתמשותו, לכאו' אין גרעון במה שמקיים בו מצוה פחותה. (עי"ל דכיון שאין בו אפשרות לקיים המצוה עם מזוזה שאינו נכתב לשם קדושת מזוזה, הרי בהכרח צריך ליתן שם מזוזה שיש לו אותו דרגא של קדושה, ולכן אין איסור להשים שם מזוזה שהיה במקום חיוב דאורייתא.)

שו"ר בירושלמי (מגילה פ"ג הל"ב, ע"פ המפרשים שם על הדף) מחלקת ר' מאיר וחכמים, דלר' מאיר אסור לשנות ספר תורה של צבור ליחיד משום מעלין בקודש, ולחכמים מותר, ונראה דסברת חכמים הוא ממש כמו שכתבנו ורק לר"מ מיקרי הורדה בקדושתו. (לדעת הבבלי, מחלקותם הוא רק לענין בית כנסת, והוי הורדה משום שאין אומרים בו דבר שבקדושה, ע"ש.) אמנם, הראב"ד בספר תמים דעים (ס' קטו) פי' הירושלמי דגם לרבנן אין לשנות ספ"ת של צבור ליחיד (אבל לא ראיתי דעה זו מובא בפוסקים).

 

קיום קרא כדכתיב.

יש מעלה בכמה מצוות לקיימם באופן המוזכר בפסוק אע"פ שאינו מעכב [ואשר שהוא כוונת הגמ' שבת סג., המקיים מצוה "כמאמרה", אבל ע' שפת אמת ומהרש"א שם שלמדו באופנים אחרים]. וע' בעל המאור (פסחים כו: בדפי הרי"ף) הקשה למה אין מברכים על מצה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה, והאחרונים (ע' אבני נזר או"ח סי' שעז או' ד) דייקו מדבריו שיש מצוה לאכול מצה כל ז', וגם הגר"א (מעשה רב סי' קפה) סבר שהוא מצוה דאורייתא, ואע"פ שלשון הגמ' שהוא רשות, ר"ל כלפי יום א' שהוא חובה הוי רשות אבל עדיין מצוה הוא. ויש לשאול אם הגמ' כתב שהוא רשות למה סוברים הרז"ה והגר"א שהוא מצוה כלל. ושמעתי מהרה"ג י. מ. ינבסקי, שהמצוה הוא לקיים קרא כדכתיב, וכיון דכתיב בקרא שבעת ימים תאכל מצות, יש מעלה לאוכלו כל ז', רק לקיים המקרא כפשוטו.

וע' גמ' יבמות (קג:) דלכתחלה הנעל של חליצה יהיה קנוי ליבם אבל בדיעבד אפי' אינו שלו כשר, והסביר הריטב"א (שם) דמדאורייתא אין היבם צריך לקנות הסנדל של חליצה, ורק מדרבנן צריך לקנותו כדי לקיים פשוטו של מקרא דכתיב נעלו. (וע' רשב"א שם הסביר באופן אחר.)

וע' ערה"ש (רצב, ד) לענין שילוח הקן, שאינו חייב ליקח הבנים אחר ששילח את האם, אבל אעפ"כ יש ליקח הבנים כדי לקיים קרא כדכתיב, דכל רשות שבתורה היא כמצוה רק לגבי חובה רשות קרו לה.

וע' אבות דר' נתן (ריש פרק יא) משמע שפירש "אהוב את המלאכה" דר"ל שיש מצוה לעשות מלאכה כדי לקיים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכעין זה במכילתא דרשב"י (שמות כ, ט), אבל בפירוש ר' אברהם בן הרמב"ם על התורה (שמות שם) שהוא לזרז ולא למצוה. 

וע' מקראי קדש (פראנק, פסח סי' קפז) דמסביר עפ"ז דברי המג"א (?) שלכתחלה יאכל כל הכזית מצה בבת אחת, דאע"פ שיכול לאוכלו תוך כדי אכילת פרס, יש מעלה לקיים פשטות הקרא, ואכילה משמע בבת אחת. וע' בהערות הררי קדש (שם), מסביר עפ"ז דברי רמ"א (או"ח תרל, ה) ומ"ב (סקכ"ח) בשם רי"ץ גיאות, שיעשה סוכה, למצוה מן המובחר, ג' מחיצות שלימות ולא יהא פתוח אלא מקום הפתח. ולפי הנ"ל, טעמו משום דפשטות הקרא משמע שסוכה יש לו ד' דפנות, ויש מצוה מדרבנן לעשות כן.

ואפשר שהוא גם דעת רש"י סוכה (לג:, והו"ד טור ס' תרמז), דלכתחלה יטול ערבי נחל ובדיעבד שאר ערבות כשרים, וע"פ הנ"ל יש להסביר טעמו, משום קיום קרא כדכתיב. (וע' דרכ"מ שם בשם תוס' שאם נטל ערבי הרים לא יצא בדיעבד.)

ואפשר שבזה גם יש להסביר מ"ש בשע"ת (?) דמי שיש לו רק חצי זית של מצה, יאכל החצי זית. ונראה, דאע"פ שאינו מקיים בזה מצות אכילת מצה, עדיין קיים פשטות הקרא.

וע' חזון איש (אבה"ע סי' קמח, עמ' רפז) לענין כיבוד אב בדבר שאין לאב הנאה ממנו, דאע"פ שעיקר העשה דאורייתא הוא רק בדבר שיש לו הנאה כגון מאכילו ומשקהו, מ"מ יש חיוב דאורייתא לקיים רצון התורה לכבד האב גם בדבר שאין לאב הנאה, כמו האיסור לאכול חצי שיעור. וכעין זה בקובץ שיעורים (קו' דברי סופרים פ"א), דחיוב לקיים רצון ה' הוא פשוט מסברא, ועפ"ז מחוייבים אנו לשמוע לדברי חז"ל כיון שהוא רצון ה' (אע"פ שלא נצטוו עלינו במפורש לדעת רמב"ן, ע"ש). וזה היה רשעות בלעם, דדוקא לא אוכל לעבור על פי ה', אבל לא חש לעבור על רצון ה'.

ויש לציין שיש עוד ענין, דהיינו לקיים המצוה כמו שנזכר בתורה, כגון לעשות בילה אע"פ שאין בילה מעכב, או לעשות קריאת ביכורים וקריאת חליצה אע"פ שאינן מעכבות הביכורים והחליצה, ואין זה מעלה בעלמא אלא הוי חיוב ממש לקיים הפסוק כפשוטו, כן דעת תוס' (נדה ס?:).

 

קיים מצוה שלא בהידור, לקיימו אח"כ בהידור

ע' חדושי מרן רי"ז הלוי (?) שאם קיים מצוה שלא בהידור, אינו יכול לחזור ולקיימו ביתר הידור כיון שכבר יצא. ויש כמה קושיות על זה:

א'- מקיימים קידוש בליל שבת בתפלה, ואח"כ מקיימים אותו עוד פעם על הכוס, וא"כ מוכח שיכולים לקיים המצוה שנית כתיקון חכמים על הכוס אע"פ שכבר יצא בתפלה.

ב'- ע' רש"י (פסחים קיט:) מבואר דעיקר קיום מצות אכילת מצה הוא מה שאוכלים בסוף שהוא זכר למצה הנאכלת עם הקרבן פסח. ויש להעיר, דאע"פ שברכו על אכילת מצה על הכזית שאכל בתחלת לילה (ע' רש"י שם, ויש ב' נוסחאות בדבריו), ובודאי כשבירך הרי יצא המצוה מיד דאם לאו הוי הפסק בין ברכה להמצוה, אעפ"כ יכול לצאת עוד פעם כשאוכלו בסוף.

ג'- מקום שהוא ספק אם מוקף חומה מימות יהושע, קוראים מגילה ב-י"ד וט"ו, ומברכים בי"ד כיון שאפי' אם היה מוקף, אם קרא בי"ד יצא בדיעבד, כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם (תרפח, ד, ומ"ב שם). ואם אינו יכול לצאת עוד פעם, למה יקראנו בט"ו? ומוכח, דעדיין יכול לצאת המצוה כתקונה לקרותה בט"ו.

ד'- מה שתוקעים שופר בתקיעות דמיושב קודם מוסף ואח"כ תוקעים על סדר הברכות, מוכח דאחר שכבר יצאו מן התורה בתקיעות דמיושב עדיין אפשר לצאת עוד פעם בהידור.

ה'- כשקרא קריאת שמע בלא ברכות, צריך לקרות הברכות אח"כ וטוב לומר קר"ש עמהם (ס, ב), וע' ביאה"ל שם הטעם, דלדעת ר' האיי גאון לא יצא מצות שמע כתקונה. ומוכח שיכול צאת כתקונה אח"כ כשקורא עם ברכותיה.

ורוב ראיות אלו שמעתי מהרה"ג אשר ווייס, והוא תי' שיש לחלק, דכשיש איזה פרט החסר מדיני המצוה כשקיימו, יכול לצאת כשמשלים הפרט אח"כ, אבל כשכבר קיים המצוה עם כל פרטיה ודקדוקיה אלא שרוצה לקיימו אח"כ באופן מהודר משום זה אלי ואנוהו, אינו יכול כיון שכבר יצא המצוה בשלימותה. ולכן, בכל ציורים הנ"ל, היה חסר פרט מדיני המצוה ולכן יכול לצאת אח"כ, משא"כ אם נטל אתרוג שאינו מהודר, אינו יכול לצאת אח"כ באתרוג מהודר. שו"ר בחדושי הגרי"ז (חמו"מ ז, ז) מדוייק שסובר כן, דאחר שקיים המצוה שלא בשלימותה יכול לחזור לקיימו בשלימותה, ורק אם כבר קיימו בשלימותה אינו חוזר ומקיימה ביותר הידור. [ואפשר דה"ה שאינו יכול לצאת אח"כ ברוב עם, שהוא גם כעין הידור.]

 

ברכה על מצוה המתרת באופן דלמעשה לא התיר

יש לשאול על כמה ברכות, שהם על מעשים המסויימות שהם הכנה למעשה אח"כ, האם נחשב ברכה לבטלה אם אין דעתו לעשות המעשה השנית, ואם כשכבר בירך יש מעלה לקיים המצוה כדי שלא יהא ברכתו לבטלה.

לדוגמא: אם בירך על הפרשת חלה או תרומה, ואח"כ נמלך שלא לאכול מכל התבואה כלל, האם הוי ברכתו לבטלה? ע' ט"ז (יו"ד א, יז) משמע דיכול לברך על הפרשת תרומה אפי' אין דעתו לאכול כלל, וע' מג"א (ח, ב) משמע דאין לברך על הפרשת חלה אא"כ דעתו לאכול ממנו, וכן בשחיטה. וע' דרך אמונה (תרומות פ"ב צי"ה מט) תלאו במחלקת ראשונים [אבל לפע"ד דיוקו מרש"י שם אינו מוכח, ע"ש]. (ע' ט"ז בענין אם נשאל על הפרשתו, ואין זה שייך לכאן.)

אם טבל כלי מתכת, ואח"כ נמלך לזורקו לאשפה? או האם יכול לברך על טבילת כלי אע"פ שאין דעתו להשתמש בו?

האם מותר לברך על עירוב תבשילין אע"פ שאים דעתו לאפות או לבשל ביו"ט?

אם נטל ידיו ובירך על נטילת ידים ואח"כ נמלך שלא לאכול פת, האם מחוייב לאכול כדי שלא יהא לבטלה?

אם שחט בהמה ואח"כ נמלך שלא לאוכלו, האם הוי ברכת השחיטה לבטלה? (ע' מג"א הנ"ל)

והרה"ג אשר ווייס רצה לחלק בזה, שאם נעשה איזה חלות הרי הברכה חלה על החלות ואח"כ אין ברכתו לבטלה כיון שהברכה הוא על חלות ההיתר. ועפ"ז אמר שבשחיטה אינו לבטלה כיון שהסיר האיסור נבילה שהיה בו, ואמר דבנטילת ידים לא נעשה חלות עי"ז ולכן היה ברכתו לבטלה אם לא יאכל עכשיו [אבל נלע"ד שיש לקיים דברי הפוסקים שאין ברכתו לבטלה, עמ"ש לקמן בהל' נטילת ידים, שהרי עשה חלות של טהרה על ידיו.]

 

פטורים ממצות

יש כמה דברים שיש לצדד אם הם פוטרים ממצות עשה, לא תעשה, דרבנן, דאורייתא:

הפסד ממון- רדב"ז בענין יין נסך

צער, בזיון וכבוד הבריות- תשובות והנהגות (ה, קמא) כ' דלדעת חו"י (ס' קצא) שאם הותר לעבור על איסור דרבנן בקום ועשה או איסור דאורי' בשב ואל תעשה במקום בזיון, א"כ ה"ה במקום צער גדול, דמוכח בגמ' דצער יותר קשה מבזיון. אבל אור שמח (סנהדרין טו, א) חלק עליו וכ' דחייב, והוכיח כן מסוכה, דבלי גזיה"כ דמצטער פטור מן הסוכה, היה ראוי להיות חייב. ותשו"ה דחה ראי' זו, די"ל שהפטור של מצטער הוא אפי' מיחוש קטן, משא"כ לפטור משאר מצוות הוא רק במצוה גדול. ואח"כ הביא ראי' מדברי מ"ב (שעה"צ תעב, נב), שאם יפול למשכב אם ישתה ד' כוסות, פטור משום שאין זה דרך חירות, עכת"ד מ"ב, ומשמע דבלי טעם שאינו דרך חירות היה חייב, ושוב דחה ראי' זו דאפשר דוקא במצות ד' כוסות משום פרסומי ניסא חייב אפי' במקום צער. ובענין לפטור ממצות עשה, תשו"ה הביא ראי' דחזינן (ס' תרנו) שאינו יכול ליתן יותר מחומש נכסיו כדי לקיים מ"ע עוברת, א"כ ה"ה אם הוא צער כ"כ שהיה מוכן לבזבז חומש מנכסיו יהיה פטור, ואח"כ כ' דאפי' לא יהא מוכן לבזבז חומש אעפ"כ פטור (והביא ראי' לזה מדברי שע"ת, ולא נראה לי ראייתו). ואח"כ הביא ראי' ממ"ב הנ"ל דחייב אפי' במקום צער גדול, ודחה דבמצות ד' כוסות הרי חייב אפי' לחזור על הפתחים. וע' חזון עובדיה (ס' ד) דכתב רדב"ז (ג, תכה) דבמקום צער, פטור ממצות שנים מקרא ואחד תרגום, דלא יהא אלא מצטער שהוא פטור ממצות סוכה. וע"ש הרבה.

טירחא- נט"י, תפלה בצבור, משנה פסחים (?), וע"פ תוס' שם הוי רק מצוה דרבנן לשורפו לפני הבירה, דמדאורייתא מותר לשורפו בכל מקום.

סכנת אבר

 

ולא הבאנו ליטול ידיו קודם המצוה, דלא מצינו אלא בברכות שצריך שיהיו ידיו נקיות. ואע"פ שכתב מג"א (ר"ס תלב) יטול ידיו קודם הבדיקה, וכתב פמ"ג הואיל ובא לטהרת הרגל ומצוה חשובה היא, עכת"ד, אבל ח"י כ' רק משום נקיות, וכ"כ מ"ב (סק"ב).

ולא הבאנו דין עיטוף, כמו שנוהגים בזמן הזה עם כובע וחליפה, דלא מצינו מעלה בזה אלא בתפלה וברכת המזון.
.

 

D.    Obligations and Stringencies

One is obligated[60] ע' רמב"ם (ספה"מ ע' קעד, ול"ת שיב, והל' ממרים פ"א הל' א-ב) למד מ"ועשית ככל אשר יורוך" ו"לא תסור" שיש מצות עשה ולא תעשה לשמוע לדברי בית דין הגדול, אחד דברים שלמדו מפי השמועה, ואחד "הגזרות והתקנות והמנהגות", ולשונו משמע שאין מצוה זו נוהגת בשאר חכמי הדור. אבל בפרטי המצות (בהקדמה ליד החזקה) משמע דמצוה זו נוהגת בכל בית דין. [ואפשר דבכל הוראה שנתקבלו פסקיהם בכל תפוצות ישראל הוי חיוב על כל אחד לקבל הוראה משום אחרי רבים להטות או משום מנהג ישראל תורה, והוי דינם כמו פסק מבית דין הגדול, וכן משמע מלשונו שהבאנו לעיל שכ' "והמנהגות".] ויש עוד לדון בדבריו אם עובר על לאו זה אם בית דין יושבים במקום אחר ולא בלשכת הגזית, ואכמ"ל.

לדעת רמב"ן, אינו עובר במצוות אלו אלא בפירושי דברי תורה, אבל אם עובר על תקנות חז"ל או מצות דרבנן, אינו עובר בלאו (וכן משמע בגמ' ברכות יט:, דמה שעובר על לא תסור כשעובר על איסור דרבנן, הוי רק אסמכתא).

אבל ספר החינוך (סוף מצוה תצו) סובר שמצות אלו נוהגות בכל גדולים בחכמת התורה ושופטינו שבכל דור ודור. והביא ראי' מגמ' ר"ה (כה.-:), ממ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל יש לדחות דהתם מיירי לענין שתקבל על עצמך דין השופט ואל תהרהר אחריו, אבל לא לענין איסור לא תסור.

ועל מה שתמה הרמב"ן איך הקילו חכמים בספק דרבנן ולמה אין מלקין על כל איסור דרבנן משום לא תסור, ועוד קושיותיו, תי' רמב"ן (וקרית ספר, ועוד) כי החכמים באמת יש להם כח לתקן עם כל החומר של איסור דאורייתא, אבל רצו להקל ולא להחמיר במקום ספיקן ועוד קולות. וע' לחם משנה (רמב"ם שם) תי' דאינו עובר על לאו זה אלא כשהוא חולק על דבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו, אבל העובר על דבריהם אפי' במזיד אבל אינו חולק על דבריהם אלא עושה לצורכו ולהנאתו, אינו עובר בלאו זה. [וע"ע נתיה"מ (?) שאם עובר על דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה, משום דבאיסור דרבנן המרידה עצמו הוי האיסור, ואם מרד בשוגג לא הוי מרידה.]
to abide by the takanos and rulings of the gedolim of the generation.

The source for which halacha an individual follows can be his father, the minhag of his city[61]

{מג"א (ר"ס סח) כ' בשם ירושלמי, אע"פ ששלחנו סדר התפלות, אל תשנו ממנהג אבותיכם. (אמנם בירושלמי שלנו הנוסח "אל תשנו סדרי מועדות".)

וע' ספר חסידים (ס' קיד) אין לשנות אפי' מנהג אמירת פיוטים וקרוב"ץ.

וע' רמב"ם (הל' שחיטה יא, יג) דבדבר שאינו מצוי לא שייך לקרותו בשם "מנהג".

ושמעתי מהר"צ שכטר י"א דלדעת הרמב"ם האיסור הוא משום שהוא פורש מן הציבור, ולא משום נדר, ולכן לא מיקרי פורש מן הציבור בדבר שאינו ניכר שהוא פורש כיון שאינו מצוי כ"כ.

וע"ע גמ' פסחים (נ?:) צריך לנהוג כמנהג המקום משום אל תטוש תורת אמך. ולפ"ז, משמע שאם עקר דירתו למקום שאין המנהג כמנהג אביו, אין חיוב לנהוג כמנהג המקום שנמצא שם.

וע' שו"ת חת"ס (או"ח טז) שאין לשנות נוסח תפלה שלו (כמ"ש מג"א ר"ס סח בשם אריז"ל), אבל בשו"ת דברי חיים (או"ח ב, ח) חולק עליו והתיר לשנות נוסח תפלתו כדי לעשות כמנהג בציבור, וגם לבושי מרדכי (או"ח יד) התיר בזה, כמ"ש גמ' ב"מ פו. אל ישנה מן המנהג.

ע' יבי"א (ו, או"ח י), דמהרשד"ם או"ח לה כ' מותר לשנות נוסח תפלתו כיון שאין בו נדנוד עבירה

וע' פת"ש (ריד, ?) מחלקת למה מצינו אצל האמוראים שיש דברים שאביו היה נוהג באיזה חומרא והבן לא נהג כן, ויש ב' תירוצים הובאו שם, משום דדין שצריך לנהוג כמנהג אבותיו הוא באמת רק משום מנהג המקום, אבל אם אביו נהג איזה חומרא אין צריך לנהוג כמותו. אבל יש חולקים וסוברים שיש חיוב לנהוג כאביו כיון שכבר התחיל לנהוג כמותו, אבל אם לא נהג כמנהג אביו אף פעם, אין צריך לנהוג כמותו.

וע' ביאור הגר"א (תריט, ו) בשם ירושלמי דמנהג מבטל הלכה, ובשם מס' סופרים כ' דאין הלכה נקבע עד שנהגו כן. [וכן אמרי בגמ' פוק חזי מאי עמא דבר, כי המנהג הוא הקובע, ולכאו' הוא בגדר מה דאמרי' לא בשמים היא, אלא תלוי בהנהגת בני אדם.]

וע' אחיעזר (?) כ' דרק בתקנות אמרינן דאי אפשר לבטלו אלא ע"י בית דין הגדולה בחכמה ובמנין, אבל במנהג, כיון שנתבטל טעם המנהג, ממילא המנהג בטל.

ושמעתי מהר"א וייס, יש מקשים על השו"ע שסובר שאין לברך על הלל בראש חודש כיון דהוי רק מנהג ואין מברכים על המנהג, אבל בהל' חנוכה כ' לברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת אע"פ שאינו אלא מנהג? [וראיתי בספר יביע אומר דן בזה, ונ"ל דרצה לתרץ שקבעו חכמים לברך בכל מקרה שיוצא ממנו פרסומי ניסא, ולכן אפשר לברך בזה כיון דלמעשה יש בו פרסומי ניסא, משא"כ באמירת הלל.] ותי' ע"פ דברי הגרי"ז הל' ברכות שכ' לחלק בין ב' מיני מנהגים, יש מנהג שאינו בצורת מצוה, ויש שהם צורת מצוה. ולכן, במנהג לעשות מצוה ביום שאינו שייך כלל למצוה, כגון מי שרוצה לומר הלל ביום שאינו מיועד לו, לא הוי דומה למצוה כלל ואי אפשר לברך, משא"כ כשנהגו לעשות אותו מצוה באותו לילה במקום נוסף, כגון להדליק נר חנוכה בביכ"נ, יש לברך עליו כיון שברכות נתקנו על כל דבר שהוא בצורת מצוה.

ושמעתי מהגר"מ היינעמאן, הגר"ח היה נוהג כשהיה מסדר קידושין, שהיה שופך קצת יין על אצבעו, ואחר ברכת בורא פרי הגפן היה טועמו. וטעמו, כיון שאין חיוב לעשות ברכת ארוסין על הכוס ואינו אלא מנהג, א"כ אינו יכול להוציא החתן בברכת הגפן, וגם ברכת ארוסין הוי הפסק בין ברכת הגפן לשתייה. וחת"ס תי'' תמיה זו, דכיון שכבר נהגו לברך, א"כ נעשה חלק מן הארוסין. וכעין זה, שמעתי דבברית מילה הר' הופפער בבאלטימור נוהג דכשהוא מברך בורא פרי הגפן, שותהו קודם "או"א קיים את הילד הזה וכו'" כיון דקריאת שם לא הוי חלק מן הברית, והוי הפסק.

ובענין מנהג מבטל הלכה, ע' מג"א תרצ, כב בשם מהרי"ק דמנהג מבטל הלכה, אבל פר"ח (תצו) וחת"ס (או"ח תקי"ט) כ' דאין מנהג מבטל, וכן נראה דעת מ"ב (ביאה"ל תרצ ד"ה ואין)

}
, or his Rav. One who accepts stringencies on himself to keep far away from violating an issur is praiseworthy, and this is a fulfillment of the mitzva of fearing Hashem[62] שערי תשובה (שער ג, סעיפים ד, ט).

ובענין "בעל נפש" שנזכר הרבה פעמים בפוסקים, ע' בהקדמת ס' בעלי הנפש לראב"ד כ' דבעל נפש הוא המושל על נפשו ותאותו, ואין נפשו מושל בו.

וע' רש"י (נדה טז:) דבעל נפש הוא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור.
. One should not rule for himself, even to accept new stringencies, except when recommended by his Rav[63] ויש כמה בעיות בהלכה במי שרוצה לבדות הלכה מלבו, ולפעמים אפי' אם יש פוסקים בדורות הראשונים שסוברים כן:

א', במשניות חלה (ד, יא) לא התירו ליוסף הכהן להעלות בניו לפסח שני, שלא יקבעו הדבר חובה. וכן בגמ' ברכות (יא.) שאין להחמיר כבית שמאי, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. ומי שרוצה להחמיר כדברי בית שמאי חייב מיתה (שם). וע' מ"ש לעיל בהל' קר"ש אם מותר לקום לקרותו.

ב', יש דברים שהם חומרא הבאים לידי קולא, ועמ"ש ש"ך בכללי הפסק (בסימן רמב, כלל ט) כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, שאפשר שיתגלגל הדבר להיות חומרא הבא לידי קולא. ופשוט שיש גם דברים שהם חומרא על עצמו שמביאים אחרים לידי צער וכדומה, כמ"ש תורת השלמים (קפד, יט) בענין מי שרוצה להחמיר שלא לפקוד אשתו בשעת וסתה קודם שיצא לדרך.

ג', יש דברים שאסור להחמיר עליהם במקום שמקילים, משום איסור לא תתגודדו, כגון להניח תפלין במקום שנוהגים שלא להניחם, ע' מ"ב (לא, ח).

ד', מי שרוצה להחמיר בדבר שהוא מפורש בדברי חז"ל להיתר, כגון להחמיר שלא לאכול קדירה שיש בו איסור שהוא בטל בששים, ע' פ"ת (קטז, י) מחלקת אי הוי כמו אפיקרסות.

ה', אע"פ שמצינו שיש ענין טוב להחמיר בכמה דברים לקיים קרא כדכתיב (ע' לקמן בהערה {}), לפעמים אין לקיים פשטות הקרא, משום שהוא דרך הקראים כמ"ש מ"ב (יא, עג) או אלו שאין מאמינים בדברי חכמים (ע' רמ"א או"ח רנז, ח).

ה', אין להחמיר בדבר שלא החמירו בו הקדמונים כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, ע' מג"א (לב, מח) כ"כ לענין כתיבת תפלין, והט"ז (קסא, ו) בענין נטילת ידים, ופ"ת (יו"ד רסו, טז) בענין חילול שבת. אמנם, ע' פ"ת (יו"ד ריד, ד) דלדעת ר"א בן חיים לא שייך הוצאת לעז על הראשונים אלא בדבר של אישות. וע' תרומת הדשן (ס' רלב) דבדבר שיש ספק אם מצד הדין ראוי להחמיר, יותר ראוי לעשות כדת וכתורה במה שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משנחוש ללעז.

ו', יש כמה דברים שנראים שהם חומרא טובה, אבל אם המנהג בא ממעשה העכו"ם, יש בזה איסור של "איכה יעבדו" (דברים יב, ל), ע' רמב"ן על חומש (שם). ולדוגמא לאיסור זה, ע' שו"ע (תרה, א) לענין כפרות, ורמ"א (תקפא, ב) שלהתענות בערב ר"ה יש לחוש משום חקות העכו"ם, ועמ"ש הגר"א לענין נתינת אילנות בבית הכנסת לכבוד יום שבועות.

ז', יש דברים שאסורים משום דנראה כעובד עבודה זרה, כגון מי שנוהג להשאיר פתיתים אחר האכילה ופעם אחד שכח להשאיר ואמר להביא עוד פת שלם (ע' שו"ע או"ח קפ, ב), וגם יש דברים האסורים משום ניחוש, כגון הלוחש על המכה, שהוא אסור אע"פ שאומר פסוקים (ע' יו"ד סי' קעט).

ח', ע' ר"ן (קדושין יג: בדפי רי"ף) דמי שעוסק במלאכת עצמו, אפשר שאין לעמוד בפני תלמיד חכם, שאם הוא יעמוד ואחרים העוסקים במלאכת אחרים לא יעמדו, נראה כאילו הם מזלזלים בכבוד התורה. [ואפשר דה"ה בשאר ענינים הנוגעים לכבוד התורה, וצ"ע.]
. One should always follow one particular Rav in all matters[64] ע' שו"ת אבקת רוכל (ס' י) ע"פ רשב"א (שו"ת א, רנג), דבמקום שנהגו כהרמב"ם בשאר דברים, יש להם לנוהג כן גם בענין מתנות, ע"ש. (וע' גמ' פסחים קא., משמע שאפי' אם מקבל כל הוראותיו, מותר לו להחמיר בדבר שרבו מקיל בו, ומבואר במ"ב (סג, ו) ומג"א (שם) דבפני רבו אינו יכול להחמיר.) ולענין ב' דברים שהם סתירה בעצם, ע' גמ' ערובין (ז.), לא ליעביד כי חומריה דמר וכי קוליה דמר, אלא כי חומריה דמר וכקוליה, או כקוליה דמר וכחומריה.

ובכה"ג שהוא מקבל כל ההוראות של אותו רב, אין לחוש למה שיש רבנים שאוסרים אפי' באיסור דאורייתא, דמה דאמרינן (גמ' ע"ז ז., ופסקו הרמ"א בחו"מ כה, ב) שאם אחד אוסר ואחד מתיר, בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל, כ' חדושי הר"ן (חולין מג:) ה"מ לאדם שאינו מן החולקין, אבל כל אחד מהחולקין יכול לעשות כדבריו, וכן הא דבאתרא דר"א היו כורתים עצים בשבת לצורך מילה, היינו לפי שכל אנשי מקומו הוו כתלמידיו והיו רשאין לעשות מעשה כדבריו, עכת"ד. וכעין זה כ' החזון איש (יו"ד קנ, ה). וע' חוט שני (ראש השנה ויוה"כ, עמ' שעח) בשם כמה גדולים, שהרוצה לנהוג כקולות הגר"א צריך לנהוג כחומרותיו.
, and after receiving a psak, it may be forbidden to ask the question to another Rav[65] ע' רמ"א (רמב, לא), וש"ך (כללי הוראה ס"ס רמב) .

One should only follow rulings of (or quoted from) a qualified poseik[66] ע' פת"ש (צט, ה) שאם שאל הלומדים ולא המורי הוראה, והורה שלא כדין, לא מקרי שוגג. , because in some instances, halacha does not follow even matters that seem to be explicit in a Gemara or Midrash[67] ע' תוס' (פסחים מ:) שיש כמה דברים שאנו עושים כספרים החיצונים ומניחים גמרא שלנו, כגון שמסירים הציצית הטליתות של מתים, וקוראים ויחל בתענית ציבור, ע"ש. וע' מג"א (תרצ, כב) שאין לבטל מנהג, אע"פ שהוא נגד התלמוד ורוב פוסקים, כשהמנהג בנוי על ספרים החיצונים, כיון שיש לנו קבלה איש מפי איש. ועע"ש דאפי' בשעת הדחק אין לבטל מנהג, ואפי' כשיש בו צד איסור.

ובדברי המדרשים, ע' ירושלמי (פאה ב,ד) אין לומדים לא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד, וכ"כ תוס' יו"ט (ברכות ה,ד) וכן שיטת הרשב"א (חידושים, מגילה טו.). וע' ט"ז (יו"ד קנז, ו) בשם ב"י בשם ר"ן, דרבא שתירץ דאסתר היתה מותרת ללכת לאחשורוש כיון שעשה להנאת עצמו, לא סבירא ליה האי דרשא דאסתר היתה נשואה למרדכי, עכת"ד ב"י וט"ז. [ולא ברור שם אם כוונתו שבדרך כלל יש ללמוד מן האגדות אלא דרבא חולק עליו בדרשה זו, או אם בדרך כלל אין אנו משועבדים ליישב דברי האגדות.] וע' פר"ח (או"ח סי' קכח ס"ק כ) דאזלינן בתר המדרש היכא שאין ראיה כנגדו מדברי הש"ס. וע' ב"י (או"ח ס"ס רסו) בשם הגהות מרדכי שהביא ראי' ממעשה עם אלישע ואחר, ומזה משמע שהב"י ס"ל שיש להביא ראי' ממעשים המובאים בגמ', ע"ש.

ואפי' כשיש פסוק מפורש, לאו דוקא שלומדים ממנו אם היה קודם מתן תורה, שיש כמה דברים שנשתנו אחר מת"ת, ע' העמק שאלה (שאילתות ויחי שא' לה או' א), דהיכא שהיה צורך לכך, שינו האבות כפי הצורך, כמו יעקב שנשא ב' אחיות, וכן בכל מקום שיש סברא לחלק דדוקא בימיהם עשו כן כפי שעה, אין ללמוד ממנו. וע' נפש החיים (פרקים פ"ז) דקודם מת"ת היה מותר לעשות עבירה עם חשבונות שהוא לשם שמים (כמשמעות הגמ' נזיר כג:), אבל אחר מת"ת אסור.
.

One who keeps a chumra which is not required by halacha, should not tell others he is doing so, and if he does, he may be punished for doing so[68] תקסה, ו . Even if they ask, he should lie in order to avoid telling them, but if he feels pressured or they may be insulted, he is permitted to tell them[69] מ"ב (תקסה, יד), וע' ט"ז, מג"א, וחכמת שלמה שם. .

One is not obligated to follow any precept based on kabbalah (such as the Zohar), and if a ruling of kabbalah is contradicted by halacha, one should follow halacha. However, if a ruling is mentioned in the Zohar and does not contradict halacha, or there is a debate among the poskim, one should follow the Zohar[70] מ"ב (כה, מב). וע' ב"י (שם) כתבו כשיש מחלקת הפוסקים אין לנהוג כמו הקבלה, אפי' כשהוא מחמיר (לענין ברכה לבטלה שם) כיון שאפי' היו יודעים הזוהר לא היו חוזרים מפסקיהם, אבל ביו"ד (סי' סה) משמע שיש להחמיר כדברי הקבלה ולכאו' זה סותר מ"ש באורח חיים, וכן הקשה בדרכי משה (יו"ד שם). וע' ב"י (או"ח סי' סא) בענין אמירת א-ל מלך נאמן קודם שמע, שיש מן הראשונים כתבו לאומרו להשלים רמ"ח תיבות בקר"ש, וי"א שלא לאומרו (ע' טור), והזוהר כ' לאומרו ביחיד, וב"י כתב למעשה שאין לאומרו כלל, ודרכי משה משמע שמכריע ע"פ דברי הזוהר שיש לאומרו. וע' מה שכתבתי בהל' קריאת התורה בשם דרכי משה (או"ח סי' קמא) במה שהקשה על דברי הב"י שרצה הביא ראי' מדברי הזוהר. וע' מה שכתבתי בהל' שלוח הקן {?} מה שכתבתי בנוגע למחלקת האם יש לפסוק הלכה ע"פ הזוהר שהביא הטעם למצות שלוח הקן משום שצעקת הציפור מעוררת רחמי שמים, ע"ש. וע"פ קבלה יש לבצוע החלה התחתונה בליל שבת, וכ"כ שו"ע (רעד, א), והב"ח תמה עליו דהא אין מעבירין על המצוות, וע' מה שכתבתי בהל' סעודת שבת {?} בשם הט"ז. ובמקום שיש סתירה בין הקבלה והלכה, אזלינן בתר הלכה גם לדעת השו"ע, כדמוכח בסי' כב סע' א, שאם פגע בתפלין קודם הטלית יניח התפלין תחלה, אע"פ שהזוהר הזהיר על זה (ולא חילק שם בין אם לובש טלית קטן או לא, ע' ב"י). ובמקום שדעת האריז"ל הוא נגד דעת השו"ע, אין לומר דאילו ראה הב"י דברי המקובלים היה חוזר, כ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו, או"ח ב, אות ג). וע"פ קבלה, אפי' איטר יד יאחז פרי ביד ימין כשמברך עליו (ע' כף החיים רו, ל), אבל מ"ב (שם) כ' שיאחז ביד שמאל.

 

לפסוק הלכה ע"פ טעמא דקרא

בגמרא (בבא מציעא קטו.) יש מחלקת ר' יהודה ור' שמעון, דלר"י לא דרשינן טעמא דקרא, ולר"ש דרשינן טעמא דקרא. ונפקא מינה, היכא דלא שייך טעם המצוה, כגון באלמנה עשירה אם מותר למשכנה, לדעת ר"ש מותר למשכנה ולר"י אסור. ופסק הרמב"ם (הל' מלוה ולוה, ג, א) כר' יהודה, דלא דרשינן טעמא דקרא.

וע' לחם משנה (שם) דבגמ' קדושין (סח:) כ' דהפסוק כי יסיר את בנך, דולד ישראל שנולד מעובדת כוכבים הוי כמותה, מיירי דוקא בז' אומות, ולדעת ר"ש הוא הדין כל המסירים, ר"ל דגם מיירי בשאר אומות. והרמב"ם (הל' איסורי ביאה, יב, א) כתב שאסור להתחתן עם כל עובדת כוכבים (והוא נלמד מ"לא תתחתן בם" שהוא אצל הפסוק דכי יסיר), וא"כ משמע דפוסק כר"ש. והלח"מ תירץ, שיש כאן מחלקת הסוגיות, ולדברי הגמ' קדושין, ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא אפי' היכא דמפורש בהדיא, אבל הרמב"ם פסק כסוגיא דב"מ, דגם ר"י מודה בכה"ג דדרשינן טעמא דקרא.

וע' שיטה מקובצת (ב"מ צ.), בדברי הגמ' ששאלה אם מותר לחסום בהמה שתצטער אם היא אוכלת, כ' בשם רא"ש דהגמ' שואלת אפי' למ"ד לא דרשינן טעמא דקרא, הכא דפשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובת הבהמה, והשאלה היא אי משום דמעלי לה או משום דלא תצטער.

ועפ"ז, כתב ספר מאמר המלך (רמב"ם ע"ז ז, ו) שיש ליישב דברי הרמב"ם בהל' מלכים (ה, ח) שאסור לדור בארץ מצרים, אבל מותר לדור שם אם כבשה מלך ישראל ע"י בית דין, ולא הזהירה אלא לדור בה יחידים, מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל הארצות, עכת"ד. והקשה עליו, והא לא דרשינן טעמא דקרא. ותירץ, כיון שהטעם ברור שהוא מפני שמעשיה מקולקלים, ע"ש.

ושמעתי מהרה"ג צבי שכטר, שיש להקשות למה מותר להלין מת בשביל כבוד המת, והלא הלכה כר' יהודה ולא דרשינן טעמא דקרא. ותירץ דכיון שהטעם כתוב בפסוק להדיא, דכתיב כי קללת אלהים תלוי, הרי מפורש שהטעם משום בזיון המת, וא"כ מותר להלינו לכבודו. ונ"ל דתירוץ זה הוא על הדרך שכתבנו.
(but this does not apply to other books of kabbala[71] אג"מ (או"ח ד, ג) ).

 

It is assur[72] וע' חינוך כ' לוקין על לאו זה (כמשמעות גמ' ערובין צז,א), וע' מנחת חינוך מביא שלדעת הרמב"ם אינו לוקה. [ואפשר לדעת הרמב"ם, אינו לוקה כיון שהלאו אין בו מעשה כיון שאפשר לעבור עליו בלי מעשה, כגון אם היה מוסיף על איסור לא תעשה. וגם, אפשר שכל האיסור הוא לקבוע בלבו שדבר זה הוא מצוה דאורייתא, וזה עיקר ההוספה, ומה שעושה מעשה של הוספה הוא לא עיקר הלאו.] mid’oraysa[73] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיג), וספר החנוך (מצ' תנד) to “enlarge” a mitzvah, such as performing any mitzvah, with intention to be yotzei, at a time which is not feasible to perform it, or to add on to a mitzvah while fulfilling it[74] ע' רמב"ם (ממרים ב, ט) והגהות מיימוניות. וע"ש שגם עובר אם אומר על איזה דבר שהוא אסור מדאורייתא ובאמת אינו אלא אסור מדרבנן, וע' ראב"ד שם חולק עליו שהעושה כן אינו עובר משום ב"ת. וע' מנחת חינוך (תנד, א) מסביר דברי הראב"ד דכיון שצוה התורה לחז"ל ליתן סייג לתורה, הוי כאילו התורה צוה עלינו כך.

וע' רמב"ן (דברים ד, ב) דאפי' לעשות חג חדש, אסור. ואפי' להוסיף מצות מקרא מגילה, ע' גמ' מגילה (יד.) ובירושלמי (שם פ"א הל' ז) שלא היו יכולים על מצות התורה אם לא מצאו לו רמז בתורה. ומהפסוק "אלה המצות" דרשו, שאפי' נביא אינו רשאי להוסיף על מצות התורה אא"כ מצאו לו דרשה מן התורה. וכ' שם דמה שתקנו משום גדר, כגון שניות לעריות, זו היא מצוה מן התורה (ר"ל שחז"ל חייבים לעשות סייג לתורה), ובלבד שידעו שהם משום גדר הזה ולא מפי הקב"ה.

וע' פת"ש (אה"ע א, יט) בשם משכנות יעקב, הטעם שלא החרים רגמ"ה אלא עד סוף האלף החמישי (כמ"ש בשו"ע שם), הוא משום דכל גזירות חז"ל צריכים שיהיה בהם סייג לתורה, אבל יש לבית דין רשות למיגדר מילתא לצורך שעה לפי ענין הדור, ודוקא לשעה ולא לקבוע הלכה לדורות. ולכן, כיון שלא מצאו בזה שום ענין האסור מן התורה כדי לגזור משום סייג, נתנו לו זמן מוגבל שלא יהיה קבוע לדורות. אבל יש חולקים וסוברים שלא נתן לזה זמן מוגבל, וצ"ל לפי זה שתיקן רגמ"ה משום סייג לתורה, ע"ש.
. One also may not say explicitly that a certain action is a mitzvah d’oraysa if, in fact, it is only a mitzva d’rabanan[75] רמב"ם (ממרים ב,ט) .

Similarly, it is assur mid’oraysa[76] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיד), וספר חינוך (תנה) to “minimize” a mitzva, such as saying that a certain issur d’oraysa does not forbid an action which, in fact, it does. One also may not begin the performance of a mitzva and stop before he has fulfilled it[77] אם התחיל במצוה ולא רצה לסיימו כמו שחייב מדאורייתא, עובר משום בל תגרע, כן משמע בגמ' ראש השנה (כח:) לענין מתן דמים. וע' רשב"א (חדושים, ראש השנה טז:) מסביר דלא שייך איסור בל תגרע במה שציוו חז"ל לא לתקוע שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, כיון דכתיב על פי התורה אשר יורוך.

ומדברי רשב"א משמע שאפי' לא התחיל במצוה, אם אינו מקיימו עובר על בל תגרע, וע' טורי אבן (ר"ה שם) הקשה עליו דא"כ כל זמן שאינו מקיים מצות עשה עובר גם משום בל תגרע, וא"כ למאן דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה ילקה על ביטול עשה.

וע' שו"ת בית שלמה (או"ח טו) מסביר דברי הרשב"א, דרק כשקובעים לדורות שלא יקיימו מצות שופר בשבת, או יתקעו יותר ממה שצותה תורה, יש בזה משום בל תוסיף או תגרע (אבל במה שעושה רק חצי המצוה, לכאו' עובר על בל תגרע אם אינו קובע כן לדורות ורק מבטלו פעם אחת, כמשמעות הגמ'). ואע"פ שבסיפרי משמע שעובר אפי' אם לא התחיל לקיימו, דמבואר שם שאם מנענע ג' מינים בלולב עובר משום בל תגרע, הש"ס שלנו לא סובר כן, ע"ש. וע' שו"ת בית הלוי (סי' מא) שיש לפרש דברי הסיפרי שאינו ראי' לדברי הרשב"א.

וע' שו"ת חלקת יואב (או"ח סי' ב), מי שאינו יודע לתקוע אלא מקצת הסימן לא יתקע אותו מקצת שיודע (שו"ע תקצג, ב), ויש להקשות למה לא יתקע מה שיודע, ותי' שאם יתקע כך, עובר משום בל תגרע, כיון שיש בידו לתקוע עוד. משא"כ בסיפרי, דהתם לא עבר בבל תגרע אלא משום שיש לו ד' מינים, אבל אם אין לו אלא ג', לא עבר משום בל תגרע.

וע' רש"י (דברים ח, א) אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם גומרה, והו"ד חיי אדם (כלל סח, ח).

ע' רמב"ם (ממרים ב, ט) דשייך לעבור על זה בדיבור לבד, כגון אם אומר על בשר חיה בחלב שאינו אסור מן התורה (ע' כס"מ, שזה סותר מ"ש בהל' מאכלות אסורות, ור"ל שאפי' דבר שבמקום אחר פוסקים שאסור מדרבנן, אסור לפסוק כן במקום שאוסרים אותו מדאורייתא, כן נ"ל כוונתו שם. וע' חת"ס (יו"ד עג) תי' דברי הרמב"ם, דכיון דלישנא דקרא לא תבשל "גדי", פירושו גם כולל חיה, אלא דממעטינן ליה מדרשא אחריתי, וכיון דפשטיה דקרא כוללו, האומר שגדי אינו כולל חיה עובר משום בל תגרע. ותירוץ זה הוי חידוש גדול בעיני.)

ואם יעשה חג הסוכות ששה ימים, עובר בבל תגרע (רמב"ן דברים ד, ב). [ולא מבואר בדבריו אם דוקא עובר כשקובע כן לדורות, או אפי' אם חוגג ו' ימים פעם אחת. ואם כוונתו כדרך הב', הוא חידוש גדול שאחר שכבר קיים המצוה ביום ו', הרי עובר אם אינו חוגגו גם ביום ז', אע"פ שכבר קיים המצוה בשלימותו ואינו נראה שיש קשר בין הימים.]
.

Examples:

·  On Succos, one may not shake two lulavim at the same time[78] חיי אדם (ח"א סח, כג) .

·  One may not sit in a Succah on Simchas Torah[79] תרסו, א .

·  One may not sit[80] ולענין לישן בסוכה בשמ"ע, ע' מ"ב (תרסח, ו) מחלקת בזה וכתב שהמנהג להקל (משמע שאין צריך לישן שם, אבל מותר לעשות כן). in a Succah on Shemini Atzeres with intention to fulfill a mitzvah d’oraysa[81] חיי אדם (ח"א סח, כג) (because it is, in fact, only a mitzva d’rabanan).

·  One should not claim that there is an obligation mid’oraysa to pick up the lulav more than once a day and do so[82] ביה”ל (לד,ב) הביא בשם ח"א שאסור מדאורייתא, אבל נוטה כדברי החינוך ותוס' שלא שייך לעבור בל תוסיף אם מקיים המצוה כמה פעמים (אבל עכ"פ אפשר שאין לומר שהוא חייב לעשותו) .


[1] ע' צל"ח (פסחים ג, ב) משמע שאינו חייב, וע' מנ"ח (מצ' ה אות ז) הקשה עליו הרבה, וסיים דודאי חייב קודם זמן המצוה ללכת למקום שיכול לקיימו.

וע' חיי אדם (נשמת אדם סח, ג) הביא ראי' שקודם זמן המצוה אינו חייב ללכת לעיר אחרת לקיים מצוה, שכתב בשו"ע (ס' תקצה) במי שיש לפניו ב' עיירות, באחת תוקעים ובאחת מתפללים מוסף, הולך למקום שתוקעים, ואם מחוייב לילך מעירו למקום שיכול לקיים מצוה, למה יש עיר שמתפללים ולא הלכו כולם אל העיר שתוקעים. [ואפשר דלדעת המנ"ח יש לתרץ, אין חיוב ללכת מעירו אלא כשיש מצוה בעיר האחרת ובמקומו אין מצוה כלל, אבל כשיש עכשיו מצוה אחת בעירו ומצוה שהיא יותר חשובה בעיר אחרת, אין חיוב ללכת ממקומו דא"כ הוי כמבטל מצוה בידים ולכן אין ללכת מעירו.]

וע' מקור חיים (הקדמה סי' תלא) משמע כדברי מנ"ח, דדעתו שם דרק היכא דכתיב כמו שכתב בשילוח הקן "כי יקרה", אינו חייב לחפש אחר המצוה, אבל בשאר מצוות הוי חייב לחפש אחריהם.

[2] ע' ביה"ל (תקפח, ב), דהיכן מצינו שאין לקיים מצוה במקום מטונף, ולא מצינו בשום מקום שאסור ללבוש טלית של ד' כנפות במקום שאינו נקי. ואח"כ הביא ממטה אפרים, שאם שמע תקיעות ואח"כ מצא צואה במקומו, יש לחזור ולשמוע בלי ברכה. וביה"ל מצדד אם הוא משום דצריך לכוון בשעת המצוה, והכוונה הוי כדברי תורה דאסור להרהר במקום הטנופת, או משום דקיום מצוה הוי עבודת ה' ואין לעשות עבודה במקום מטונף דהוי ביזוי מצוה. [ונראה דלפי ב' הפשטים, מותר להשאיר ציציותיו עליו במקום שאינו נקי כמו שהקשה בביאה"ל שם, דלטעם א' כיון שאינו מצות חיובית אין צריך כוונת המצוה דאפי' אינו מקיימו באותו שעה לא הפסיד, ולטעם ב' (כפי הבנתי, דר"ל דרק מעשה מצוה מיקרי עבודת ה' אבל מצוה שנתקיים בלי מעשה יכול לעשותו במקום שאינו נקי), כיון שלא עשה מעשה המצוה לכאו' אין בו משום ביזוי מצוה.] וע' הליכ"ש (תפלה, פ"כ, דבה"ל לו) דדין זה רק לכתחלה, אבל אין להמנע ממצוה משום שהמקום אינו נקי.

[3] חילוק זה שמעתי מאבי מורי בשם הגרי"ד סולובייצ'יק. וע' שו"ע (או"ח ח, ה) כ' שאם כמה אנשים לובשים טליתים בבת אחת, כל אחד מברך לעצמו, ואם רצו אחד מברך לכולם. מבואר שאין שום קפידא. וע' מש"ז (סק"ה) כ' שאם כולם לובשים טלית אחד, יצוייר שאחד יברך לכולם. משמע דבזה שכולם יוצאים בחפצא אחת של מצוה, יש המעלה של ברוב עם, אבל בלי זה, אפי' אם אחד יוציא כולם, הוא רק מדין ערבות ואין לו המעלה של ברוב עם. אולם בשע"ת (סק"ו) כ' בשם המבי"ט שהטעם למה אם רצו מברכים כולם (ואינם צריכים לצאת בברכה אחת מדין ברוב עם) הוא כיון שאין כולם מזומנים באותו רגע לצאת בברכת המברך. משמע שאע"פ שיש לכל אחד טלית בפני עצמו, יש בזה מעלה של ברוב עם.

[4] מ"ב (ריג, ג). וע"ש סקי"ב, דכעת המנהג פשוט שאין אחד מוציא חבירו כמעט בשום דבר, ואפשר משום שאין הכל בקיאין לכוון לצאת ולהוציא.

[5] שו"ע (צ, ט), ע"פ מג"א (סקט"ו).

[6] שו"ע (רצח, יד)

[7] שו"ע (תרצ, יח) ע"פ מג"א (סקכ"ג).

[8] ע' חיי אדם (ח"א, סח, יא) דבכל מצוה יש מעלה של ברוב עם, ובשלשה הוי רוב עם.

במצוה הנעשה ע"י הרבה דני אדם, בגמ' זבחים (יד:) ומנחות (סב.) ופסחים (סד:) שיש ענין שהרבה אנשים יתעסקו במצוה אחת משום ברוב עם.

ונוסף לזה, ר' חננאל (יומא ע.) משמע שהרבה אנשים יראו בעשיית המצוה משום ברוב עם, אבל ברש"י (שם) אין הכרח אם למסקנת הגמ' יש בזה משום ברוב עם.

ומג"א (ר"ס קסח) מבואר שאין מעלה שם ברוב עם אלא כשיוצאים כולם בברכה אחת, וע' אבן העוזר (שם) דאפי' אם אין הרבים יוצאים ביחד, מה שהם עונים אמן הוי רוב עם, וחולק על מג"א. וע' ביאה"ל (שם) משמע שאם יוצאים בברכה אחת, יש מעלה של ברוב עם אע"פ שאח"כ כל אחד אוכל מככרו.

ויש מצות פרטיות שיעשה בדוקא ברוב עם כדי לפרסמו אע"פ שבשביל זה צריך לדחות המצוה, כגון הודאה על הנס (שו"ע או"ח ריט, ג. ע' מ"ב סק"ח), ופדיון הבן כמ"ש ש"ך (יו"ד שה, יב). ומקור הש"ך מתרומת הדשן (ס' רסט), ומשמע שם (ממה שלא כתב שהוא דין מיוחד בפדה"ב) דבכל מצוה יש לדחותו כדי לעשות הסעודה ברוב עם, כמו שמאחרים הרבה מצוות כדי לעשות כתקונן בהכשר ובהידור, ע"ש.

וע' אג"מ (יו"ד א, קנו) שיש איסור על אדם לילך למקום שעושים עבירות, בק"ו, אם ברוב עם הדרת מלך לראות בעשיית המצוה, ק"ו לראות בעבירה הוא בזיון המלך.

[ועפ"ז יש לדון אם לכתחלה מי שרוצה להדליק נרות חנוכה בשביל אנשי ביתו, אם לכתחלה יתן לבני משפחתו להדליק קצת מן הנרות, אמנם אחי הר' ארי' דחה דאין הכרח, דכיון שעיקר המצוה על הבעל הבית, המעלה של מצוה בו יותר מבשלוחו דוחה הדין דברוב עם, משא"כ בהקרבת פסחים וכדומה שעושים המצוה בעד אחרים וא"א מצוה בו יומ"ב.]

[9] מצוה בו יותר מבשלוחו

ברכת המצוה, יש לעיין איזה עדיף, מצוה בו יותר מבשלוחו, ויברך בעצמו, או ברוב עם הדרת מלך, ולכן יצאו כולם בברכה אחת. ע' שו"ע (או"ח ח, ה), ומה שכתבנו בהערה לעיל.

ולענין מה עדיף, מצוה ביומ"ב או זריזים מקדימים, ע' פמ"ג (אש"א תרכה, א) נסתפק בזה, ושבט הלוי (ד, סו) כ' בפשיטות דעדיף לעשותו בעצמו.

ולענין מה עדיף, מצוה ביומ"ב או לעשות המצוה ביותר הידור ע"י אחר, ע' חיי אדם (סח, ז) נסתפק בזה, אם עדיף לכתוב ספר תורה ע"י עצמו, או ישכור אחר לכותבו והכתב יהיה יותר מהודר. וע' שבט הלוי (שם) דעדיף להדליק נר חנוכה בעצמו, מאוחר בלילה, מלהדליק ע"י שליח בזמנו.

ולענין מצוה בו יומ"ב, האם צריך לעשות הכל בעצמו או אפי' מקצת, ע' פמ"ג (אש"א תלב, ה) דהיינו לעשות קצת מהמצוה. ולדעת הגר"ז (תלב, ח) מבואר שלכתחלה יעשה הכל בעצמו, ואם אינו יכול לטרוח לעשות הכל בעצמו, יעשה קצת בעצמו והשאר ע"י שליח.

איזו דברים שלוחו של אדם כמותו

ע' ערה"ש (חו"מ קפב, א) ד' כללים: בדבר רשות, כגון למכור ולמכור, שייך שליחות. ובהכנה למצוה, כגון לקנות אתרוג או לקבוע מזוזה, ולקדש אשה (שהוא הכנה למצות פריה ורביה), שלוחו כמותו. וגם במצוה שברצונו באה לו המצוה, כגון הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, ושילוח הקן ועשיית מעקה, וגם בכל מצוה שהוא חוב המוטל עליו לעשותו אבל אינו מוטל על גופו, כגון למול בנו שהוא חיוב המוטלת על גוף בנו, שלוחו כמותו. וד' כללים אלו נלמדים מד' מקורות בגמ' קדושין (מא): גירושין (שהוא בעיקר דבר רשות), קדושין (שהוא הכנה למצוה), תרומה (ברצונו באה המצוה), ושחיטת פסח (דמצות שחיטה אינה מוטלת על גופו).

בדבר שאינה מצוה, מצוה בשלוחו יותר מלעשותו בעצמו.

ולהיפך מכל זה, יש דברים שצריכים שייעשו, אבל ישתדל אדם שלא יעשה אותם בעצמו, אע"פ שיגרום שמישהו אחר צריך לעשותם. כגון מ"ש חז"ל (שבת קיח:) יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש. וגם אמרו (פסחים סה.) אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו מי שאומנתו בורסי. וע' שו"ע (יו"ד תב, יב) משמע שלא יאמר אדם לחבירו שמת אביו, ומבואר אע"פ דבודאי צריך לידע ומישהו יגיד לו, עכ"פ יהיה מישהו אחר. וכ"כ ט"ז (קנז, ז), דאפי' כשמותר למסור אחד למיתה, לאו משנת חסידים לעשות כן בעצמו, אלא יניח לאחרים לעשותו.

אין שליח לדבר עבירה

אין שליח לדבר עבירה, אא"כ השליח אינו בר חיובא, כ"כ רמ"א (חו"מ קפב, א). וע' ש"ך (שם) חולק עליו. 

[10] ע' העמק שאלה (שא' קסט אות א) כתב הגדרה בזה, דלא בכל דבר יש מעלה להכין בעצמו, אלא בדבר שההכנה עצמו מצוה. והכנה הוי מצוה רק אם התורה כתב ההכנה בפירוש, כגון הכנת שבת ("והכינו את אשר יביאו"), סוכה ("חג הסכות תעשה"), מצה ("ושמרתם את המצות", וגם "לחם עוני", ע"ש ), וציצית ("ועשו להם ציצית", "גדילים תעשה לך"). ולמד כן מפרש"י (מכות ח.) שכתב דעשיית סוכה מצוה. וע' שו"ת מהר"ץ חיות (ס' ד?) בענין נשיאת המת בעגלה, שאין בו איסור, אלא שנהגו לישא בכתף משום חביבות המצוה.

[11] מ"ב (נג, סה) בשם דרכי משה הקצר, ע"פ גמ' (יומא לט.). ופשוט דהיינו דוקא כשיתקיים ע"י אחר (מ"ב שם).

[12] משום זה אלי ואנוהו (גמ' שבת קלג:). וע' עין יצחק (או"ח ד) לענין אם זא"ו הוי דין דאורייתא או דרבנן, ובשאגת אריה נסתפק בזה, ולדעת תוס' (מנחות מא:) הוא דרבנן, וכן דעת הרא"ש (ב"ק א, ז) לדעת פלפולא חריפתא (שם אות ק), ושו"ע ? (דכיון דהגמ' נשאר בספק אם הידור מצוה עד שליש מלגו או מלבר, והרא"ש ושו"ע פסקו לקולא, צ"ל דהוי דרבנן) הוא דרבנן, אמנם לדעת רש"י הוא דאורייתא.

ולפעמים זה אלי ואנוהו הוי לעיכובא, כגון באתרוג ובכתיבת שם ה' בספר תורה.

ובאתרוג, כ' רש"י (סוכה כט:) דבעינן מצוה מהודרת כדכתיב ואנוהו. והקשה תוס' דמפורש בגמ' לקמן () משום דכתיב הדר, וגם דואנוהו אינו אלא לכתחלה ולא לעיכובא. וע' אג"מ (או"ח א, קפז) פי' דעת רש"י, דבא לומר דהדר לא הוי פסול בעצם המצוה של אתרוג אלא מצוה אחרת שחייב לקיים באתרוג. ונפק"מ בזה, שאם אין לו אחר, אם היה פסול בעצם במצות אתרוג אינו יכול לקיים בו מצות אתרוג אפי' כשאין לו אחר, אבל כיון שאינו אלא מצוה אחרת משום ואנוהו, יטול האתרוג שאינו הדר ויכול לקיים בו עכ"פ מצות אתרוג.

וע"ע באג"מ (שם) שדין של זא"ו שייך לכל דבר שעושה לכבוד שמים, בין למצוה דאורייתא בין דרבנן. ולכן, כשאמרו טלית נאה, מיירי בטלית שלבשו דוקא בשעת התפלה, ויש בו זא"ו אע"פ שאינו אלא מנהג בעלמא. ולכן, גם בציצית שלנו שלובשים רק בשביל המצוה, שייך מצות זא"ו. [ושמעתי מהר' מענדי בעקער, דלכן אין שום מצוה של זא"ו שיהיה לו בית נאה בשביל המזוזה, דהא צריך לבית אפי' בלי מצות מזוזה ואין עשיית הבית לשם מצוה, משא"כ דבר שיש לו רק לכבוד המצוה, כגון מנורה של כסף, שמקיים בו זא"ו אע"פ שההדלקה נעשית בכוסות של זכוכית ולא בכסף עצמה.]

[13] מג"א (תרעב, ג. וכן משמע בדבריו סי' תרנו, סק"ב-ג) והו"ד במ"ב (שם) אבל כ' שלא יהיו גדולים יותר מדי.

[14] ע' כף החיים (תנד, לט-מ) על האריז"ל, כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפלין וכו', לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא אלא היה פורע כל מה ששואלים ממנו בפעם הראשונה, והיה אומר למוכר הנה המעות לפניך, קח כל מה שתרצה. והזוהר כ' דאסור לקחת דבר מצוה בחנם, ע"ש. וכן בספר חרדים (הקדמה) הביא דברי הזוהר. וכן נראה דעת ט"ז (שסט, ב) שיש הידור לשלם בעד מצוות.

וע' ארחות רבינו (מהדו"ר ח"ב עמ' רנג) שהקהלות יעקב לא רצה לקבל שום דבר מצוה בחנם, ועמד בתוקף שיקבלו כסף עבורו. וכן משמע מהפסוקים בסוף שמואל ב', דיותר טוב להוציא כסף בשביל מצוה ולא לקבלו בחנם, ע"ש.

[15] ויש מחמירים עד שליש מלבר (מ"ב תרנו, ג), דהיינו 50%.

[16] תרנו, א, לדעה ב' שם. וע"ש דלדעה א' שהוא ר"ת, הגמ' (ב"ק ט:) מיירי דוקא באתרוג, שאם מצא אתרוג בשיעור ביצה מצומצם, יש להוסיף עד שליש בגודל, כדי שלא יתמעט פחות מכשיעור, ולדעה זו אפי' כבר קנה אתרוג כשיעור מצומצם, צריך להחליפו אם מצא אתרוג גדול ממנו. ולדעה ב' שהוא פירש"י, הוא הדין בכל מצות, שאם יכול לקנות ב' חפצים של מצוה, צריך להוסיף עד שליש לקנות ההדר. ולדעת מג"א, אם כבר קנה א' מהם ואח"כ מצא לקנות יפה ממנה, ממה נפשך אין צריך להחליף (דלר"ת לא אמרינן כן אלא בשיעור גודל ולא לענין הידור, ולדעת רש"י אין חיוב להחליף, כיון שכבר קנאו). אמנם, לדעת הגר"א בדעת רש"י, אם כבר קנאו, צריך להחליפו באתרוג יותר מהודר.

ולדינא, נראה דאין נפק"מ בכל זה, דאפי' לדעת הגר"א, דוקא להחליף צריך להוסיף עד שליש, אבל אין חיוב לקנות אתרוג שני שיהיה לו ב' אתרוגים (כמ"ש מ"ב סק"ד בדעת ר"ת). ולהחליף אינו מצוי כ"כ, דאין רגילים המוכרי אתרוגים להחליף אתרוגים עם הבאים לקנות.

[17] מ"ב (תרנו, ו), בשם רש"י (ב"ק ט:), שפירש דברי הגמ' "מכאן ואילך משל הקב"ה" שה' יפרע לו בחייו. וע' מג"א (סק"ו) דהמוסיף יוסיפו לו לעולם הבא, עכ"ל, ונראה דאינו מוכרח שיקבל בחייו כל הכסף שהוסיף. ונראה דפירש כדברי התוס' (שם) שפירש, אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.

[18] יש סוברים דאסור ליקח שכר על שום מצוה משום מה אני בחנם אף אתם בחנם (גמ' בכורות כט. ונדרים לז.), והוא דעת הנתיבות המשפט (חדושים לד, כא) ותומים (אורים סקל"ט) בדעת הסמ"ע (ס"ק מו), וכן משמע בפרי חדש (או"ח תקפה, ה) וכן נראה דעת הרשב"א (שו"ת ג, יא) והו"ד בב"י (חו"מ ס"ס כח) ודרכ"מ (ט, ב), וכן דעת רש"י (קדושין נח:). וע"ע שו"ע גר"ז (יו"ד א, קו"א ז) שיש דברים שקנסו דבדיעבד אין הוראתו הוראה משום דעבר על מה אני בחנם, ויש דברים שאין איסור אלא מדרבנן משום חשד, כגון דבדיעבד שחיטתו כשירה.

אמנם, נראה לכאו' שכר בטילה מותר ליקח בכל גווני. אבל בשבת ויו"ט, דאסור ליקח שכר שבת בשום אופן, ע' שו"ע (שו, ה) סתם לאסור וכ' ויש מי שמתיר, ולקמן (תקפה, ה) כ' שאינו רואה סימן ברכה, וט"ז (שם) דייק מזה שיש איסור בדבר. ומג"א כ' דבמקום מצוה שרי ליקח שכר שבת. וגם מותר ליקח שכר בשביל מצוה דרבנן (?) או מצוה דאורייתא שאינו מוטלת עליו, כגון אם רוצים להזמין עד שיראה איזה דבר ויעיד עליו, כיון שאין חיוב דוקא עליו להעיד, דרק אם הוא כבר ראה איזה מעשה ואין אחר שראוהו הוי מצוה מוטלת עליו (?).

[וצ"ע דבאמת יש סברות הפוכות כאן, דדעה א' סובר דדוקא אסור ליקח שכר על מצוה, ודעה ב' סובר דדוקא לצורך מצוה (כגון תקיעת שופר) מותר, דאסור ליטול שכר בטילה ביו"ט. וראיתי בשדי חמד (מערכת שי"ן כלל כב) הקשה איך התיר בשו"ע (או"ח תקכו, ה) ליטול שכר בשביל מצות קבורה, ותוך דבריו הקשה כעין קשיא זו. ומצדד שם שנוטלים שכר על חפירת הקבר, ולא על נתינת המת בתוכו, או שרק על קרובי המת יש מצות קבורה מדאורייתא, ועל שאר אדם יש רק מצוה דרבנן, ומותר ליקח שכר על מצוה דרבנן [וגם שאין המצוה מוטלת עליו לעשותו אלא על קרובי המת, כמ"ש לעיל]. ושמעתי תרץ על נטילת שכר לתקיעת שופר מאחי הר' ארי' שליט"א, דמותר ליקח שכר על מה שמכין או עוזר בעשיית המצוה, ואין איסור אלא על שכר בעשיית המצוה, ולכן בתקיעת שופר, אינו נוטל שכר על עשיית מצותו, דאפי' אם התוקע כבר יצא או שמכוין שלא לצאת, היו משלמים לו אותו מחיר, ולכן מוכח שאין משלמים לו אלא על מה שמסייע לאחרים לקיים מצותן, ועל זה מותר לקבל שכר.]

ולענין השבת אבידה, אם הוא פועל שנתבטל ממלאכתו מותר ליקח שכר כפועל בטל, משום דאבידת עצמו קודמת, אבל אם אין לו עבודה אפי' זה אסור (ע' שו"ע חו"מ רסה, א). וע' משניות נדרים (ד, ב) לענין מודר הנאה, דבמקום שנוטלין שכר על השבת אבידה, תפול הנאה להקדש, והקשה בתפא"י (יכין שם) איך הנהיגו איסור, דהא חייב להחזיר בחנם. והר"ן פי' "מקום" כמו "מקרה", ר"ל במקרה שהיה לו להרויח בדבר אחר, דבכה"ג מותר ליטול שכר. ובתפא"י תי' דכמו בפרוזבול כשראו חז"ל שע"י קיום מצוה באים בנ"א לחטא בענין ממון היו רשאין לתקן פרוזבול, משום הפקר ב"ד הפקר, ה"נ כשראו שרוב בנ"א היו מתעצלים מהשבת אבידה יש כח ביד חכמים לתקן שיתנו להמשיב שכר טרחתו.

[19] משום זריזים מקדימים למצוות, שהוא דאורייתא, דנלמד מאברהם אבינו (גמ' פסחים ד.).

ומצינו ד' לשונות בגמ', זריזים מקדימים, ואין מעבירין על המצוות (מגילה ו:), ושהויי מצוה לא משהינן (יבמות לט.), וחביבה מצוה בשעתה (גמ' פסחים סח:). ולגבי אין מעבירין, כ' רש"י (מגילה שם) משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה, עכ"ל. (ויש עוד לשון, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, דבשביל הקדמה זה, הקב"ה מקדים להביא שכר המצוה (גמ' נזיר כג:), אבל נראה דאין זה חיוב אלא אם ירצה שיהיה לו שכר מהר, יעשה המצוה במהירות. וענין זה שייך אפי' בעכו"ם, ע' גמ' שם.)

ויש קצת חילוקים בין דינים אלו.

בענין אין מעבירין, שהוא משום ושמרתם את המצות, ע' תורה תמימה (וירא פרק כב או' ז) כ' דזריזים מקדימים אינו חיוב אלא מחבתם את המצות מקדימים מעצמן, ואין מעבירים הוא בתורת צווי. וע"ע בדבריו לקמן (בא פר' יב או' קנט) אי ושמרתם הוי דרשה גמורה או אסמכתא. וע' מרומי שדה (פסחים ד.) דאין מעבירים ר"ל דמצוה עצמו הבאה לידו צריך לעשותה מיד, וזריזים מקדימים הוא בדבר שהוא הכנה למצוה, דבאותו יום שמכין צריך לעשות ההכנה מיד בבקר, אבל אין צריך להכין מיד ביום שיכול להכין. וע"ש לענין הכנה הכתובה בתורה. וע' אבני נזר (או"ח ס' תקו) דאין מעבירים לא שייך אלא כשמעבירו לזמן אחר, כגון שאינו עושה מילה ביום ח' אלא בט', אבל לעשותו מיד בבקר, אין בו אלא משום זריזים מקדימים (ושם הוכיח מדברי הראשונים דאין מעבירים שייך כשמעביר מזמן זה לזמן אחר, ודלא כמ"ש בספר טורי אבן דלא שייך אלא אם מעביר למצוה אחרת או לדבר הרשות, ע"ש). 

והלשון זריזים מקדימים משמע שהוא מעלה בעלמא, ולשון לא משהינן משמע שיש כעין איסור בדבר. ועוד, דזריזים מקדימים לא שייך אלא כשאותו איש עצמו יקיים המצוה, או עכשיו או מאוחר, דאומרים לו שצריך לעשותו עכשיו, אבל אם הברירה הוא או שאיש אחד יעשה מצות חליצה עכשיו או אחיו יעשה המצוה כשיבוא ממדינת הים, י"ל שאינו מחוייב לעשותו עכשיו משום זריזים מקדימים, ולכן צריך הכלל דשהוי מצוה לא משהינן, המצוה עצמו אין להשהות, ואינו תלוי בשהיית האיש שעושה המצוה. ועוד, דשהוי מצוה לדעת רוב פוסקים היינו רק בדבר שמשום השהוי אפשר לבוא לבטל המצוה לגמרי (שו"ע או"ח תכו, ב, ע"פ תרומת הדשן (ס' לה). וכנה"ג אה"ע אה"ע הגהות הטור, ס' קסא או' ח. וכ"כ פת"ש שם סק"ב בשם חת"ס. וכ"כ מור וקציעה או"ח ס' כה או' ב, ודלא כמג"א שם), אבל בדבר שאינו אלא המתנה מועטת ואין חשש שיתבטל, אין צריך לעשותה מיד אלא משום זריזים מקדימים. והכלל דחביבה מצוה בשעתה (דבשביל זה אין מאחרים הקטרת חלבים ואברים עד הלילה), הוא דין אחרת לגמרי, דלפעמים משום חביבות יש לאחר המצוה ולא למהר לעשותה, כמ"ש טור וב"י (או"ח ס' תנח) דלכתחלה יש לאחר לאפות מצת מצוה עד ליל פסח, משום חביבה מצוה בשעתה. (וע' ב"י שם פי' דחביבה מצוה בשעתה, ר"ל מצוה מן המובחר.) ולכן, צריך כל הכללים.

ואם לא עשה המצוה ביום הראשון שיכול לקיימו, כגון מי שלא פדה בנו ביום ל"א, כ' הלבוש (או"ח תקנא, יז) עובר בעשה בכל יום. אבל כ' בשו"ע (יו"ד שה, יא) ואחר ל' יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה, עכ"ל, ומשמע שאינו עובר בעשה, וכן משמע בספר החינוך (מצ' שצב בסוף).

וע' גמ' פסחים (קד:) דאם כשהוא ממתין יוכל לקיים מצוה אחרת ביותר הידור, כגון אם אין לו אלא כוס אחד של יין לשבת ואם היה ממתין לקדש ביום היה מתקיים המצוה של כבוד יום (שהוא עדיף מכבוד לילה), אעפ"כ אין ממתינים, משום חביבא מצוה בשעתה. [אבל שם אם היה דוחה המצוה לא הוי נעשה בלילה שהוא הזמן שקבעו חכמים שחייב לקדש, ומשם אין כל כך ראי' למצוה אחרת שאפי' אם הוא ממתין, עדיין נעשה בתוך הזמן שהוא לכתחלה.]

ומי שיש לו תפלין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על ציצית (רמ"א כה, ב), דשהויי מצוה לא משהינן, ואע"פ שכשיעשה המצוה אחר כך יהיה מצוה מן המובחר, חביבא מצוה בשעתה (מג"א שם).

ולפעמים מצינו מחלקת אם יש להקדים משום זריזים מקדימים אפי' במקום שאם היה ממתין היתה נעשית ביותר הידור, כגון להמתין לקדש הלבנה עד מוצאי שבת, שהובא במעשה רב (סי' קנט) שהגר"א לא היה ממתין עד מוצאי שבת רק תיכף היה מקדש אחר ג' ימים למולד, אבל בשו"ע (תכו, ב) כ' להמתין עד מוצ"ש.

ויש עוד ענין דחביבה מצוה בשעתה, דהיינו שידחה איסור, כגון מה שמקטירים חלבים ואברים בשבת אע"פ שיכול להקטירם בלילה, משום חביבה מצוה בשעתה (גמ' פסחים סח:). וע' אבני נזר (או"ח כג) כ' דחיוב גמור הוא להקריבם ביום. [וא"כ אין כ"כ ראי' שענין חביבות ידחה איסור כשאינו חיוב גמור לעשותה מיד.]

ומתחילים לבנות הסוכה מיד במוצאי יום הכפורים משום מצוה הבא לידך אל תחמיצנה (רמ"א תרכה, א).

ויש עוד ענין דחביבה מצוה בשעתה, דהמצוה שנעשה בזמנה הוא יותר חשוב ממצוה אחרת שאינה נעשה בזמן המיוחד לה, כגון (גמ' קדושין לג.) מה שבעלי אומניות עומדים מפני מביאי בכורים ולא מפני תלמידי חכמים, משום חביבה מצוה בשעתה. וגם מצוה שבשעתה יש לו דין קדימה ממצוה שאינה נעשה בזמן הקבוע לה, כגון אם יש לו ב' תינוקות למול, ואחד מהם הוי שלא בזמנה, כ' פ"ת (רסה, ט בשם יד אליהו) שיש לעשות המילה שבזמנה תחלה.

[20] משום אין מעבירין על המצוות. ועמ"ש בהערה לעיל.

מבואר במ"ב (כה,ד) שאפי' אם רק הולך ליד המצוה ואינו נוגע בו, אסור לו לעבור עליו. אבל אם רוצה לעשות המצוה בחפצא יותר חשוב, כ' בשע"ת (כה,ב) שיכול לעבור עליו.

כתב תוס' (זבחים נא.) דלא שייך אין מעבירין אלא כשיש לפניו ב' מצוות, אבל לא לקבוע המקום בחד מצוה. אבל תוס' (מגילה ו:) דחה זה מדכתב בגמ' (מגילה שם) שקורין המגילה באדר א' משום אין מעבירין, עכת"ד. וגם מוכח בגמ' מנחות (סד:) דשייך בחד מצוה.

וע' שו"ת שבט הלוי (ח"ו, יד) תי' דברי התוס' בזבחים, דר"ל דמן התורה לא שייך אין מעבירין אלא בב' מצוות, ומדרבנן הוא שייך אפי' בחד מצוה בקביעות מקום המצוה. וע' רדב"ז (ח"א תקכט) דעיקר אין מעבירין הוי דרבנן. וע' חיי אדם (נש"א ח"א כלל יג) כ' שהוא דאורייתא, והדרשה דושמרתם את המצות אם באה מצוה לידך אל תחמיצנה (מכילתא, והו"ד רש"י מגילה ו:) הוי דרשה גמורה.

ואם כבר עבר על המצוה, ע' שבט הלוי (שם), דלדעת התוס' (מגילה שם) בשם ר' יהודא, אם כבר עבר, מדין דאין מעבירין יעשה המצוה במקום שקרוב לו עכשיו, ולדעת הטורי אבן (מגילה שם) מדין אין מעבירין חייב לחזור למקומו הראשון, דאזלינן בתר חלות דאין מעבירין קמא, וע"ש בשבט הלוי מו"מ בזה.

וע' שו"ת תורה לשמה (ס' סו) הוכיח מדברי רשב"ם (פסחים קג.) שאם נתחייב בב' מצות, צריך להקדים אותו מצוה שנתחייב בו בראשונה.

[21] ע' הערה הקודמת

[22] תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם

אם אכל בלילה, ויש להתפלל ערבית ולברך ברה"מ, כ' שאג"א (סי' כא) דקריאת שמע קודם כיון שהוא תדיר, דאע"פ שברה"מ הוי מצוי כיון שיכול לברכו הרבה פעמים ביום, אין מעלה למצוי במקום תדיר. [ובשאלתו שאל גם על ספירת העומר, ולא תירץ שם, ונ"ל דברכת המזון הוי תדיר יותר מספיקת העומר כיון שחייב לאכול לחם ב' פעמים בכל שבת, דהיינו 100 פעמים בשנה, וספירת העומר הוי רק 49 פעמים.]

וכשיש מצוה אחד שהוא תדיר והשני כבר בא לידו ויש בו משום אין מעבירין על המצוות, כגון אם בשבת ר"ח דלג רצה והחליצנו והתחיל יעלה ויבא, כ' יביע אומר (ח"י, או"ח כב), שיגמר יעו"י ואח"כ יאמר רצה, משום אין מעבירין על המצוות. והביא הרבה אחרונים סוברים כן, דלא כשאג"א שצריך להפסיק באמצע משום תדיר ושאינו תדיר.

וע' יבי"ע (שם) דרמ"א כ' (או"ח תרפד, ו) דבראש חודש טבת, צריך להתחיל לקרות בראש חודש, ואם התחיל בחנוכה צריך להפסיק ולקרות בר"ח. ומשמע דתדיר קודם, אע"פ שצריך להעביר על המצוה. ודחה שאין להביא ראי' משם, דהתם הטעם משום שאין משגיחין בחנוכה כמ"ש בגמ' (מגילה כט:), ופירש"י לעשותו עיקר.

ויש לשאול במנין ותיקין בערב ראש השנה שיש להם כמה דקות קודם שחרית, אם יכולים לעשות התרת נדרים, או אין לעשות כן משום דשחרית הוי תדיר. ושמעתי מהר' גולדשטיין (לא ראיתי מקור לזה מפורש, אבל לכאו' הוא פשוט) דאין דין תדיר אלא בב' מצוות, אבל התרת נדרים לא הוי מצוה, ולכן אין חיוב להקדים התדיר.

ולענין מוצאי שבת של חנוכה, ע' שו"ע (תרפא, ב) ומ"ב שם, שיש מקדימים הבדלה משום תדיר, ויש מקדימים נר חנוכה משום דעדיף להוסיף על שבת כל מה שאפשר, ודעביד כמר עביד. אמנם, בבית הכנסת נוהגים להדליק נר חנוכה קודם. ושמעתי הסבר בזה, ע"פ הנ"ל, דרק במצות יש חיוב לעשות התדיר קודם, אבל הדלקה בבית הכנסת הוי רק מנהג, ולכן אין חיוב להקדים התדיר, ולכן ג"כ בקריאות המגילות שהם משום מנהג (כגון שיר השירים וקהלת) מקדימין קריאתן קודם קריאת התורה, ואין קפידא בזה משום שאינם תדירים, כיון שאין מצוה לקרותם, משא"כ קריאת מגילת אסתר דהוי מצוה, קוראים אותו אחר קריאת התורה.

[23] ע' פמ"ג (אש"א כה, ב) אם אחד מהמצוות מזומן לעשות עכשיו, והשני צריך להמתין עליו אבל הוא תדיר, עושים האינו תדיר כיון שהוא מזומן ושהויי מצוה לא משהינן, וכן נראה דעת מ"ב (ביאה"ל תפט, א), וכן פסק בתשובות והנהגות (ה, רטז). אבל אג"מ (או"ח ד, צט) כ' שיש להקדים התדיר, ואין להביא ראי' ממנהג אנשי ירושלים דנטלו קודם התפלה, דהם נהגו ליטלו כל היום ולכן אין לבטל קיום מצוה משום תדיר, אבל אנו שנוטלים רק פעם אחת, אין ליטלו קודם התפלה, וכן דעת הגראמ"מ ש"ך (הו"ד תשוה"נ שם, וע"ש דדעת הגרי"ז סולובייצ'יק שיש לברך קודם הלל כדי שהברכה יחול גם על הנענועים).

[24] מ"ב (ז, ב) ומג"א (קסה, ג) בשם מהרש"ל. וע' הגהות רעק"א (ס' ז) נסתפק אם נתחייב בברכת המזון ואשר יצר, אם יש להקדים ברה"מ כיון שהוא דאורייתא.

וע' שו"ת תורה לשמה (סו) שאם נתחייב אשר יצר קודם שאכל ונתחייב לברך על העץ ועפה"ע, יש להקדים אשר יצר משום אין מעבירין על המצות, והוכיח מדברי רש"י (פסחים קג) דזה שנתחייב בו ברישא צריך להקדים משום אין מעבירין.

[25] כגון תפלה (?), בדיקת חמץ (?), לולב (?), תקיעת שופר (?), מגילה (?), ועמ"ש {בריש הל' מנחה ומעריב}.

ולענין מילה, ע' נחלת צבי (יו"ד רסב, א) נראה דהאב אסור לאכול, אבל אם כבר כיבד למוהל ועשאו שליח, המוהל אסור לאכול, נראה דמותר לאכול ואפשר דהמוהל אסור לאכול, ואם המילה שלא בזמנה י"ל דמותר ויש לעיין בזה, ואם יעמיד אחר להזכירו לא מהני דדוקא במידי דמצוה מהני (ע' פת"ש יו"ד יח, ב לענין בדיקת הסכין), עכת"ד.

[26] ?

ע' שו"ע (או"ח תמד, ז), ומג"א שם (סק"י) ומחה"ש הביא בשם ירושלמי, כאן שנה רבי גדול המעשה מן התלמוד. ושם מיירי בהולך לעשות מצוה ונזכר שיש חמץ בביתו, אם יכול לילך לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור, ואם אין שהות, יבטל בלבו ודיו, דכיון שלאחר שיבטל אינו עובר אלא על איסור דרבנן, במקום מצוה לא חייבוהו חכמים לחזור. ואם יש בביתו פחות מכביצה, אפי' הולך לדבר הרשות אין צריך לחזור, ומבטלו בלבו ודיו (מ"ב שם).

וכותבי סת"ם פטורים מכל המצוות (שו"ע או"ח לח, ח).

והמשמר את המת, פטור מכל המצוות משום עוסק במצוה (עא, א-ג).

לענין אונן, ע' מ"ש בהל' אנינות {?} אם פטור משום עוסק במצוה. [אבל אפי' אם הפטור משום עוסק במצוה, בודאי אלמוה למצות קבורה, דאם לאו, אי אפשר לכהן המקריב קרבנות ליעשות אונן, דמה שהוא עוסק במצות הקרבה ידחה חיוב הקבורה. ועוד, לדעת רוב פוסקים אסור לאונן לקיים מצות, ובשאר מצות מותר לבטלם כדי לעשות מצוה אחרת.]

והליכה לדבר מצוה דוחה מצות סוכה (תרמ, ז).

וההולך לדבר מצוה מותר להפליג בספינה תוך ג' ימים קודם שבת אע"פ שיתבטל ממנו עונג שבת, דעוסק במצוה פטור מה"מ (רמח, א, ובנו"כ שם), וגם העולה לארץ ישראל, דדבר מצוה הוא (סע' ג). וכ' רמ"א (סע' ד) י"א הליכה לעשות פרקמטיא או לראות פני חבירו הוי דבר מצוה לענין זה, ואין למחות ביד המקילין, עכת"ד.

וכ' ט"ז (סק"ה) דאע"ג דלענין חמץ אין מקילין אלא למצוה גמורה ולא לדברים אלו, יש לומר דבחמץ עשו הרחקה יתירה שחייב לחזור אם אינו הולך למצוה גדולה, עכת"ד. ולפי דברי הט"ז, ההולך לפרקמטיא מיקרי דבר מצוה לענין דיחוי שאר מצוות.

אבל מסתימות הפוסקים בשאר המקומות שמוזכר דין דיחוי מצוות בשו"ע (ע' לעיל) משמע דלא כט"ז, שההולך לפרקמטיא לא מיקרי דבר מצוה לענין דיחוי שאר מצוות. ונלע"ד דיש סברא בזה, דדוקא הקילו בהפלגת ספינה כיון שבאמת לא הגיע זמן המצוה עדיין, דאינו חייב במצות עונג שבת ביום ה' או ו' כשעולה על הספינה בתחלה, אבל בשאר מצוות, אחר שהגיע זמן המצוה חייב לחזור אם אינו הולך אלא לפרקמטיא.

והעוסק בכל מצוה פטור מכיבוד אב (ב"י (יו"ד סי' רמ) בשם ר"ן, וכ"כ רמ"א בסע' יב).

וע' שו"ע או"ח (תרפז, ב) ומ"ב (שם), דאם יש לפניו ב' מצוות לעשות ואחד מהם דרבנן ואין שהות לעשות שתיהם, יעשה המצוה דאורייתא, דדוחים הדרבנן מפני הדאורייתא. אבל אם יש שהות לעשות שתיהם, אם המצוה דרבנן הוא מקרא מגילה א"כ הוא קודם אפי' למצוה דאורייתא, חוץ מקבורת מת מצוה, ע"ש.

ויש נידון אחר בזה, האם מותר להפסיק במצוה שהוא עוסק בו כדי לעשות מצוה אחרת. כגון, אם מאיזה טעם רוצה להפסיק במצותו כדי לעשות מצוה אחרת, ואפי' אם יש חלק אחד ממצוה א' שיש לו דין קדימה למצוה ב', אבל חלק השני של מצוה א' אין להקדימו קודם מצוה ב'. וע' גמ' זבחים (פט:) במערבא אמרי, הואיל והתחיל במתנות גומר. וכ"כ כסף משנה (הל' תמידין ומוספין ט, ו) בשם ר"י קורקוס, דאע"פ שזריקת דם עולה קודם להקטרת אימורי חטאת, כיון שהתחיל בחטאת, גומרה.

וע' מהרי"ץ חיות (סוכה כה.) הקשה למה העשה דהשבת אבידה יכול לדחות הל"ת של צדקה, הא בצדקה יש עשה ולא תעשה דלא תקפוץ את ידך, ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. [ויש לומר, דכל העדיפות של ל"ת ועשה הוא שהל"ת מאלים העשה שעמו, אבל בכה"ג שאין העשה יכול לחול באופן חיובי והוי מצוה דפטור מיניה (משום דעוסק במצוה), א"כ אע"פ שיש עמו ל"ת אינו יכול להתחייב לקיים העשה ועדיין הפטור גובר. ועי"ל, דאיסור דלא תקפוץ שאני, דאינו עובר אלא אם מסרב ליתן משופם קמצנותו, אבל בכה"ג שאינו נותן משום שהוא עוסק במצוה אחרת, אין בו איסור.]

[27] מ"ב (לח, כח)

[28] כמבואר בשו"ע (עא, ד), ומ"ב (תרמ, י), ועוד.

[29] רמ"א (לח, ח) ע"פ מ"ב (כו-כז)

[30] עב, א

[31] ע, ד. ואפי' הוא עוסק רק בהצלת ממונם (מ"ב ס"ק טז). ואם יכול להפסיק בלא טורח ולחזור לצרכי רבים, יפסיק (מ"ב ס"ק יח).

וע' ט"ז (יו"ד שמא, ה) דלדעת דרישה, כיון דאונן פטור מתפלה ולאחר זמן חיוב אינו צריך להתפלל תשלומין, ה"ה שאם עסק בצרכי רבים, לאחר זמן אינו חייב בתשלומין. והט"ז חולק עליו, דלא דמי, דאונן פטור כיון שהאבילות פוטרתו, אבל במציאות הוא יכול להתפלל ואין עליו שום מניעה, משא"כ בצרכי רבים שהוא אינו יכול בפועל להתפלל, והוי ממש דומיא דמי שלא התפלל מחמת אונס, שחייב להשלים. ונקה"כ (שם) ומג"א (ס"ס צג) ומ"ב (צג, ח) הסכימו לדעת הדרישה. [ויש לבאר דעת הט"ז בב' אופנים. א', דפטור אונן הוא יותר משאר עוסק במצוה, והוא פטור שאסור לו להתעסק בשאר מצוה ולהניח צרכי המת, ולכן כיון שפטור זה הוא כל כך שאינו יכול להתפלל, בודאי אינו צריך להשלים כיון שמדינא אסור לו להתפלל, משא"כ בשאר עוסק במצוה כגון צרכי רבים, שהוא רק רשות שאינו חייב להתפלל. ב', הפטור של צרכי רבים אינו משום עוסק במצוה אלא משום דבשב ואל תעשה החכמים עקרו לחיוב התפלה, ובשביל פטור זה עדיין צריך להתפלל תשלומין, משא"כ כשיש עליו הפטור דאורייתא של עוסק במצוה, הרי לא היה שום חיוב חל עליו להתפלל ולכן אינו חייב בתשלומין.

[32] תרמ, ג, ע"פ מ"ב (סק"ז) שהטעם משום עוסק במצוה. ובשעה שאין החולה צריך לו, חייב לאכול בסוכה, אבל בחולה שיש בו סכנה יש להקל אפי' בשעה שאין צריך לו (מ"ב ס"ק יא).

[33] ע' שו"ע (ס, ד) ומה שכתבתי לקמן.

[34] מ"ב ח,יט. בשם ב"ח.

ויש שרצו לומר דלפי הב"ח, גם צריך לכוון באכילת מצה, כיון דכתיב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". והטעם שהשמיטו, כיון שכבר אנו אומרים כל סדר ההגדה ובודאי זוכר הטעם למה אוכל המצה, ובזה נתפרש כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, משום שצריך לכוון על מצה ואם לא כוון לא יצא חובת מצה. [אמנם הרבה מפרשים דלא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. ועוד, משמע בב"ח שאין מצוה אחרת שצריך לכוון עליו. ושמעתי מהר"א ווייס, דאין הפסוק מיירי בכוונת המצות עשה של אכילת מצה בליל פסח, דהא מיירי בעיקר על איסור חמץ ועל הענין שצריך לאכול כל ז' ימים.] ויש לעיין, למה לא כתב גם מצות אכילת מעשר שני בירושלים, דכתיב למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. אבל לי נראה פשוט, שאין זה טעם המצוה, אלא טעם שנתחייבה התורה לעשות המצוה הוא כדי שכשנבוא לירושלים ונראה בית המקדש והכהנים וכו', זה ממילא יביא ליראת ה'.

[35] ע' ביה"ל (ס, ד ד"ה וי"א) דלמ"ד צריכות כוונה הוי חייב מן התורה. וע' רמב"ן (השגות לסה"מ ע' ה) דציווי של ולעבדו בכל לבבכם הוי מצוה שיהיה כל עבודתינו להשי"ת בכוונה רצויה שלמה לשמו, לא שנעשה המצות בלא כונה. אבל מדברי הרמב"ן בסוף הספר, במנינו של כמה מצוות חיסר מחשבונו של הרמב"ם, חיסר מצוה זו, וא"כ נראה שאינו ממנין תרי"ג, ונראה שהוא מצוה כללית ולכן אינה במנין תרי"ג.

[36] מג"א (תפט,ח) הו"ד מ"ב (שם), דלדעת השו"ע (ס,ד) הלכה כמ"ד מצות צריכות כונה ודלא כי"א שם דאין צריכות כונה, וע' ביה"ל (שם ד"ה וכן) נסתפק אם השו"ע פסק כן מדין ודאי או מדין ספק. ואם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו, או חשב שאינו חייב במצוה זו, לכו"ע לא יצא, וה"ה אם נתכוין בפירוש שלא לצאת (ביה"ל שם ד"ה י"א). [ונ"ל שבכל ציורים אלו, כשעושהו שנית חייב לברך.]

[37] דלדעת מג"א (ס,ג) לא צריך כונה במצוה דרבנן

[38] חיי אדם (סח,ט) הו"ד מ"ב (ס,י).

[39] ביה"ל (קצא, ג) בשם ט"ז, והעושה כן נכלל במאמר הכתוב ואם תלכו עמי קרי, ר"ל דרך עראי ומקרה.

[40] פמ"ג (מש"ז קצא, א)

[41] מ"ב (קנח, לח). וע' כה"ח (שם ס"ק פא) בשם פתח הדביר, דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם הוא מוסיף על החיוב שרי. וע' תוס' (ראש השנה ד.) עפמ"ש תוס' יו"ט (אבות א, ג), דלעשות ע"מ לקבל פרס הוא דרך העכו"ם.

[42] ע' גר"א (או"ח ח, ב), ע"פ אבודרהם (ברכות המצוות) כתב כמה כללים בזה: א', אין מברכים על מצוה שאין בו מעשה כמו השמטת כספים. ב', שאינה תלויה הכל ביד העושה כגון צדקה שמא לא יקבלנו. ג', מצוה הבא על ידי עבירה, כגון השבת גזילה. וגם אין מברכים על מצוה הבאה בעבירה. ואין מברכים על מיתות בית דין, כיון שהקב"ה חס על בריותיו, ואין מברכים על הפורעניות.

ואין מברכים על גירושין, כיון דלפעמים בא ע"י עבירה, כגון אם לא מצא בה ערות דבר, ולא תיקנו ברכה משום לא פלוג (שו"ת רשב"א א, יח).

ובטעם למה אין מברכים על הגעלת כלים, כ' כנה"ג (סי' קכא, הגהת הטור י"ג) משום דאינו מצות עשה אלא סילוק של איסור לא תעשה שלא לאכול נבילות, והוי כניקור חילב, עכת"ד. אולם, לדעת הסמ"ק הוי מ"ע, ואפי' הכי אין מברכים, וי"א משום שאינו מצוה חיובית כיון שאינו חייב להשתמש בכלים אלו דאי בעי משתמש בכלים חדשים (כ"כ אורחות חיים הל' חמץ ומצה סי' צה,). אבל השדי חמד (?) הקשה על טעם זה, דהא גם מצות ציצית אינו מצות חיובית, דאי בעי אינו לובש טלית בת ד' כנפות, ואפי"ה מברך עליו. וראיתי בספר סידור פסח כהלכתו (גרוסמן עמ' ג) לחלק, דבהגעלה אינו מוסיף כלום על הכלי, אלא מפריד האיסור ממנו, אבל בטבילה, המצוה הוא לעשות פעולה חיובית על הכלי, ולכן יש אפשרות לברך עליו.

ואין מברכים על מים אחרונים, והרמב"ם (הל' ברכות ו, ב) כתב הטעם, שאינם אלא מפני הסכנה. ומשמע, דאע"פ שהוא גם מצוה למנוע מדבר מסוכן, משום ונשמרתם מאד, אין מברכים על דבר שהוא רק מניעה, אע"פ שבמניעה זו נתקיים מצוה, וגם אינו מברך על מניעה מן האיסור לסכן בעצמו. והגר"א (שם) כ' הטעם משום דאין מברכים על הפורעניות [ולא זכיתי להבין טעם זה], ונראה דאין צריך לטעם אחר אלא לשיטתו, דנוסף על הטעם של סכנה יש גם מצוה ליטול מים אחרונים (ע' דבריו בסי' קפא ס"ק יב). וע"ע פמ"ג (פתיחה להל' נטילת ידים) דלדעת רשב"א, שהמברך ברכת המזון מברך על מים אחרונים "על רחיצת ידים", ושאר המסובין אין מברכין על חוב ושמירת הנזק. שו"ר לבושי מרדכי (או"ח ג) בדעת הגר"א שאין מברכים על דבר שלא נברא אלא לפורעניות, ומחלק בזה שיש לברך על עשיית מעקה כיון שנברא הבית לצורך תשמיש האדם והגג ממילא נעשה ולא נעשה לפורעניות. ועוד, דמצות מעקה הוי חיוב רק משום ונשמרתם, דמצות ונשמרתם הוא רק על עצמו אבל מצות מעקה הוא כדי לשמור על שאר בני אדם מן הסכנה, משא"כ מים אחרונים הוי רק שמירת עצמו ולכן אין לברך. [ויש להוסיף בזה, דהוא משום ששמירת עצמו הוי מצות שכליות ולכן אין לברך, משא"כ שמירת אחרים, שהשכל מחייב רק שאם יראה חבירו שהוא בצער שירחם עליו, אבל לראות שחבירו יפול למקום צער אין השכל מתחייב שישמרנו ממנו.]

והטעם שאינו מברך על מצוה שנתקיימה בהרהור, ע' חיי אדם (נש"א כלל ט אות ד) תי' דלא תקנו ברכה על לימוד התורה במחשבה כיון שאינו ניכר. וע' טור (סי' תלו) ב"י (ר"ס תלב) כ' דאין מברכים על מצות ביטול חמץ כיון שנתקיים ע"י הרהור, דאינו חייב לומר בפיו הנוסח כל חמירא וכו', וכ"כ מנ"ח (מצ' תל). [ומסתמא דמשום טעם זה אין מברכים על מצות תשובה, כיון דעיקר התשובה נתקיים במחשבה בלבד.] וע' לבושי מרדכי (או"ח ז) כ' הטעם, כיון דנוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו, ר"ל דנתקדשו האברים ע"י המצוה, ועל מצוה שבהרהור לא שייך הודאה, כיון שלא נתקדש חוש השכל ע"י המצוה.

ואין מברכים על מצות סעודת שבת, וראיתי טעם לזה ביביע אומר (ח"י סי' נה אות ט, בשם השדי חמד), שלא תיקנו חז"ל לברך אלא על דבר שניכר מתוך מעשיו שעושה כן מפני המצוה שציונו השי"ת, משא"כ סעודות שבת ויו"ט ואכילת ערב יוהכ"פ, הרי גם בלי ציווי השי"ת היה אוכל למלא נפשו כי ירעב. וכ"כ ערה"ש (חו"מ תכז, י).

ואין מברכים על מצות כתיבת ספר תורה, דכיון שחז"ל לא היו בקיאין בחסירות ויתירות לא רצו לתקן ברכה (שו"ת חת"ס או"ח ס' נב).

ועל מצות שילוח הקן, ע' רשב"א (שם) ואבודרהם (שם) בשם ר' יוסף בן פלאט בתשובתו לראב"ד, שאין מברכים עליו כיון שהוא מצוה הבאה בעבירה, דכתיב לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת, שלח תשלח. וע' ברכ"י (יו"ד רצב, א) שהראב"ד השיג על זה וכתב שאם לקחו ע"מ לשלח מה עבירה איכא, ומצדד שאינו מברך כיון דלפעמים בא ע"י עבירה, כמ"ש בגירושין. וע"ע ערה"ש (רצב, י) דמדייק מדברי הרשב"א שאם עשאו באופן שלא עבר עבירה, שמברך עליו, וע"ש שיש אומרים שאינו מברך דשמא ימצא ביצים מוזרות, ואינו, משום דסומכים על החזקה.

מה שאין מברכים על יבום וחליצה, ע' שו"ת רשב"א (ח"א יח) משום שאין מברכים על מצוה שאינו אלא הכשר למצוה אחרת, ותכלית מצוות אלו משום פרו ורבו.

ומה שאין מברכים על הצדקה (ועל מצוות בין אדם לחבירו), כ' הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' יח) משום שמא העני לא ירצה לקבלו. ויש להקשות על הרשב"א איך מברכים על מצות אירוסין, הא אפשר שהיא לא תרצה לקבלה, וע' חת"ס (שו"ת או"ח נד) דמצות אירוסין הוי מצוה בין אדם למקום, ודוקא במצות שבין אדם לחבירו אין מברכים משום שמא לא יקבלו, אבל מצות בין אדם למקום יש לברך אע"פ ששמא לא יקבלו דכיון שרצה לעשות מצוה ונאנס ולא קיימה מקבל שכר כאילו קיימה. [ויש סוברים דברכת אירוסין הוי ברכת השבח, ויש סוברים דהוי ברכה על איסור העריות, ולשיטות אלו יש לתרץ באו"א.]

וע' תומים (צז, א) הוכיח דהרא"ש חולק על הרשב"א, ותי' לדעת הרא"ש הוי קללה ופורעניות, דבברכה נאמר אפס כי לא יהיה אביון, ועונותינו הטו את אלה, ולכן אין לברך. (ויש להקשות על התומים דהא אין הלכה כר' יהודה שאין מברכים על מין קללה, דאין זה תלוי בשיטת ר"י, וע' שו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ב) תי' דכל מחלוקת ר"י ורבנן הוא בדבר שעצם הבריאה, דהיינו פירות האילן, הם טובה, אלא שבריאה פרטי זו הוא בא באופן קללה, דבזה סובר רבנן שיש לברך כיון שהברכה הוא על הבריאה בעצם ולא על דבר הפרטי, אבל צדקה, שכל הבריאה בא רק באופן קללה, אפי' רבנן סברי דאין לברך.)

וי"א כיון שהוא מצות שכליות ואין לברך "אשר קדשנו במצותיו" על מצוה שאנחנו היינו עושים אותו מצד השכל אפי' בלי ציווי התורה (כמ"ש לעיל לענין מצות סעודת שבת). וי"א כיון שצדקה אין בו מעשה מצוה אלא קיום מצוה, דהתורה לא הקפיד שיהיה מעשה נתינה אלא שיהיה התוצאה שהעני יהיה לו מעות, ואינו כמו שאר מצוות שהתורה הקפידה על המעשה כגון הנחת תפלין וציצית וכדומה (יש לפקפק על זה, דהא יש מצוות כגון עשיית מעקה שמברכים עליהם אע"פ שלא הקפידה התורה אלא על התוצאה).

ושמעתי ממו"ר הגרי"מ צווייג, שאין מברכים עליו, כי חלק ממצות הצדקה הוא שהעני ירגיש שהנותן נותן לו בשביל שהוא אוהבו וזה מרומם לבו השפלה, וא"כ אם היה אומר בשעת נתינה שהוא נותן צדקה במצות הבורא ית"ש, הרי הברכה מגרע חלק מהמצוה, ולכן אי אפשר לברך עליו.

[43] ע' רמב"ם (ברכות יא, ב-ז) כל מצות עשה מברך עליה קודם עשייתה, ואין לך מצוה שמברך עליה אחר עשייתה לעולם אלא טבילת הגר, שאינו יכול לומר אקב"ו שעדיין לא נתקדש ולא נצטווה עד שיטבול. והעושה מצוה ולא בירך, אם עשייתה עדיין קיימת כגון ציצית, תפלין, או שישב בסוכה, מברך אחר עשייתה, אבל אם שחט בלא ברכה אינו חוזר ומברך אחר שחיטה, וכן אם כסה הדם או הפריש תרומה ומעשרות.

וע' רמ"א (יו"ד יט, א) בהמה דאיתיליד ביה ריעותא וצריך בדיקה, ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה, וכן בנטילת ידים (קנח, ?) כ' שאם לא בירך קודם ניגוב, מברך אחר ניגוב. והוא כדברי האור זרוע, שיכול לברך אחר העשייה. (אמנם, אע"פ דמבואר בדרכ"מ דטעם הרמ"א משום דסובר כאו"ז, אבל מג"א כ' הטעם כיון דלפעמים אין ידיו נקיות, תיקנו לברך אח"כ. ונלע"ד עדיין צ"ע, אם דחו ברכת ענ"י עד אחר הנטילה, למה הוי סיבה לברך אחר הניגוב?) אבל הקשה בשאג"א (ס' כו) דהא לענין בדיקת חמץ הרמ"א (תלב, א) מבואר שאם לא בירך קודם בדיקה, יכול לברך עד סיום הבדיקה אבל לא אחר שסיים. [וראיתי שתירצו, בהכרח שרמ"א ס"ל כמג"א (סק"ב) שאם לא בירך בשעת בדיקה יברך בשעת ביעור, ולכן, מעיקר הדין יכול לברך אפי' אחר שכבר סיים המצוה, אבל בכה"ג כיון שיכול לברך למחר בשעה שהוא עוסק במצוה, מוטב לברך למחר כדי שיהא עובר לעשייתו.] וע"ע תוס' (פסחים ז.) דאין צריך לברך עובר לעשייתו אלא במצוה שהוא עושה בעצמו, אבל כשמברך אחר לא, ותדע שהרי ברכת ארוסין אינו מברך אלא אחר ארוסין.

וע' ש"ך (יט, ג) דאין להקשות על הרמב"ם דהא חזינן דגר יכול לברך אחר המצוה, די"ל דתקנו חכמים מעיקרא ברכה זו לאחר המצוה, משא"כ שאר ברכות המצוות, אע"פ ששכח לברך לא יברך אח"כ. וע' גר"א (או"ח קנח, ?) דאין להקשות הא ברכות קריאת שמע אם אמר שמע ולא בירך הרי יכול לברך אח"כ, דברכות קר"ש אינן ברכות המצות דהא אינו אומר אשר קדשנו ב"ו. וע' שאג"א (ס' כו) פסק כדעת רמ"א. וע' מג"א (קנח, טז) שאינו יכול לברך ענ"י אחר שהתחיל לאכול, אבל לקמן (קנט, טו) כ' בציור שיש ספק אם הועיל הנטילה, שאם לא בירך מהתחלה, כשיכול ליטול באופן המועיל, יכול לברך אח"כ ממה נפשך, או על הנטילה הראשונה או על השנייה (ע"ש דגמ"ר דחה דיוקו בדברי השו"ע). ומג"א משמע שיכול לברך אחר שהתחיל לאכול, וע' פמ"ג שאם לא בירך משום פשיעה, אינו יכול לברך אח"כ, אבל אם לא בירך משום דאי אפשר לברך משום הספק, אז יכול לברך אח"כ. [והוא ממש דומה לציור הרמ"א ביו"ד הנ"ל בספק טריפה. ואפשר דאפי' רמ"א לא התיר לברך אחר עשיית המצוה אלא באופן שהיה אי אפשר לברך מקודם, או שיש המשך בעשייה, ובנטילת ידים הרי יש המשך העשייה כיון שהוא עדיין שומר ידיו, ובהכרח ששמירת ידיו הוי חלק מן המצוה, דהא אם לא שמר ידיו ונגע בטינוף קודם שאכל לחם, הרי למפרע היה ברכתו לבטלה, וא"כ בהכרח שמירת ידיו על אכילת לחם הוא מעיקר המצוה.] 

ויש להעיר דלא בכל מצוה שיש המשך בעשייתה, יכול לברך, דהא בלולב אחר שכבר נטלו ועשה הנענועים ואמר הלל, אינו יכול לברך. [וצ"ע במזוזה, ע' אג"מ כ' יכול לברך, וע' מג"א חידש נוסח הברכה "לדור בבית שיש בו מזוזה".]  וצ"ל שיש מצות שציוה הכתוב לעשותן ולא נתן בו קצבה, ויש שציוה לעשות פעולה אחת וכל מה שנמשך אח"ז הוא רק חיבוב מצוה. ולכן, בציצית, שהוא מצוה חיובית שכל זמן שאתה מכסה בבגד זו אתה מחוייב לשים בו ציצית, ובמצות תפלין, שהמצוה הוא "והיו לטטפות" דהיינו לא רק שיקשור אותם אלא שכל הוייתן שם הוי מצוה, ובסוכה שיש מצוה של כעין תדורו, הוי כאילו בכל רגע מקיימו מחדש, משא"כ לולב שיש רק חיוב "ולקחתם", אחר שכבר לקחה הרי נתקיים המצוה, ומה שיכול לברך על הנענועים והלל הוא משום שהם שיירי מצוה וקיומה בשלימותה (ע' תוס' סוכה לט., וע"ש דמצדד שיכול לברך עליה כל היום משום דהוי מצוה מן המובחר לאוחזו כל היום).

ובאמת, מטבילת גר יש להוכיח דלכו"ע נוסח הברכה יכול לחול על מצוה שכבר עשה, אלא דלא תיקנו חכמים כן, אבל קצת משמע בדברי רמב"ם ממ"ש "מברך אחר עשייה" (שם הל' ז) דכשיברך אח"כ ברכתו יכול לחול גם על המצוה שקודם לכן.  

[44] אע"פ דנוסח הברכה כצורתה לא שייך באיזה ציור, אין לשנות נוסח הברכה. ע' מ"ב (קנט, צז) המטביל ידיו לנטילת ידים, יברך על נט"י אע"פ שהוא עושה מעשה טבילה.

וכן נראה דעת הברכי יוסף (הו"ד פ"ת רפט, ג) כשנכנס לבית שיש עליו מזוזות, שאין מברכים "אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה" כמו שמצדד המג"א (יט, א), וגם באג"מ (יו"ד א, קעט) משמע שיכול לברך "לקבוע מזוזה" כשממשמש במזוזה, ע"ש.

והנוהגים לברך "על כיסוי דם בעפר", ע' ש"ך (יו"ד כח, כט) שיש ציור שאינו מסיים "בעפר".

והנוהגים לומר "להפריש חלה מן העיסה", אומרים כן אפי' כשמפרישים אחר אפייה (דרך אמונה, ביכורים, פ"ה ציון ההלכה קעב).

וכן דעת השו"ע (ח, ו) שמברכים "להתעטף בציצית" אפי' בטלית קטן שאינו עושה בו עטיפה, ובמעשה רב (או' טז) כ' שכן דעת הגר"א (וכן משמע בהגהותיו לשו"ע שם). אבל דעת רמ"א (שם) דמברך על מצות ציצית, וע' דרכ"מ (סק"ב) הטעם, שיש לחוש לדעת הפוסקים שאינו מקיים המצוה בלי עטיפה, ולהתעטף משמע שמקיים המצוה כתיקונה, ולכן מברך רק על מצות ציצית, שמברכים להשי"ת שנתן לנו מצות ציצית אע"פ שאינו מקיימו עכשיו.

אבל לפעמים משנים נוסח הברכה, כגון אם מקנח ידיו במידי דמנקי, דמברך על נקיות ידים, כ"כ שו"ע (ד, כב) וכן מסקנת המ"ב (שם).

[45] ע' ב"י בשם סמ"ק (או"ח ח, א) לענין לבישת טלית דדרשינן מהחל חרמש בקמה, פירוש בקומה. וגמר לכם לכם מספירת העומר (ע' ברכי יוסף סק"ב דלא נמצא הדרשה אלא בפסיקתא (לקח טוב)). וכן הובא בכל בו (סי' כב) בכמה מצוות דרשינן לכם לכם מספירת העומר, דהיינו מצות לולב, מילה, וציצית. גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד, וכ' ב"י (שם) דעל ברכות המצות נאמר ולא על ברכות הנהנין (ולפנינו בירושלמי ליתא). ולדעת הירושלמי, אין צורך לגזירה שוה לומר שציצית צריך עמידה דהא כל ברכה צריך עמידה, והב"ח כ' ליישב דציצית הוי ברכת הנהנין כיון דאית ליה הנאה מיניה,עכת"ד . ונלע"ד, דהכל בו לא פסק כדעת הירושלמי, דהא בספירת העומר מה הנאה אית ליה.

וע' מג"א (ח, ב) שהבין מדברי ב"י שכל ברכת המצוות צריך לברך מעומד (כהירושלמי הנ"ל, ודלא כדברי הכל בו), וע' גר"א (שם).

וכתב פמ"ג (מש"ז תלב, ג) דכל שמצותו בעמידה, תיקנו הברכה בעמידה, אבל אם המצוה בישיבה גם הברכה כמותו. ולכן, ברכה שאין בו עשייה כגון שבח או ברכת הנהנין, אין צריך לעמוד.

עוד טעם למה צריך לעמוד בברכות, ע"פ הפסוק (מ"א ח, נה) ויעמד ויברך (כ"כ ?).

ספירת העומר מעומד (תפט, א). ואם סיפר מיושב, יצא (מ"ב).

תקיעת שופר מעומד, דילפינן לכם מספירת העומר (טור סי' תקפה).

נטילת לולב וברכתו מעומד (רמ"א תרנא, ה, ומ"ב).

ציצית מברך ומתעטף מעומד (ח, א, ומ"ב שם).

מילה, כל העומדים שם צריכים לעמוד (רמ"א יו"ד רסה, א).

קריעה צריך להיות מעומד, ואם קרע מיושב, צריך לחזור ולקרוע מעומד (יו"ד שמ, א, ורמ"א שם).

שמונה עשרה צריך להיות בעמידה, דומיא דעבודה (צח, ד). ואם הוכרח להתפלל בישיבה, כשיכול להתפלל מעומד אין צריך לחזור להתפלל (מ"ב צד, כז, אבל לדעת השו"ע צריך לחזור להתפלל).

הגדת עדות (שהוא מצוה, כמ"ש ספר החינוך מצ' קכב) צריך להיות מעומד, ובדיעבד אם העידו מיושב, עדותן כשירה (חו"מ יז, א. ולענין אם כשר בדיעבד, ע"ש בנו"כ, ובתוס' זבחים טז. ד"ה מה).

הלל נקרא מעומד (תכב, ז).

הנחת תפלין לדעת רמ"א (כה, יא) מעומד.

קריאת התורה מעומד מפני כבוד ציבור (קמא, א). ואם קרא מיושב, יצא בדיעבד (מ"ב סק"א, וע' מג"א שם).

קריאת מגילה ביחיד יכול לקרות מיושב, אבל בציבור צריך להיות מעומד מפני כבוד ציבור (תרצ, א).

קידוש לבנה צריך להיות מעומד, כיון שהוא קבלת פני שכינה (רמ"א תכו, ב, וטור שם).

וידוי צריך להיות מעומד כיון שהוא דרך הכנעה (תרז, ג, ומ"ב שם).

הבדלה, לדעת רמ"א (רצו, ו) יש לברך מעומד. והטעם, לכבוד המלך שאנו מלוים אותו, ודרך לויה מעומד (ב"י שם בשם כל בו).

חליצה צריך להיות מעומד (אבה"ע קסט, יב) משום דדמי לדין. ואם חלתה מיושב, כשירה (רמ"א שם).

ברכת כהנים מעומד (גמ' סוטה לח.).

[46] פמ"ג (מש"ז תלב, ג), וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים במצוות מיוחדות לברך בעמידה, משמע דבשאר מצוות אין קפידא. ועמ"ש לעיל בשם מג"א. (וע' שו"ת מנחת אלעזר (ס' לו) על מה שנהגו כמה גדולים להיות סנדק ומוהל אע"פ שצריכים לעשות כן מיושב.)

וגם בברכת המצוות נראה לי שאין המנהג לברך בעמידה, דלא שמעתי שיש מקפידים לברך "על אכילת מצה" (או לאוכלו) דוקא בעמידה (אבל כיון שרגילים לאכול בישיבה, אפשר שאין ראי' מברכת אכילת מצה, שצריך להסמיך הברכה לאכילתו כל מה שאפשר, ואפשר דבשביל זה צריך לישב). ולענין ברכת "לישב בסוכה", ע' מחלקת רמב"ם ורא"ש, הובא בשו"ע (תרמג, ב) ורמ"א, אם יש לברך דוקא בעמידה (כדי שיהיה עובר לעשייתן למצות ישיבה) או דוקא בישיבה (כדי להסמיכו לאכילה כל מה שאפשר), ולא כתבו הפוסקים שצריך לברך בעמידה כמו כל ברכת המצוות, ומזה משמע שבשאר מצוות אין מברכים דוקא בעמידה.

[47] מ"ב (צד, כג). וע' ביאה"ל (תכב, ז) בשם מג"א דסמיכה אינה כעמידה, אבל הבית מאיר השיג עליו דבדרבנן לא מחמרינן בסמיכה, ומסק בביאה"ל דלענין הלל יש להקל בסמיכה.

[48] כן משמע במ"ב (צד, כב. תקפה, ב. וביאה"ל תכב, ז) דסמיכה מועטת מיקרי עמידה. וי"א הטעם שצריך לעמוד בתפלה הוא משום אימה, ולפי זה אפי' סמיכה במקצת אסור, ובשעת הדחק יש להקל (שם). וע' שו"ע (קמא, א) צריך לעמוד בשעה שקורא בתורה, ומ"ב (שם) כ' משום אימה, ולכן אפי' סמיכה במקצת אסור, אבל אם מוכח שאינו עושה כן דרך גאוה, מותר.

[49] ט"ז (יו"ד שסא, ב). וערע"א שם ציין לדברי הרע"ב (ביכורים ג, ג) שיש לעמוד בפני ההולכים לעשות מצוה. וע' חדושי אנשי שם חלק עליו, שאין ראיה לזה מביכורים, דבביכורים ההליכה עצמה הוי מצוה, אבל בשאר מצוות, כגון הבאת התינוק למולו, אין שום מצוה בעצם ההבאה. וע"ע תוס' רי"ד (קדושין לג.) דחה הראי' מבכורים, דדוקא בבכורים יש לעמוד כיון שיש בו טורח, לכן עומדים כדי שלא יכשילו לעתיד לבא, וע' מהרש"א (שם) דחה דדוקא בבכורים משום כבוד צבור.

וע' פת"ש (רנו, א) שיש לעמוד מפני גובה צדקה, אא"כ מקבל שכר על טרחתו.

ומה שנוהגים לעמוד כשנכנס החתן וכלה לחופתן, ע' כנה"ג (הגהות טור, אב"ע סב, ב) הביא מנהג לעמוד בשעת ברכת חתנים וז' ברכות, והטעם, לכבוד חתן וכלה משום חתן דומה למלך. ולא כתב משום מצוה, אע"פ דלכאו' קידושין הוי מצוה. וכ' שם דבמקום שנהגו לעמוד, זה שאינו עומד עובר על לא ישב בין העומדים (ע' דרך ארץ רבה סופ"ז).

ומה שנוהגים לעמוד בשעת ברית מילה, אינו משום המצוה אלא משום הברית, דכתיב ויעמוד העם בברית (כמ"ש רמ"א רסה, א).

[50] חיי אדם (כלל זהירות המצוות) ע"פ הגמ' (פסחים נז,א) שישכר איש ברקאי היה כורך ידיו בסודר ועובד בביהמ"ק והיה אסור משום בזיון. וע' שו"ת אגרות משה (יו"ד ב, טז) הביא ב' סברות בזה, וז"ל חדא דצריך האדם לעשות בשמחה ובאהבה שיתכבד בלכלוך ידיו בשביל המצוה ולא לבקש תחבולות שלא יתלכלך, ועוד שהוא כמואס ח"ו בהמצוה בשביל הלכלוך ואלמלי לא היה לו עצה זו לא היה עושה שזהו בזיון, עכ"ד. ובענין שוחט שרצה ללבוש כפפות בשעת שחיטה, מצדד שם דיש לחלק בין היכא שהלכלוך הוי חלק כהמצוה (כגון שחיטת קדשים) והיכא שהוא ממילא ואינו שייך להמצוה (כגון שחיטת חולין דכשר אפי' לא הוציא דם), וגם אפשר לומר דהיכא שאין שום מעלה שיעשה המצוה בעצמו, כגון שחיטה, אפשר שאין איסור בזה. ולענין השוחט, העלה דבמקום צורך יש להקל.

[51] ב"י (ס"ס ריב), ט"ז (רצו, ו), וכף החיים (רו, ל)

[52] ע"פ שו"ע יו"ד (יט, ז) וש"ך שם. ואם לא היה לפניו ואח"כ הביאו לו, ע' שו"ע שם סע' ו.

[53] ע' שו"ע או"ח (תלב, ב), וכתב באר היטב בשם פר"ח דמבית לחצר צריך לברך, וכ"כ משנה ברורה (שם) בשם חיי אדם. אבל המ"ב כתב שלא יברך למעשה כיון שבחק יעקב (שם) בשם בית הילל, כ' לא יברך. והבית הילל מיירי בקביעות מזוזה, שאין לברך אפי' בשינוי מקום, והביא ראיה שאם שיחה לא הוי הפסק, קל וחומר שינוי מקום. ורעק"א (שם) תמה עליו.

והשח באמצע סעודה פשוט שלא יברך, וע' פרישה (יו"ד יט, ה), משום שכל הסעודה הוי אכילה אחת, משא"כ שחיטה שאחר שחיטה אחת המצוה נגמר ולא שייך לשחיטה הראשון. וכ' הט"ז (או"ח שם) הטעם, כיון דאי בעי לא אכיל. ולא כתב ההסבר בזה.}

וע' מג"א (ח, יח), ופמ"ג (שם), שאם שינה מקומו לא יברך על אותו חפצא של מצוה, אבל אם יש שינוי מקום וגם שינוי חפץ צריך לברך, ולכן בסוכה אינו צריך לברך כיון שחזר לסוכתו הראשונה. אבל המ"ב (תרלט, לח) כ' שבטלית ובסוכה כמה אחרונים כ' שלא יברך, וספק ברכות להקל.

[54] ע' שו"ע יו"ד (יט, ה) דלדעה א', אם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לברך פעם אחרת על השחיטה, ולדעה ב' אינו צריך, והש"ך פסק לברך והט"ז פסק דספק ברכות להקל. וערה"ש (יט, י) כ' בשם תב"ש דלמעשה לא יברך, וטוב שיסיח דעתו לגמרי הפסק גדול, ואז יתחייב בברכה לכל הדיעות.

וכ' רא"ש שאם שח באמצע מצוה, אין צריך לברך, כיון דלא סגי אי לא היה גומרה לא מיקרי הפסק. משא"כ כשנגמר מצוה אחת ושח ואח"כ בא לעשות המצוה עוד פעם, חייב לברך (ע' פרישה יו"ד יט, ה).

וע' שו"ע יו"ד (רסה, ה) מי שיש לו ב' תינוקות למול, יברך ברכה א' לשתיהם. וע' ש"ך פסק כבעל העיטור (ע' טור) דאע"ג דבשחיטה מברך א' על כמה בהמות, היינו כיון שיכול לשוחטם בבת אחת, אבל מילה כיון דלא אפשר למול ב' תינוקות בב"א צריך לברך ב' ברכות. (ולא פירש למה אי אפשר לעשות ב' מילות כאחת, ושמעתי מהרה"ג ישרא' רייזמאן, אפשר דר"ל כיון שמילה הוי מצוה חיובית אין לעשות ב' בב"א משום אין עושין מצות חבילות, אבל כיון ששחיטה הוי מצוה קיומית אין בו משום חבילות, עמ"ש בענין א"א מצות חבילות בשם אור שמח.)

[55] ע' שו"ע יו"ד (יט, ד)

[56] ? אם הסיח דעתו, יכול לברך.

[57] משנה למלך (הל' חמץ ומצה, א, ז, בסוף), וכ"כ שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' יח). וע' ברכי יוסף (או"ח תפב) שיש קצת מצוה, וזכר לדבר, כמו חצי שיעור אסור מן התורה, ה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור, {וע' מה שכתב הוא עצמו במחזיק ברכה (סי' תעה) דמשמע שהוא ממש מצוה ולא רק זכר למצוה.} וכ"כ שאגת אריה (סי' ק), דכיון שהטעם דחצי שיעור אסור מה"ת הוא משום דחזי לאיצטרופי, ה"ה בעשיית המצוה. וע"ע בשע"ת (סי' תעה). וע' שו"ת יהודה יעלה מהר"י אסאד (ח"א, סי' קמט) דלדעת הרשב"א בענין בל תגרע (ע' בסמוך), עובר בבל תגרע בין אם אינו אוכל שום מצה בפסח ובין אם אוכל רק כחצי זית.

[58] רמ"א (יז, ב. תקפט, ו. תרנח, ו, וט"ז שם).

וע' רש"י (ר"ה לג.) שיש בל תוסיף אם אשה עושה מצוה שפטורה בו.

והטעם שיכולות לברך אע"פ שפטורות, שמעתי מאבי מורי בשם הגרי"ד סולובייצ'יק בשם הגר"ח, הטעם כיון שהם בכלל קדושת ישראל, והברכה הוא על קדושת בני ישראל שגם הם שוים בזה, ובעצם המצות גם שייכות להן, אלא שהתורה פטרה אותן ממצוות אלו. (שו"ר בדברות משה (גיטין עמ' תקט) גם כ"כ.) ואמו"ר הוסיף, דאין עבדים בכלל זה, אלא אין להם שייכות כלל למצות עשה שהז"ג, ובזה תירץ קושיית החזון איש על מ"ש חדושי הגר"ח הלוי (איסורי ביאה יג, יב) דהטעם שעבד צריך טבילה כשישתחרר הוא משום ההוספה ש"ש לישראל על העבד, והקשה בגליונות חז"א שם דא"כ שפחה לא תהא צריך טבילה דהא אין לה שום הוספה במצות, ואמו"ר שיש לה הוספה במצות דקודם טבילה לא היה לה שייכות כלל למצעשהז"ג, ועכשיו אם היא תקיימם הרי יש לה קיום מצוה ויכולה לברך עליהם. ויש להביא ראי' לזה, דבמשנ' סוכה (כ:) משמע דעבד שאינו מקיים מצות סוכה הוי מעלה דבזה מורה שהוא חכם, וצ"ע דהא למה לא היה מקיימם כמו שנשים מקיימים סוכה בזה"ז כדי לקבל שכר בתורת אינו מצווה ועושה? (ע' חדושי הרא"ה סוכה שם.) וע"פ הנ"ל י"ל שאין לו שום קיום מצוה בזה. אמנם, ע' תוס' גיטין (מ.) משמע דעבד יכול לברך על מעשהז"ג, וגם תוס' (סוכה שם) מביא בשם ירושלמי דטבי עבדו היה מניח תפלין, ומשמע שיש לו קיום מצוה בזה, וצ"ע.

[ואני רציתי לתרץ קושיית החז"א באו"א, דבכל מצוה חיובית יש ב' חלקים, יש קיום המצוה, ויש חיוב לראות שהמצוה יהיה מקויים. ובזמן שהעבד מקיים מצוה, העבד מקבל שכר על קיום מצוה כי קיום המצוה שלו, אבל אין לו חיוב לקיים המצות, כי האדון הוא המחוייב, וכמו שהאדון מחוייב לראות שבהמתו לא יעבור על מלאכת שבת, או שבנו לא יעבור על עבירות בקטנותו. אבל ברגע שהעבד נעשה ישראל, הרי יש לו החלק החיובי על כל מצוה. וזו היא ההוספה בשפחה שטובלת לשם ישראל.   

[59] עוד דינים בקיום מצוות:

כיון שנעשה בו מצוה אחת, נעשה בו מצוה אחרת. ואין עושים מצוות חבילות חבילות.

ע' רש"י (סוטה ח.), וז"ל, שנראה כמו שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו. ותוס' (מו"ק ח,ב ד"ה לפי) משמע שהטעם כדי שיהא לבו פנוי למצוה.

וע' שו"ע (אבה"ע סב, ט) י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס של ברכת המזון, וי"א שאין צריך, ורמ"א כ' המנהג כדעה א' ושו"ע כ' המנהג כדעה ב'. וב' דיעות אלו חולקים אם אומרים אאמ"ח בכה"ג, דלדעה א' הוי חבילות כמו שכתב בגמ' שאין לעשות קידוש וברה"מ על כוס א' משום חבילות (פסחים קב:). ולדעה ב', שאני התם כיון שברה"מ על העבר וקידוש על העתיד, משא"כ כאן ששניהם על הנישואין.

וע' גמ' סוטה (ח.) הקשה למה לי קרא שאין משקין ב' סוטות כאחת, תיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות, ותי', כאן בכהן א' וכאן בב' כהנים. וע' מג"א (קמז, יא), דלדעת תוס' (שם) אסור להעמיד ב' סוטות בעזרה כאחת אם כהן אחד ישקה לשניהם, אבל מותר להעמידם בעזרה ביחד אם יש ב' כהנים משקים (וכן משמע ברש"י). אבל לדעת רמב"ם מותר להעמיד ב' סוטות בעזרה כאחת, ואין איסור אלא בב' כהנים משקים ב' סוטות כאחת, אבל אם יש כהן אחד משקה, כיון שבהכרח צריך לעשותם זה אחר זה, מותר. ולכן, אנו נוהגים כדעת הרמב"ם בקריאת התורה, דמוציאים ב' ספרי תורה מן ההיכל ביחד, ובברכת המזון של נישואין נוהגים כתוס', שאין מביאים כוס השני שאומרים עליו ז' ברכות עד אחר ברכת המזון (ע' מחה"ש, דר"ל דמדוייק בדברי שו"ע (אבה"ע סב, ט) שאין להביא כוס השני עד אחר ברה"מ, והטעם משום חבילות). וע' ערה"ש כ' שאין בספרי תורה משום חבילות, משום דכל הקריאה הוי מצוה אחת, כמ"ש לענין קידוש והבדלה דכולא חדא מילתא היא, כנ"ל כוונתו.

וע' אור שמח (טומאת צרעת יא, ו) הקשה על התוספתא (ברכות פ"ו), היה מהלך להפריש תרומות ומעשרות אומר ברוך אשר קדשנו כו' להפריש תרומ"ע. והא אין עושין מצות חבילות (ע' גמ' ברכות מט. שאין חותמין בשתים משום דאאמ"ח). ותי' דאין שייך חבילות אלא בדבר שהוא מצוה שבגופו או מצוה שאין שייך ע"י שליח, שהעושה הוא מקיים המצוה, אבל דבר שהוא חיוב על הבעלים להפריש אבל יכול לקיים על ידי שליח, הרי יכול לפרק החבילה מעליו, ולכן אין בו משום חבילות. וע' מג"א (שם) כ' דדוקא בב' מצות של חובה אמרינן חבילות, ומחה"ש פי' דבריו כענין זה.

וע' תוס' (סוטה ח. ד"ה והא) דאין עושין מצוות חבילות חבילות הוי דין דרבנן. וע' חכמת שלמה (במג"א קמז, יא), וקושייתו על הגמ' שם משמע שהבין שהדין של אאמ"ח הוי דין דאורייתא.

וע' תוס' (ברכות לט. ד"ה הכל) דאין בעיא של אאמ"ח אלא כשאומר ב' ברכות של מצוה, אבל לומר ברכת הנהנין וברכת המצוה על מצה אחת או כוס אחת, מותר.

וראיתי במועדים וזמנים (?) תמה על המנהג דבשבת שבע ברכות, בסעודה שלישית אין שותים מן הכוס אחר ברה"מ ומניחים אותו עד הבדלה, והא אעמ"ח. 

ובענין כיון דאיתעביד ביה מצוה אחת נעביד ביה מצוה אחריתי, ע' פמ"ג (אש"א רעא, יח) בשם שיורי כנה"ג (הגהות הטור אות ד) שנהג להשאיר יין מכוס של קידוש להבדיל עליו, וגם השאיר מכוס של קידוש לברך ברה"מ כיון דאיתעביד ביה מצוה וכו', ואין בו משום חבילות כיון שחבילות לא שייך אלא כשעושה שניהם בבת אחת, אבל בזה אחר זה מותר. [ונ"ל דאין זה תלוי במחלקת המובא במג"א לעיל.]

 

מצוה הבאה בעבירה. ועשה דוחה לא תעשה.

טעם הפסול, ע' ירושלמי (סוכה פ"א הל' א) לענין לולב הגזול שהוא משום קטיגור נעשה סניגור, וכעין זה בט"ז (תקפא, א).

וע' ערוך לנר (יבמות קג:) כ' דלדעת הבעל המאור, אין פסול מהב"ע בגוזל לולב. וע"ע ערל"נ שם בשם שער המלך (הל' לולב ח, א) דאין פסול של מהב"ע אלא כשעובר על העבירה בשעת קיום המצוה, כגון דבשעה שנוטל לולב הגזול הרי אינו מחזיר הגזילה, אבל אם כבר נגמר העבירה קודם המצוה, אין בו פסול מהב"ע.

אם עשה מצוה דרבנן הבאה בעבירה, לדעת שו"ע (תרמט, ה) יצא, ולדעת רמ"א (שם) לא יצא.

ולכן אין לעשות ציצית מצמר הגזול (יא, ו, וביה"ל שם). ואע"פ שאינו עובר איסור בשעת המצוה, אם בא לו ע"י עבירה, אסור לברך, דברכה חמיר טפי. ולכן לא יברך כשלובש ציצית הנעשה מצמר הגזול, אע"פ שכבר קנאו ביאוש ושינוי (שם).

והוא הדין לענין ד' מינים, שאם גזל לולב, פסול, אבל אם שיפהו, קנאו בשינוי ויוצא בו מצותו, אבל אינו מברך עליו (תרמט, א). וכ' מג"א (שם סק"ב, וע' מ"ב סק"ו) שאם יש יאוש ושינוי, יכול לברך עליו.

ולענין מצה גזולה, לא יצא (שו"ע תנד, ד) כיון דילפינן מחלה שצריך להיות שלו (מ"ב שם). אבל אם גזל חטים ועשאו מצה, יצא בדיעבד, כיון שקנאו בשינוי, אבל לא יברך (ע"ש). וע"ש בביה"ל (שם) למה לא יצא אם אכל מצה גזולה, הא בשעת לעיסה עשה שינוי וקנאו, ואח"כ כשבולעו הוי כגזל חטים ועשאו מצה והוי שלו.

ומרור גזולה, כ' ביה"ל (תנד, ד) דתלוי במח' שו"ע ורמ"א בכל מצוה דרבנן הב"ע, ולדעת רמ"א לא יצא. אבל כשחוזר ואוכלו לא יברך.

ואם בירך ברכת המזון במזיד במקום שאסור לברך, כ' נשמת אדם (שם) דמדאורייתא בודאי יצא, ודלא כאליה רבה כ' דהוי ספק דאורייתא, ע"ש.

ולענין סוכה גזולה, אם גזל סוכה העשויה בראש העגלה, לא יצא, דבעינן לכם. ואם בנה סוכה בקרקע חבירו, לא ישב בו, ובדיעבד יצא (תרלז, ג).

ולענין מצה של טבל, לא יצא, אפי' אינו טבול אלא מדרבנן (גמ' פסחים לה:). ויש קצת תמיהה שם לפי דעתי הקלושה, דבטבל שלא ניטלה ממנו תרומה כלל, הגמ' (שם) כ' פשיטא, ומשמע דכשיש איסור דאורייתא באכילתו פשוט דלא יצא. ואם ניטלה ממנו תרומה ולא מעשר ואפי' רק מעשר עני, הגמ' הביא פסוק לא תאכל עליו חמץ, מי שאיסורו משום בל יאכל עליו חמץ, יצא זה שאיסורו משום בל יאכל טבל, משמע דכשיש בו איסור דאורייתא צריך מיעוט הקרא לומר דלא יצא.

ולענין הקורע על מתו בשבת, יצא, אבל הקורע בחלוק הגזול, לא יצא (שו"ע יו"ד שמ, כח-כט). וע' ש"ך בשם ב"י וירושלמי החילוק בזה, דבמצה גזולה או חלוק הגזול, גוף החפץ שהוא מקיים בו המצוה הוי עבירה, אבל הקורע בשבת, אין עבירה בגוף החפץ של הבגד אלא במה שהוא שבת.

וע' נש"א (שם) שיש להוכיח דמצוה הבאה בעבירה לא יצא (לפחות אם אי אפשר לעשות המצוה בלי העבירה), כיון דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, וא"כ המצוה שעשה אינה מצוה. והביא ראי' ממקח הנעשה באיסור, שאם עשה איסור של הוספת כסף בשביל המתנת מעות, המקח קיים (שו"ע חו"מ רח, א, וע"ש פרטים בזה). והש"ך (סק"ב) כ' הטעם דכיון שאפשר לעשות הקנין באופן ההיתר, מהני. וזה ראי' ליסודו שכל מה שיכול לעשות בלי האיסור, המעשה קיים ולא מיקרי "באה בעבירה", כמו דלא אמרינן שנתבטל המקח מדין דאי עביד לא מהני.

ולענין ברכה ראשונה ואחרונה על אוכל גזולה, אינו מברך כלל (שו"ע קצו, א), וע' ט"ז (שם) דלדעת הראב"ד מברך תחלה וסוף. ואפשר שמחלקת זו תלוי אם מיקרי מצוה הבאה בעבירה או לא, אבל באמת שם הביא פסוק בוצע ברך וכו' ומשמע דלא מיקרי מהב"ע.

והקשה רעק"א, דאחר שכבר לעסו, הוי נשתנה החפץ הגזול ובשעת אכילתו היה שלו? וכעין זה משמע במג"א (ר"ס קצו), שכשאכלה כבר קנאו בשינוי. [ואפשר די"ל דאזלינן בתר תחלת מעשה האכילה, דהיינו הלעיסה, וכשהתחיל ללעוס לא נשתנה עדיין.]

ולענין ברכה ראשונה ואחרונה על דבר איסור, כ' שו"ע (או"ח קצו ,א) דאין מברכים עליו בתחלה או בסוף.

ולענין אם אכל איסור בשוגג, ע' ט"ז (שם סק"א) דמברך ברכת המזון.

ואם אכל עיסה שנילוש בחלב, כ' רעק"א (שו"ע שם) דיכול לברך, דלא מיקרי כ"כ איסור, ובפרט לדעת כו"פ דרשאי לחלק הפת, א"כ הוי כמו דמאי שמברכים עליו כיון שיכול להפקיר נכסיו ולאוכלו בהיתר.

ואם במזיד אכל דבר היתר בזמן שאסור לאוכלו, כגון אם אכל קודם הבדלה, אין לצרפו לזימון. אבל אם אכל בשוגג יש לצרפו, כיון שיש לסמוך על הט"ז (קצו, א) דבכה"ג יכול לברך ברכה אחרונה (אג"מ או"ח ד, סט או' ו). אבל נ"ל שאם אכל סעודה קודם שהתפלל מנחה או מעריב אפשר לצרפו, כיון דמותר לאכול עד כביצה פת קודם שיתפלל (ע' סי' רלב ו-רלה), וא"כ כבר נתחייב בזימון שהאכילה של היתר, ומה שהוסיף לאכול באיסור לא מגרע בזה.

ואם צריך לאכול דבר איסור במקום סכנה, מברך עליו תחלה וסוף, כיון דאדרבא הרי מצוה הוא לו (רד, ט, ונו"כ שם).

ואם אנסוהו לאכול דבר איסור, מחלקת אם יש לברך עליו, ולמעשה לא יברך מספק, אבל אם אכל פת יברך דהוי ספק דאורייתא .

אם התפלל מסידור גזולה, כ' בספר חסידים (סי' תשעב) שיתפלל שנית, ולא כתב שם שיהא בתנאי תפלת נדבה.

ולענין מי ששחט קרבן פסח על החמץ, ע' תפא"י (בועז, פסחים ה, א) דיצא בדיעבד, ותוס' כ' הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב, והתפא"י הקשה עליו דהא בירושלמי הביא קרא דקראו "זבחי", ותי' לפרש הירושלמי באופן אחר, ע"ש.

[ע' חיי אדם (נש"א ג, ז) אריכות בזה. וכתב שם שמצוה הבאה בעבירה, בדיעבד יצא. והכלל בזה דכל שבאה במצוה ע"י העבירה, מיקרי מהב"ע, ואע"פ שיוצא בו בדיעבד, אין לעשותו לכתחלה, חוץ ממקומות שמיעטו קרא בפירוש דלא יצא. וכתב חיי אדם (שם), דאם לא נעשה המצוה אלא ע"י העבירה, כמו אכילת מצה גזולה, לא יצא, ואם אפשר לעשות המצוה בלי העבירה ולא סייע העבירה לקיום המצוה, יצא. וע"ע מחזיק ברכה (סי' תרסד).]

וצ"ע בכלל, מתי אמרינן עשה דוחה לא תעשה, דמותר לעשות המצוה, ומתי אמרינן דאסור משום מצוה הבאה בעבירה. ובפרט שדיניהם דומים זה לזה, כגון זה שמצוה הבאה בעבירה צ"ל שבשעת המצוה עדיין העבירה קיים, ודומה לענין עשה דוחה ל"ת דדוקא אם הוא בעידנא, דהיינו דבאותו זמן שהוא מקיים העשה הוי עובר על הל"ת. ואין לומר דמצוה הבאה בעבירה הוא כשדבר חפצא של מצוה שייך אל העבירה, ועשה דוחל"ת הוא בדבר שאין חפץ המצוה שייך אל העבירה בעצם אלא דבר צדדי, דהא ביבמה (ע' רמב"ם הל' יבמות ו, י) אמרי' דמדאורייתא אפי' אם יבמה אסורה עליו היה מותר ליבם משום עשה דוחל"ת, וא"כ מוכח דאפי' באותו חפץ שייך לומר עשה דוחל"ת. ונ"ל החילוק פשוט, שאם האיסור נעשה קודם עשיית המצוה אלא שנשאר תוצאתו בשעת קיום המצוה, אמרינן דאסור לעשות העבירה לכתחלה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, אבל אם העבירה לא נעשית אלא בשעת הקיום, אמרי' עשה דוחל"ת. וגם, בדבר הנגזל, אי אפשר שמשום עשה דוחה לא תעשה יהיה מותר לקחת חפץ של חבירו, דכל ההיתר הוא רק משום דמצות עצמו יכול לדחות, אבל אין לו רשות להשתמש בחפץ חבירו בשביל זה. (ועוד יש לומר דפסול מצוה הבב"ע לא שייך אלא כשיש עשה כנגד לא תעשה ועשה, דכיון שהעשה מסייע ומחזק הל"ת הרי אין העשה האחרת יכול לדחותו, אבל בלא תעשה גרידא, לעולם מותר משום עשה דחל"ת.)

שו"ר אור שמח (הל' חמץ ומצה ?) דאין מצוה על הגברא יכול לדחות איסור חפצא. וכעין זה בחדושי ר' שמעון (נדרים ס' א) הטעם שאסור לגזול כדי לקיים מצוה, כיון שהמצוה הוא תיקון של הגברא והעבירה הוא איסור של החפצא, ואין מצוה יכול אלא עבירה שהוא דומה לו ששניהם על הגברא או שניהם על החפצא.

ואין עשה דוחה לא תעשה אם העשה אפשר בשאלה (?), או אם העשה יכול ליעשות ע"י אחר שאינו בו לא תעשה (?), או אם יכול לומר איני רוצה ועי"ז לא יהיה שום מצות עשה (?) (ע' שדי חמד בכל זה).

וע' תוס' (פסחים נט.) דעשה החמור יכול לדחות עשה הקל אפי' שלא בעידנא, וע' מג"א (תמו, ב) דעשה דרבים דוחה ל"ת ביחיד אפי' שלא בעידנא. ומכל מקומות הנ"ל, נ"ל שהם ראיות למ"ש במשנת רבי אהרן (שו"ת או"ח ז) דדין זה דדוקא דוחה בעידנא הוא רק סברא דשמא לא יתקיים העשה אח"כ (כמ"ש תוס' שבת קלב:), אבל בעצם כח הדחייה של עשה דחל"ת, יכול לדחות אפי' שלא בעידנא. וע"ע תוספת יום הכפורים (יומא פו.) דעשה יכול לדחות ל"ת של חבירו, בציור שאי אפשר לקיים מצותו בלי סיוע חבירו, כגון ביבום שהאשה אינה מצווה במצות יבום ואין מצוה אלא על האיש, ונראה מטעם כנ"ל. וכעין זה יש לבאר דעת תוס' (שבת ד.) שיכול לעבור על ל"ת כדי להציל חבירו מן האיסור החמור בציור שהוא גרם לחבירו שיעבור, אע"פ שאין אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה חבירך, ונראה הטעם, דא"א לאדם וכו' הוי רק סברא בעלמא, ולכן חז"ל יכולים להתיר לעבור כשיש סיבה לכך. וע' תוס' (גיטין מא:) דבדרך כלל מותר לחטוא כדי לזכות חבירו, אא"כ חבירו חטא בדבר, ומזה משמע שהוא סברא בעלמא לקנוס החוטא אע"פ דמעיקר הדין העשה שלו יכול לדחות ל"ת של חבירו.

ושמעתי (ולא מצאתי מקור), דמצות לא תעשה שהם עיקרי הדת, לא אמרינן בהם עשה דוחה ל"ת. ולכן, במחיקת השם, דאיסורו משום לא תעשון כן לה' אלהיכם, אין שום עשה יכול לדחותו. ובזה יש להסביר למה אין עושים עיר הנדחת אם יש בו מזוזה אחת, ולא אמרינן בו יבוא עשה דשריפת עיה"נ וידחה ל"ת דמחיקת השם, כיון דאין עשה יכול לדחות ל"ת זו החמורה. וגם, לכן לא אמרינן דטבילת מצוה יכול לדחות מחיקת השם שנכתב על בשרו (שבת קכ:), אא"כ עושהו דרך שינוי.

 

דיחוי מצות התורה

יש כמה ענינים שמצינו בדחיית מצות התורה:

עת לעשות לה' הפרו תורתך- דוקא בימי חז"ל היו יכולים להתיר עפ"ז, כגון לכתוב תורה שבעל פה

הצלת כלל ישראל- אפשר יש ללמוד מאסתר המלכה שהלכה לאחשורוש דהצלת כלל ישראל דוחה אפי' ג' מצות חמורות. אבל ע' ט"ז (יו"ד קנז, ו) דנראה להלכה אינו סובר כדרשה אל תקרא לבת אלא לבית, ובאמת אסתר פנויה היתה. ואפי' אם אסתר אשת איש היתה, נחלקו בזה באחרונים אם יש להביא ראי' להצלת ציבור או דוקא בשביל כל ישראל, ע' שבות יעקב ו? בענין אשה שזינתה להציל הרבים.

גדולה עבירה לשמה- אין זה שייך לאחר מתן תורה, כמ"ש נפש החיים (פרקים פ"ז) דדוקא קודם מת"ת היה מותר לעשות עבירה עם חשבונות שהוא לשם שמים (כמשמעות הגמ' נזיר כג:). ומה שמצינו כן אצל יעל אשת חבר הקיני, לא ברור אם היתה ישראלית או לא (וראיתי בשם יעב"ץ (אבן בוחן פינה א' סוף אות י"ד) דלא היתה ישראלית).

מוטב שיחללו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה- 

יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ולפעמים אפי' בקום ועשה, וכשהוא רק לפעמים, נקרא "הוראת שעה" או "למיגדר מילתא"- היכא שראו חכמים טעם הגון בדבר, יכולים לעקור דבר מן התורה, ע' תוס' נזיר (מג:). ובשביל כבוד הבריות ע' תוס' ברכות כ. בענין יכולים לדחות דבר תורה.

 

מעלין בקודש ואין מורידין.

ובמקור הדין, ע' גמ' מנחות (צט.) דמעלין בקודש משום ויקם משה את המשכן (ורש"י (שם) ביאר לימוד זה בכמה אופנים) ואין מורידין מאת מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח, וע' רש"י (מגילה כו.) משמע שהדרשות הפוכות, וע' פנ"י (שם) תירץ דברי רש"י.

וע' פני יהושע (מגילה כו.) שהוא דין דאורייתא, אבל פמ"ג (מש"ז או"ח קנג, א) ממ"ש כשיש מחלקת, בדרבנן לקולא, נראה שהוא איסור דרבנן.

ולכן הלחם הפנים בכניסתו ניתן על שלחן של כסף וביציאתו ניתן על של זהב (גמ' מנחות צט.), מוסיפים נר אחד בכל לילה של חנוכה (גמ' שבת כא:), מספר תורה שבלה אין לעשות מזוזה (גמ' מנחות לב.), אין לעשות רצועה של ראש לשל יד (?), צריך ללבוש הטלית ואח"כ תפלין (שו"ע או"ח כה, א).

שאלות: כ' מ"ב (טו,א) הפמ"ג מסופק אם מותר להטיל ציצית מטלית שמחויבת בציצית מדאורייתא לטלית המחויבת רק מדרבנן, להפוסקים שבשאר מינים חיובו רק מדרבנן, וארצות החיים מיקל. ובאמת צריך להבין למה אין בו משום מבו"מ? [ומה שכ' שם שאין להתיר מטלית של גדול לשל קטן, הוא משום שהחיוב של הקטן אינו בגדר קיום מצוה דרבנן של ציצית, אלא חיוב של חינוך שהבן ילבוש ציצית אבל עצם הבגד אין בו קדושה, כן נראה לי.] ולמה מותר להשתמש בספר תורה לקרוא פרשת זכור שהוא דאורייתא ואח"כ לקרות בו שאר פרשיות שמחויב לקרות רק מדרבנן? ולמה מותר ליטול אתרוג ביום א' של סוכות שהוא דאורייתא ואח"כ ליטלו ביום ב' שהוא רק דרבנן? ולמה מותר ליטול מזוזה שהיה במקום שחיובו מדאורייתא ואח"כ להניחו במקום המחויב רק מדרבנן (אבל ראיתי בשם איזה פוסק שהחמיר בזה)? ולמה מותר להדליק בנר חנוכה אותו פתילה ושמן באותו מקום שהדליק ביום א' (כדמשמע במ"ב תרעז, יז), הא ביום א' היה מקיים בפתילה זו מצוה דרבנן, ובלילה ב' הוי רק הידור מצוה?

וע' ש"ך (יו"ד רנט, יא) דדוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין, ולא בתשמישי מצוה. ע' שו"ת לב ים חלק ב (מצגר, עמ' קמד) פי' דאפי' לדעת הש"ך, יש ב' עניני מעלים בקודש, א' שהחפץ שנשתמש לקדושה אין להשתמש בו לקדושה פחותה (והוא רק בתשמישי קדושה), ועוד דמי שהוא עושה איזה מצוה, יש להעלות אופן עשייתו בהמשך עשייתו או כשבא לעשותו פעם שנית, ואין לגרע בהמשך עשייתו.

ונראה לי דכל הענין של אין מורידין בתשמיש מצוה הוא, דאסור לגרע חפץ שהיה יותר קדוש לעשות פחיתות בקדושתו. אבל בדבר שנשאר באותו דרגא של קדושה אפי' במצב השני, אין איסור של אין מורידין. ולכן, במזוזה שהיה מקיים מצוה דאורייתא במקומו ועכשיו רוצה לשנותו למקום שמקיים מצוה דרבנן, אין בו פחיתות קדושה כיון שקדושת המזוזה אינו תלוי באיזה מקום שהוא, דבשעה שכתבו נתן בו כל קדושתו (ואין איסור אלא להוריד ספר תורה לקדושת מזוזה) ואין בו גירוע בקדושה אפי' אם נתנו על שלחנו. ומצד מה שבראשונה היה מקיים בו מצוה יותר קדוש, לא מצינו אלא ענין שהאיש כשבא לקיים מצוה צריך לעשותו באופן המעולה ולא באופן הפחותה כשבא לקיימו אחר כך, אבל בחפץ שקיבל קדושתו משום כתיבתו ולא משום השתמשותו, לכאו' אין גרעון במה שמקיים בו מצוה פחותה. (עי"ל דכיון שאין בו אפשרות לקיים המצוה עם מזוזה שאינו נכתב לשם קדושת מזוזה, הרי בהכרח צריך ליתן שם מזוזה שיש לו אותו דרגא של קדושה, ולכן אין איסור להשים שם מזוזה שהיה במקום חיוב דאורייתא.)

שו"ר בירושלמי (מגילה פ"ג הל"ב, ע"פ המפרשים שם על הדף) מחלקת ר' מאיר וחכמים, דלר' מאיר אסור לשנות ספר תורה של צבור ליחיד משום מעלין בקודש, ולחכמים מותר, ונראה דסברת חכמים הוא ממש כמו שכתבנו ורק לר"מ מיקרי הורדה בקדושתו. (לדעת הבבלי, מחלקותם הוא רק לענין בית כנסת, והוי הורדה משום שאין אומרים בו דבר שבקדושה, ע"ש.) אמנם, הראב"ד בספר תמים דעים (ס' קטו) פי' הירושלמי דגם לרבנן אין לשנות ספ"ת של צבור ליחיד (אבל לא ראיתי דעה זו מובא בפוסקים).

 

קיום קרא כדכתיב.

יש מעלה בכמה מצוות לקיימם באופן המוזכר בפסוק אע"פ שאינו מעכב [ואשר שהוא כוונת הגמ' שבת סג., המקיים מצוה "כמאמרה", אבל ע' שפת אמת ומהרש"א שם שלמדו באופנים אחרים]. וע' בעל המאור (פסחים כו: בדפי הרי"ף) הקשה למה אין מברכים על מצה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה, והאחרונים (ע' אבני נזר או"ח סי' שעז או' ד) דייקו מדבריו שיש מצוה לאכול מצה כל ז', וגם הגר"א (מעשה רב סי' קפה) סבר שהוא מצוה דאורייתא, ואע"פ שלשון הגמ' שהוא רשות, ר"ל כלפי יום א' שהוא חובה הוי רשות אבל עדיין מצוה הוא. ויש לשאול אם הגמ' כתב שהוא רשות למה סוברים הרז"ה והגר"א שהוא מצוה כלל. ושמעתי מהרה"ג י. מ. ינבסקי, שהמצוה הוא לקיים קרא כדכתיב, וכיון דכתיב בקרא שבעת ימים תאכל מצות, יש מעלה לאוכלו כל ז', רק לקיים המקרא כפשוטו.

וע' גמ' יבמות (קג:) דלכתחלה הנעל של חליצה יהיה קנוי ליבם אבל בדיעבד אפי' אינו שלו כשר, והסביר הריטב"א (שם) דמדאורייתא אין היבם צריך לקנות הסנדל של חליצה, ורק מדרבנן צריך לקנותו כדי לקיים פשוטו של מקרא דכתיב נעלו. (וע' רשב"א שם הסביר באופן אחר.)

וע' ערה"ש (רצב, ד) לענין שילוח הקן, שאינו חייב ליקח הבנים אחר ששילח את האם, אבל אעפ"כ יש ליקח הבנים כדי לקיים קרא כדכתיב, דכל רשות שבתורה היא כמצוה רק לגבי חובה רשות קרו לה.

וע' אבות דר' נתן (ריש פרק יא) משמע שפירש "אהוב את המלאכה" דר"ל שיש מצוה לעשות מלאכה כדי לקיים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכעין זה במכילתא דרשב"י (שמות כ, ט), אבל בפירוש ר' אברהם בן הרמב"ם על התורה (שמות שם) שהוא לזרז ולא למצוה. 

וע' מקראי קדש (פראנק, פסח סי' קפז) דמסביר עפ"ז דברי המג"א (?) שלכתחלה יאכל כל הכזית מצה בבת אחת, דאע"פ שיכול לאוכלו תוך כדי אכילת פרס, יש מעלה לקיים פשטות הקרא, ואכילה משמע בבת אחת. וע' בהערות הררי קדש (שם), מסביר עפ"ז דברי רמ"א (או"ח תרל, ה) ומ"ב (סקכ"ח) בשם רי"ץ גיאות, שיעשה סוכה, למצוה מן המובחר, ג' מחיצות שלימות ולא יהא פתוח אלא מקום הפתח. ולפי הנ"ל, טעמו משום דפשטות הקרא משמע שסוכה יש לו ד' דפנות, ויש מצוה מדרבנן לעשות כן.

ואפשר שהוא גם דעת רש"י סוכה (לג:, והו"ד טור ס' תרמז), דלכתחלה יטול ערבי נחל ובדיעבד שאר ערבות כשרים, וע"פ הנ"ל יש להסביר טעמו, משום קיום קרא כדכתיב. (וע' דרכ"מ שם בשם תוס' שאם נטל ערבי הרים לא יצא בדיעבד.)

ואפשר שבזה גם יש להסביר מ"ש בשע"ת (?) דמי שיש לו רק חצי זית של מצה, יאכל החצי זית. ונראה, דאע"פ שאינו מקיים בזה מצות אכילת מצה, עדיין קיים פשטות הקרא.

וע' חזון איש (אבה"ע סי' קמח, עמ' רפז) לענין כיבוד אב בדבר שאין לאב הנאה ממנו, דאע"פ שעיקר העשה דאורייתא הוא רק בדבר שיש לו הנאה כגון מאכילו ומשקהו, מ"מ יש חיוב דאורייתא לקיים רצון התורה לכבד האב גם בדבר שאין לאב הנאה, כמו האיסור לאכול חצי שיעור. וכעין זה בקובץ שיעורים (קו' דברי סופרים פ"א), דחיוב לקיים רצון ה' הוא פשוט מסברא, ועפ"ז מחוייבים אנו לשמוע לדברי חז"ל כיון שהוא רצון ה' (אע"פ שלא נצטוו עלינו במפורש לדעת רמב"ן, ע"ש). וזה היה רשעות בלעם, דדוקא לא אוכל לעבור על פי ה', אבל לא חש לעבור על רצון ה'.

ויש לציין שיש עוד ענין, דהיינו לקיים המצוה כמו שנזכר בתורה, כגון לעשות בילה אע"פ שאין בילה מעכב, או לעשות קריאת ביכורים וקריאת חליצה אע"פ שאינן מעכבות הביכורים והחליצה, ואין זה מעלה בעלמא אלא הוי חיוב ממש לקיים הפסוק כפשוטו, כן דעת תוס' (נדה ס?:).

 

קיים מצוה שלא בהידור, לקיימו אח"כ בהידור

ע' חדושי מרן רי"ז הלוי (?) שאם קיים מצוה שלא בהידור, אינו יכול לחזור ולקיימו ביתר הידור כיון שכבר יצא. ויש כמה קושיות על זה:

א'- מקיימים קידוש בליל שבת בתפלה, ואח"כ מקיימים אותו עוד פעם על הכוס, וא"כ מוכח שיכולים לקיים המצוה שנית כתיקון חכמים על הכוס אע"פ שכבר יצא בתפלה.

ב'- ע' רש"י (פסחים קיט:) מבואר דעיקר קיום מצות אכילת מצה הוא מה שאוכלים בסוף שהוא זכר למצה הנאכלת עם הקרבן פסח. ויש להעיר, דאע"פ שברכו על אכילת מצה על הכזית שאכל בתחלת לילה (ע' רש"י שם, ויש ב' נוסחאות בדבריו), ובודאי כשבירך הרי יצא המצוה מיד דאם לאו הוי הפסק בין ברכה להמצוה, אעפ"כ יכול לצאת עוד פעם כשאוכלו בסוף.

ג'- מקום שהוא ספק אם מוקף חומה מימות יהושע, קוראים מגילה ב-י"ד וט"ו, ומברכים בי"ד כיון שאפי' אם היה מוקף, אם קרא בי"ד יצא בדיעבד, כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם (תרפח, ד, ומ"ב שם). ואם אינו יכול לצאת עוד פעם, למה יקראנו בט"ו? ומוכח, דעדיין יכול לצאת המצוה כתקונה לקרותה בט"ו.

ד'- מה שתוקעים שופר בתקיעות דמיושב קודם מוסף ואח"כ תוקעים על סדר הברכות, מוכח דאחר שכבר יצאו מן התורה בתקיעות דמיושב עדיין אפשר לצאת עוד פעם בהידור.

ה'- כשקרא קריאת שמע בלא ברכות, צריך לקרות הברכות אח"כ וטוב לומר קר"ש עמהם (ס, ב), וע' ביאה"ל שם הטעם, דלדעת ר' האיי גאון לא יצא מצות שמע כתקונה. ומוכח שיכול צאת כתקונה אח"כ כשקורא עם ברכותיה.

ורוב ראיות אלו שמעתי מהרה"ג אשר ווייס, והוא תי' שיש לחלק, דכשיש איזה פרט החסר מדיני המצוה כשקיימו, יכול לצאת כשמשלים הפרט אח"כ, אבל כשכבר קיים המצוה עם כל פרטיה ודקדוקיה אלא שרוצה לקיימו אח"כ באופן מהודר משום זה אלי ואנוהו, אינו יכול כיון שכבר יצא המצוה בשלימותה. ולכן, בכל ציורים הנ"ל, היה חסר פרט מדיני המצוה ולכן יכול לצאת אח"כ, משא"כ אם נטל אתרוג שאינו מהודר, אינו יכול לצאת אח"כ באתרוג מהודר. שו"ר בחדושי הגרי"ז (חמו"מ ז, ז) מדוייק שסובר כן, דאחר שקיים המצוה שלא בשלימותה יכול לחזור לקיימו בשלימותה, ורק אם כבר קיימו בשלימותה אינו חוזר ומקיימה ביותר הידור. [ואפשר דה"ה שאינו יכול לצאת אח"כ ברוב עם, שהוא גם כעין הידור.]

 

ברכה על מצוה המתרת באופן דלמעשה לא התיר

יש לשאול על כמה ברכות, שהם על מעשים המסויימות שהם הכנה למעשה אח"כ, האם נחשב ברכה לבטלה אם אין דעתו לעשות המעשה השנית, ואם כשכבר בירך יש מעלה לקיים המצוה כדי שלא יהא ברכתו לבטלה.

לדוגמא: אם בירך על הפרשת חלה או תרומה, ואח"כ נמלך שלא לאכול מכל התבואה כלל, האם הוי ברכתו לבטלה? ע' ט"ז (יו"ד א, יז) משמע דיכול לברך על הפרשת תרומה אפי' אין דעתו לאכול כלל, וע' מג"א (ח, ב) משמע דאין לברך על הפרשת חלה אא"כ דעתו לאכול ממנו, וכן בשחיטה. וע' דרך אמונה (תרומות פ"ב צי"ה מט) תלאו במחלקת ראשונים [אבל לפע"ד דיוקו מרש"י שם אינו מוכח, ע"ש]. (ע' ט"ז בענין אם נשאל על הפרשתו, ואין זה שייך לכאן.)

אם טבל כלי מתכת, ואח"כ נמלך לזורקו לאשפה? או האם יכול לברך על טבילת כלי אע"פ שאין דעתו להשתמש בו?

האם מותר לברך על עירוב תבשילין אע"פ שאים דעתו לאפות או לבשל ביו"ט?

אם נטל ידיו ובירך על נטילת ידים ואח"כ נמלך שלא לאכול פת, האם מחוייב לאכול כדי שלא יהא לבטלה?

אם שחט בהמה ואח"כ נמלך שלא לאוכלו, האם הוי ברכת השחיטה לבטלה? (ע' מג"א הנ"ל)

והרה"ג אשר ווייס רצה לחלק בזה, שאם נעשה איזה חלות הרי הברכה חלה על החלות ואח"כ אין ברכתו לבטלה כיון שהברכה הוא על חלות ההיתר. ועפ"ז אמר שבשחיטה אינו לבטלה כיון שהסיר האיסור נבילה שהיה בו, ואמר דבנטילת ידים לא נעשה חלות עי"ז ולכן היה ברכתו לבטלה אם לא יאכל עכשיו [אבל נלע"ד שיש לקיים דברי הפוסקים שאין ברכתו לבטלה, עמ"ש לקמן בהל' נטילת ידים, שהרי עשה חלות של טהרה על ידיו.]

 

פטורים ממצות

יש כמה דברים שיש לצדד אם הם פוטרים ממצות עשה, לא תעשה, דרבנן, דאורייתא:

הפסד ממון- רדב"ז בענין יין נסך

צער, בזיון וכבוד הבריות- תשובות והנהגות (ה, קמא) כ' דלדעת חו"י (ס' קצא) שאם הותר לעבור על איסור דרבנן בקום ועשה או איסור דאורי' בשב ואל תעשה במקום בזיון, א"כ ה"ה במקום צער גדול, דמוכח בגמ' דצער יותר קשה מבזיון. אבל אור שמח (סנהדרין טו, א) חלק עליו וכ' דחייב, והוכיח כן מסוכה, דבלי גזיה"כ דמצטער פטור מן הסוכה, היה ראוי להיות חייב. ותשו"ה דחה ראי' זו, די"ל שהפטור של מצטער הוא אפי' מיחוש קטן, משא"כ לפטור משאר מצוות הוא רק במצוה גדול. ואח"כ הביא ראי' מדברי מ"ב (שעה"צ תעב, נב), שאם יפול למשכב אם ישתה ד' כוסות, פטור משום שאין זה דרך חירות, עכת"ד מ"ב, ומשמע דבלי טעם שאינו דרך חירות היה חייב, ושוב דחה ראי' זו דאפשר דוקא במצות ד' כוסות משום פרסומי ניסא חייב אפי' במקום צער. ובענין לפטור ממצות עשה, תשו"ה הביא ראי' דחזינן (ס' תרנו) שאינו יכול ליתן יותר מחומש נכסיו כדי לקיים מ"ע עוברת, א"כ ה"ה אם הוא צער כ"כ שהיה מוכן לבזבז חומש מנכסיו יהיה פטור, ואח"כ כ' דאפי' לא יהא מוכן לבזבז חומש אעפ"כ פטור (והביא ראי' לזה מדברי שע"ת, ולא נראה לי ראייתו). ואח"כ הביא ראי' ממ"ב הנ"ל דחייב אפי' במקום צער גדול, ודחה דבמצות ד' כוסות הרי חייב אפי' לחזור על הפתחים. וע' חזון עובדיה (ס' ד) דכתב רדב"ז (ג, תכה) דבמקום צער, פטור ממצות שנים מקרא ואחד תרגום, דלא יהא אלא מצטער שהוא פטור ממצות סוכה. וע"ש הרבה.

טירחא- נט"י, תפלה בצבור, משנה פסחים (?), וע"פ תוס' שם הוי רק מצוה דרבנן לשורפו לפני הבירה, דמדאורייתא מותר לשורפו בכל מקום.

סכנת אבר

 

ולא הבאנו ליטול ידיו קודם המצוה, דלא מצינו אלא בברכות שצריך שיהיו ידיו נקיות. ואע"פ שכתב מג"א (ר"ס תלב) יטול ידיו קודם הבדיקה, וכתב פמ"ג הואיל ובא לטהרת הרגל ומצוה חשובה היא, עכת"ד, אבל ח"י כ' רק משום נקיות, וכ"כ מ"ב (סק"ב).

ולא הבאנו דין עיטוף, כמו שנוהגים בזמן הזה עם כובע וחליפה, דלא מצינו מעלה בזה אלא בתפלה וברכת המזון.

[60] ע' רמב"ם (ספה"מ ע' קעד, ול"ת שיב, והל' ממרים פ"א הל' א-ב) למד מ"ועשית ככל אשר יורוך" ו"לא תסור" שיש מצות עשה ולא תעשה לשמוע לדברי בית דין הגדול, אחד דברים שלמדו מפי השמועה, ואחד "הגזרות והתקנות והמנהגות", ולשונו משמע שאין מצוה זו נוהגת בשאר חכמי הדור. אבל בפרטי המצות (בהקדמה ליד החזקה) משמע דמצוה זו נוהגת בכל בית דין. [ואפשר דבכל הוראה שנתקבלו פסקיהם בכל תפוצות ישראל הוי חיוב על כל אחד לקבל הוראה משום אחרי רבים להטות או משום מנהג ישראל תורה, והוי דינם כמו פסק מבית דין הגדול, וכן משמע מלשונו שהבאנו לעיל שכ' "והמנהגות".] ויש עוד לדון בדבריו אם עובר על לאו זה אם בית דין יושבים במקום אחר ולא בלשכת הגזית, ואכמ"ל.

לדעת רמב"ן, אינו עובר במצוות אלו אלא בפירושי דברי תורה, אבל אם עובר על תקנות חז"ל או מצות דרבנן, אינו עובר בלאו (וכן משמע בגמ' ברכות יט:, דמה שעובר על לא תסור כשעובר על איסור דרבנן, הוי רק אסמכתא).

אבל ספר החינוך (סוף מצוה תצו) סובר שמצות אלו נוהגות בכל גדולים בחכמת התורה ושופטינו שבכל דור ודור. והביא ראי' מגמ' ר"ה (כה.-:), ממ"ש יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל יש לדחות דהתם מיירי לענין שתקבל על עצמך דין השופט ואל תהרהר אחריו, אבל לא לענין איסור לא תסור.

ועל מה שתמה הרמב"ן איך הקילו חכמים בספק דרבנן ולמה אין מלקין על כל איסור דרבנן משום לא תסור, ועוד קושיותיו, תי' רמב"ן (וקרית ספר, ועוד) כי החכמים באמת יש להם כח לתקן עם כל החומר של איסור דאורייתא, אבל רצו להקל ולא להחמיר במקום ספיקן ועוד קולות. וע' לחם משנה (רמב"ם שם) תי' דאינו עובר על לאו זה אלא כשהוא חולק על דבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו, אבל העובר על דבריהם אפי' במזיד אבל אינו חולק על דבריהם אלא עושה לצורכו ולהנאתו, אינו עובר בלאו זה. [וע"ע נתיה"מ (?) שאם עובר על דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה, משום דבאיסור דרבנן המרידה עצמו הוי האיסור, ואם מרד בשוגג לא הוי מרידה.]

[61]

{מג"א (ר"ס סח) כ' בשם ירושלמי, אע"פ ששלחנו סדר התפלות, אל תשנו ממנהג אבותיכם. (אמנם בירושלמי שלנו הנוסח "אל תשנו סדרי מועדות".)

וע' ספר חסידים (ס' קיד) אין לשנות אפי' מנהג אמירת פיוטים וקרוב"ץ.

וע' רמב"ם (הל' שחיטה יא, יג) דבדבר שאינו מצוי לא שייך לקרותו בשם "מנהג".

ושמעתי מהר"צ שכטר י"א דלדעת הרמב"ם האיסור הוא משום שהוא פורש מן הציבור, ולא משום נדר, ולכן לא מיקרי פורש מן הציבור בדבר שאינו ניכר שהוא פורש כיון שאינו מצוי כ"כ.

וע"ע גמ' פסחים (נ?:) צריך לנהוג כמנהג המקום משום אל תטוש תורת אמך. ולפ"ז, משמע שאם עקר דירתו למקום שאין המנהג כמנהג אביו, אין חיוב לנהוג כמנהג המקום שנמצא שם.

וע' שו"ת חת"ס (או"ח טז) שאין לשנות נוסח תפלה שלו (כמ"ש מג"א ר"ס סח בשם אריז"ל), אבל בשו"ת דברי חיים (או"ח ב, ח) חולק עליו והתיר לשנות נוסח תפלתו כדי לעשות כמנהג בציבור, וגם לבושי מרדכי (או"ח יד) התיר בזה, כמ"ש גמ' ב"מ פו. אל ישנה מן המנהג.

ע' יבי"א (ו, או"ח י), דמהרשד"ם או"ח לה כ' מותר לשנות נוסח תפלתו כיון שאין בו נדנוד עבירה

וע' פת"ש (ריד, ?) מחלקת למה מצינו אצל האמוראים שיש דברים שאביו היה נוהג באיזה חומרא והבן לא נהג כן, ויש ב' תירוצים הובאו שם, משום דדין שצריך לנהוג כמנהג אבותיו הוא באמת רק משום מנהג המקום, אבל אם אביו נהג איזה חומרא אין צריך לנהוג כמותו. אבל יש חולקים וסוברים שיש חיוב לנהוג כאביו כיון שכבר התחיל לנהוג כמותו, אבל אם לא נהג כמנהג אביו אף פעם, אין צריך לנהוג כמותו.

וע' ביאור הגר"א (תריט, ו) בשם ירושלמי דמנהג מבטל הלכה, ובשם מס' סופרים כ' דאין הלכה נקבע עד שנהגו כן. [וכן אמרי בגמ' פוק חזי מאי עמא דבר, כי המנהג הוא הקובע, ולכאו' הוא בגדר מה דאמרי' לא בשמים היא, אלא תלוי בהנהגת בני אדם.]

וע' אחיעזר (?) כ' דרק בתקנות אמרינן דאי אפשר לבטלו אלא ע"י בית דין הגדולה בחכמה ובמנין, אבל במנהג, כיון שנתבטל טעם המנהג, ממילא המנהג בטל.

ושמעתי מהר"א וייס, יש מקשים על השו"ע שסובר שאין לברך על הלל בראש חודש כיון דהוי רק מנהג ואין מברכים על המנהג, אבל בהל' חנוכה כ' לברך על הדלקת נר חנוכה בבית כנסת אע"פ שאינו אלא מנהג? [וראיתי בספר יביע אומר דן בזה, ונ"ל דרצה לתרץ שקבעו חכמים לברך בכל מקרה שיוצא ממנו פרסומי ניסא, ולכן אפשר לברך בזה כיון דלמעשה יש בו פרסומי ניסא, משא"כ באמירת הלל.] ותי' ע"פ דברי הגרי"ז הל' ברכות שכ' לחלק בין ב' מיני מנהגים, יש מנהג שאינו בצורת מצוה, ויש שהם צורת מצוה. ולכן, במנהג לעשות מצוה ביום שאינו שייך כלל למצוה, כגון מי שרוצה לומר הלל ביום שאינו מיועד לו, לא הוי דומה למצוה כלל ואי אפשר לברך, משא"כ כשנהגו לעשות אותו מצוה באותו לילה במקום נוסף, כגון להדליק נר חנוכה בביכ"נ, יש לברך עליו כיון שברכות נתקנו על כל דבר שהוא בצורת מצוה.

ושמעתי מהגר"מ היינעמאן, הגר"ח היה נוהג כשהיה מסדר קידושין, שהיה שופך קצת יין על אצבעו, ואחר ברכת בורא פרי הגפן היה טועמו. וטעמו, כיון שאין חיוב לעשות ברכת ארוסין על הכוס ואינו אלא מנהג, א"כ אינו יכול להוציא החתן בברכת הגפן, וגם ברכת ארוסין הוי הפסק בין ברכת הגפן לשתייה. וחת"ס תי'' תמיה זו, דכיון שכבר נהגו לברך, א"כ נעשה חלק מן הארוסין. וכעין זה, שמעתי דבברית מילה הר' הופפער בבאלטימור נוהג דכשהוא מברך בורא פרי הגפן, שותהו קודם "או"א קיים את הילד הזה וכו'" כיון דקריאת שם לא הוי חלק מן הברית, והוי הפסק.

ובענין מנהג מבטל הלכה, ע' מג"א תרצ, כב בשם מהרי"ק דמנהג מבטל הלכה, אבל פר"ח (תצו) וחת"ס (או"ח תקי"ט) כ' דאין מנהג מבטל, וכן נראה דעת מ"ב (ביאה"ל תרצ ד"ה ואין)

}

[62] שערי תשובה (שער ג, סעיפים ד, ט).

ובענין "בעל נפש" שנזכר הרבה פעמים בפוסקים, ע' בהקדמת ס' בעלי הנפש לראב"ד כ' דבעל נפש הוא המושל על נפשו ותאותו, ואין נפשו מושל בו.

וע' רש"י (נדה טז:) דבעל נפש הוא מי שהוא ירא ופורש מספק איסור.

[63] ויש כמה בעיות בהלכה במי שרוצה לבדות הלכה מלבו, ולפעמים אפי' אם יש פוסקים בדורות הראשונים שסוברים כן:

א', במשניות חלה (ד, יא) לא התירו ליוסף הכהן להעלות בניו לפסח שני, שלא יקבעו הדבר חובה. וכן בגמ' ברכות (יא.) שאין להחמיר כבית שמאי, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. ומי שרוצה להחמיר כדברי בית שמאי חייב מיתה (שם). וע' מ"ש לעיל בהל' קר"ש אם מותר לקום לקרותו.

ב', יש דברים שהם חומרא הבאים לידי קולא, ועמ"ש ש"ך בכללי הפסק (בסימן רמב, כלל ט) כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, שאפשר שיתגלגל הדבר להיות חומרא הבא לידי קולא. ופשוט שיש גם דברים שהם חומרא על עצמו שמביאים אחרים לידי צער וכדומה, כמ"ש תורת השלמים (קפד, יט) בענין מי שרוצה להחמיר שלא לפקוד אשתו בשעת וסתה קודם שיצא לדרך.

ג', יש דברים שאסור להחמיר עליהם במקום שמקילים, משום איסור לא תתגודדו, כגון להניח תפלין במקום שנוהגים שלא להניחם, ע' מ"ב (לא, ח).

ד', מי שרוצה להחמיר בדבר שהוא מפורש בדברי חז"ל להיתר, כגון להחמיר שלא לאכול קדירה שיש בו איסור שהוא בטל בששים, ע' פ"ת (קטז, י) מחלקת אי הוי כמו אפיקרסות.

ה', אע"פ שמצינו שיש ענין טוב להחמיר בכמה דברים לקיים קרא כדכתיב (ע' לקמן בהערה {}), לפעמים אין לקיים פשטות הקרא, משום שהוא דרך הקראים כמ"ש מ"ב (יא, עג) או אלו שאין מאמינים בדברי חכמים (ע' רמ"א או"ח רנז, ח).

ה', אין להחמיר בדבר שלא החמירו בו הקדמונים כדי שלא להוציא לעז על הראשונים, ע' מג"א (לב, מח) כ"כ לענין כתיבת תפלין, והט"ז (קסא, ו) בענין נטילת ידים, ופ"ת (יו"ד רסו, טז) בענין חילול שבת. אמנם, ע' פ"ת (יו"ד ריד, ד) דלדעת ר"א בן חיים לא שייך הוצאת לעז על הראשונים אלא בדבר של אישות. וע' תרומת הדשן (ס' רלב) דבדבר שיש ספק אם מצד הדין ראוי להחמיר, יותר ראוי לעשות כדת וכתורה במה שלפנינו שלא יהא בהן ספק, משנחוש ללעז.

ו', יש כמה דברים שנראים שהם חומרא טובה, אבל אם המנהג בא ממעשה העכו"ם, יש בזה איסור של "איכה יעבדו" (דברים יב, ל), ע' רמב"ן על חומש (שם). ולדוגמא לאיסור זה, ע' שו"ע (תרה, א) לענין כפרות, ורמ"א (תקפא, ב) שלהתענות בערב ר"ה יש לחוש משום חקות העכו"ם, ועמ"ש הגר"א לענין נתינת אילנות בבית הכנסת לכבוד יום שבועות.

ז', יש דברים שאסורים משום דנראה כעובד עבודה זרה, כגון מי שנוהג להשאיר פתיתים אחר האכילה ופעם אחד שכח להשאיר ואמר להביא עוד פת שלם (ע' שו"ע או"ח קפ, ב), וגם יש דברים האסורים משום ניחוש, כגון הלוחש על המכה, שהוא אסור אע"פ שאומר פסוקים (ע' יו"ד סי' קעט).

ח', ע' ר"ן (קדושין יג: בדפי רי"ף) דמי שעוסק במלאכת עצמו, אפשר שאין לעמוד בפני תלמיד חכם, שאם הוא יעמוד ואחרים העוסקים במלאכת אחרים לא יעמדו, נראה כאילו הם מזלזלים בכבוד התורה. [ואפשר דה"ה בשאר ענינים הנוגעים לכבוד התורה, וצ"ע.]

[64] ע' שו"ת אבקת רוכל (ס' י) ע"פ רשב"א (שו"ת א, רנג), דבמקום שנהגו כהרמב"ם בשאר דברים, יש להם לנוהג כן גם בענין מתנות, ע"ש. (וע' גמ' פסחים קא., משמע שאפי' אם מקבל כל הוראותיו, מותר לו להחמיר בדבר שרבו מקיל בו, ומבואר במ"ב (סג, ו) ומג"א (שם) דבפני רבו אינו יכול להחמיר.) ולענין ב' דברים שהם סתירה בעצם, ע' גמ' ערובין (ז.), לא ליעביד כי חומריה דמר וכי קוליה דמר, אלא כי חומריה דמר וכקוליה, או כקוליה דמר וכחומריה.

ובכה"ג שהוא מקבל כל ההוראות של אותו רב, אין לחוש למה שיש רבנים שאוסרים אפי' באיסור דאורייתא, דמה דאמרינן (גמ' ע"ז ז., ופסקו הרמ"א בחו"מ כה, ב) שאם אחד אוסר ואחד מתיר, בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל, כ' חדושי הר"ן (חולין מג:) ה"מ לאדם שאינו מן החולקין, אבל כל אחד מהחולקין יכול לעשות כדבריו, וכן הא דבאתרא דר"א היו כורתים עצים בשבת לצורך מילה, היינו לפי שכל אנשי מקומו הוו כתלמידיו והיו רשאין לעשות מעשה כדבריו, עכת"ד. וכעין זה כ' החזון איש (יו"ד קנ, ה). וע' חוט שני (ראש השנה ויוה"כ, עמ' שעח) בשם כמה גדולים, שהרוצה לנהוג כקולות הגר"א צריך לנהוג כחומרותיו.

[65] ע' רמ"א (רמב, לא), וש"ך (כללי הוראה ס"ס רמב)

[66] ע' פת"ש (צט, ה) שאם שאל הלומדים ולא המורי הוראה, והורה שלא כדין, לא מקרי שוגג.

[67] ע' תוס' (פסחים מ:) שיש כמה דברים שאנו עושים כספרים החיצונים ומניחים גמרא שלנו, כגון שמסירים הציצית הטליתות של מתים, וקוראים ויחל בתענית ציבור, ע"ש. וע' מג"א (תרצ, כב) שאין לבטל מנהג, אע"פ שהוא נגד התלמוד ורוב פוסקים, כשהמנהג בנוי על ספרים החיצונים, כיון שיש לנו קבלה איש מפי איש. ועע"ש דאפי' בשעת הדחק אין לבטל מנהג, ואפי' כשיש בו צד איסור.

ובדברי המדרשים, ע' ירושלמי (פאה ב,ד) אין לומדים לא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד, וכ"כ תוס' יו"ט (ברכות ה,ד) וכן שיטת הרשב"א (חידושים, מגילה טו.). וע' ט"ז (יו"ד קנז, ו) בשם ב"י בשם ר"ן, דרבא שתירץ דאסתר היתה מותרת ללכת לאחשורוש כיון שעשה להנאת עצמו, לא סבירא ליה האי דרשא דאסתר היתה נשואה למרדכי, עכת"ד ב"י וט"ז. [ולא ברור שם אם כוונתו שבדרך כלל יש ללמוד מן האגדות אלא דרבא חולק עליו בדרשה זו, או אם בדרך כלל אין אנו משועבדים ליישב דברי האגדות.] וע' פר"ח (או"ח סי' קכח ס"ק כ) דאזלינן בתר המדרש היכא שאין ראיה כנגדו מדברי הש"ס. וע' ב"י (או"ח ס"ס רסו) בשם הגהות מרדכי שהביא ראי' ממעשה עם אלישע ואחר, ומזה משמע שהב"י ס"ל שיש להביא ראי' ממעשים המובאים בגמ', ע"ש.

ואפי' כשיש פסוק מפורש, לאו דוקא שלומדים ממנו אם היה קודם מתן תורה, שיש כמה דברים שנשתנו אחר מת"ת, ע' העמק שאלה (שאילתות ויחי שא' לה או' א), דהיכא שהיה צורך לכך, שינו האבות כפי הצורך, כמו יעקב שנשא ב' אחיות, וכן בכל מקום שיש סברא לחלק דדוקא בימיהם עשו כן כפי שעה, אין ללמוד ממנו. וע' נפש החיים (פרקים פ"ז) דקודם מת"ת היה מותר לעשות עבירה עם חשבונות שהוא לשם שמים (כמשמעות הגמ' נזיר כג:), אבל אחר מת"ת אסור.

[68] תקסה, ו

[69] מ"ב (תקסה, יד), וע' ט"ז, מג"א, וחכמת שלמה שם.

[70] מ"ב (כה, מב). וע' ב"י (שם) כתבו כשיש מחלקת הפוסקים אין לנהוג כמו הקבלה, אפי' כשהוא מחמיר (לענין ברכה לבטלה שם) כיון שאפי' היו יודעים הזוהר לא היו חוזרים מפסקיהם, אבל ביו"ד (סי' סה) משמע שיש להחמיר כדברי הקבלה ולכאו' זה סותר מ"ש באורח חיים, וכן הקשה בדרכי משה (יו"ד שם). וע' ב"י (או"ח סי' סא) בענין אמירת א-ל מלך נאמן קודם שמע, שיש מן הראשונים כתבו לאומרו להשלים רמ"ח תיבות בקר"ש, וי"א שלא לאומרו (ע' טור), והזוהר כ' לאומרו ביחיד, וב"י כתב למעשה שאין לאומרו כלל, ודרכי משה משמע שמכריע ע"פ דברי הזוהר שיש לאומרו. וע' מה שכתבתי בהל' קריאת התורה בשם דרכי משה (או"ח סי' קמא) במה שהקשה על דברי הב"י שרצה הביא ראי' מדברי הזוהר. וע' מה שכתבתי בהל' שלוח הקן {?} מה שכתבתי בנוגע למחלקת האם יש לפסוק הלכה ע"פ הזוהר שהביא הטעם למצות שלוח הקן משום שצעקת הציפור מעוררת רחמי שמים, ע"ש. וע"פ קבלה יש לבצוע החלה התחתונה בליל שבת, וכ"כ שו"ע (רעד, א), והב"ח תמה עליו דהא אין מעבירין על המצוות, וע' מה שכתבתי בהל' סעודת שבת {?} בשם הט"ז. ובמקום שיש סתירה בין הקבלה והלכה, אזלינן בתר הלכה גם לדעת השו"ע, כדמוכח בסי' כב סע' א, שאם פגע בתפלין קודם הטלית יניח התפלין תחלה, אע"פ שהזוהר הזהיר על זה (ולא חילק שם בין אם לובש טלית קטן או לא, ע' ב"י). ובמקום שדעת האריז"ל הוא נגד דעת השו"ע, אין לומר דאילו ראה הב"י דברי המקובלים היה חוזר, כ"כ בשו"ת יביע אומר (חלק ו, או"ח ב, אות ג). וע"פ קבלה, אפי' איטר יד יאחז פרי ביד ימין כשמברך עליו (ע' כף החיים רו, ל), אבל מ"ב (שם) כ' שיאחז ביד שמאל.

 

לפסוק הלכה ע"פ טעמא דקרא

בגמרא (בבא מציעא קטו.) יש מחלקת ר' יהודה ור' שמעון, דלר"י לא דרשינן טעמא דקרא, ולר"ש דרשינן טעמא דקרא. ונפקא מינה, היכא דלא שייך טעם המצוה, כגון באלמנה עשירה אם מותר למשכנה, לדעת ר"ש מותר למשכנה ולר"י אסור. ופסק הרמב"ם (הל' מלוה ולוה, ג, א) כר' יהודה, דלא דרשינן טעמא דקרא.

וע' לחם משנה (שם) דבגמ' קדושין (סח:) כ' דהפסוק כי יסיר את בנך, דולד ישראל שנולד מעובדת כוכבים הוי כמותה, מיירי דוקא בז' אומות, ולדעת ר"ש הוא הדין כל המסירים, ר"ל דגם מיירי בשאר אומות. והרמב"ם (הל' איסורי ביאה, יב, א) כתב שאסור להתחתן עם כל עובדת כוכבים (והוא נלמד מ"לא תתחתן בם" שהוא אצל הפסוק דכי יסיר), וא"כ משמע דפוסק כר"ש. והלח"מ תירץ, שיש כאן מחלקת הסוגיות, ולדברי הגמ' קדושין, ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא אפי' היכא דמפורש בהדיא, אבל הרמב"ם פסק כסוגיא דב"מ, דגם ר"י מודה בכה"ג דדרשינן טעמא דקרא.

וע' שיטה מקובצת (ב"מ צ.), בדברי הגמ' ששאלה אם מותר לחסום בהמה שתצטער אם היא אוכלת, כ' בשם רא"ש דהגמ' שואלת אפי' למ"ד לא דרשינן טעמא דקרא, הכא דפשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובת הבהמה, והשאלה היא אי משום דמעלי לה או משום דלא תצטער.

ועפ"ז, כתב ספר מאמר המלך (רמב"ם ע"ז ז, ו) שיש ליישב דברי הרמב"ם בהל' מלכים (ה, ח) שאסור לדור בארץ מצרים, אבל מותר לדור שם אם כבשה מלך ישראל ע"י בית דין, ולא הזהירה אלא לדור בה יחידים, מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל הארצות, עכת"ד. והקשה עליו, והא לא דרשינן טעמא דקרא. ותירץ, כיון שהטעם ברור שהוא מפני שמעשיה מקולקלים, ע"ש.

ושמעתי מהרה"ג צבי שכטר, שיש להקשות למה מותר להלין מת בשביל כבוד המת, והלא הלכה כר' יהודה ולא דרשינן טעמא דקרא. ותירץ דכיון שהטעם כתוב בפסוק להדיא, דכתיב כי קללת אלהים תלוי, הרי מפורש שהטעם משום בזיון המת, וא"כ מותר להלינו לכבודו. ונ"ל דתירוץ זה הוא על הדרך שכתבנו.

[71] אג"מ (או"ח ד, ג)

[72] וע' חינוך כ' לוקין על לאו זה (כמשמעות גמ' ערובין צז,א), וע' מנחת חינוך מביא שלדעת הרמב"ם אינו לוקה. [ואפשר לדעת הרמב"ם, אינו לוקה כיון שהלאו אין בו מעשה כיון שאפשר לעבור עליו בלי מעשה, כגון אם היה מוסיף על איסור לא תעשה. וגם, אפשר שכל האיסור הוא לקבוע בלבו שדבר זה הוא מצוה דאורייתא, וזה עיקר ההוספה, ומה שעושה מעשה של הוספה הוא לא עיקר הלאו.]

[73] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיג), וספר החנוך (מצ' תנד)

[74] ע' רמב"ם (ממרים ב, ט) והגהות מיימוניות. וע"ש שגם עובר אם אומר על איזה דבר שהוא אסור מדאורייתא ובאמת אינו אלא אסור מדרבנן, וע' ראב"ד שם חולק עליו שהעושה כן אינו עובר משום ב"ת. וע' מנחת חינוך (תנד, א) מסביר דברי הראב"ד דכיון שצוה התורה לחז"ל ליתן סייג לתורה, הוי כאילו התורה צוה עלינו כך.

וע' רמב"ן (דברים ד, ב) דאפי' לעשות חג חדש, אסור. ואפי' להוסיף מצות מקרא מגילה, ע' גמ' מגילה (יד.) ובירושלמי (שם פ"א הל' ז) שלא היו יכולים על מצות התורה אם לא מצאו לו רמז בתורה. ומהפסוק "אלה המצות" דרשו, שאפי' נביא אינו רשאי להוסיף על מצות התורה אא"כ מצאו לו דרשה מן התורה. וכ' שם דמה שתקנו משום גדר, כגון שניות לעריות, זו היא מצוה מן התורה (ר"ל שחז"ל חייבים לעשות סייג לתורה), ובלבד שידעו שהם משום גדר הזה ולא מפי הקב"ה.

וע' פת"ש (אה"ע א, יט) בשם משכנות יעקב, הטעם שלא החרים רגמ"ה אלא עד סוף האלף החמישי (כמ"ש בשו"ע שם), הוא משום דכל גזירות חז"ל צריכים שיהיה בהם סייג לתורה, אבל יש לבית דין רשות למיגדר מילתא לצורך שעה לפי ענין הדור, ודוקא לשעה ולא לקבוע הלכה לדורות. ולכן, כיון שלא מצאו בזה שום ענין האסור מן התורה כדי לגזור משום סייג, נתנו לו זמן מוגבל שלא יהיה קבוע לדורות. אבל יש חולקים וסוברים שלא נתן לזה זמן מוגבל, וצ"ל לפי זה שתיקן רגמ"ה משום סייג לתורה, ע"ש.

[75] רמב"ם (ממרים ב,ט)

[76] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שיד), וספר חינוך (תנה)

[77] אם התחיל במצוה ולא רצה לסיימו כמו שחייב מדאורייתא, עובר משום בל תגרע, כן משמע בגמ' ראש השנה (כח:) לענין מתן דמים. וע' רשב"א (חדושים, ראש השנה טז:) מסביר דלא שייך איסור בל תגרע במה שציוו חז"ל לא לתקוע שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, כיון דכתיב על פי התורה אשר יורוך.

ומדברי רשב"א משמע שאפי' לא התחיל במצוה, אם אינו מקיימו עובר על בל תגרע, וע' טורי אבן (ר"ה שם) הקשה עליו דא"כ כל זמן שאינו מקיים מצות עשה עובר גם משום בל תגרע, וא"כ למאן דאמר לוקין על לאו שאין בו מעשה ילקה על ביטול עשה.

וע' שו"ת בית שלמה (או"ח טו) מסביר דברי הרשב"א, דרק כשקובעים לדורות שלא יקיימו מצות שופר בשבת, או יתקעו יותר ממה שצותה תורה, יש בזה משום בל תוסיף או תגרע (אבל במה שעושה רק חצי המצוה, לכאו' עובר על בל תגרע אם אינו קובע כן לדורות ורק מבטלו פעם אחת, כמשמעות הגמ'). ואע"פ שבסיפרי משמע שעובר אפי' אם לא התחיל לקיימו, דמבואר שם שאם מנענע ג' מינים בלולב עובר משום בל תגרע, הש"ס שלנו לא סובר כן, ע"ש. וע' שו"ת בית הלוי (סי' מא) שיש לפרש דברי הסיפרי שאינו ראי' לדברי הרשב"א.

וע' שו"ת חלקת יואב (או"ח סי' ב), מי שאינו יודע לתקוע אלא מקצת הסימן לא יתקע אותו מקצת שיודע (שו"ע תקצג, ב), ויש להקשות למה לא יתקע מה שיודע, ותי' שאם יתקע כך, עובר משום בל תגרע, כיון שיש בידו לתקוע עוד. משא"כ בסיפרי, דהתם לא עבר בבל תגרע אלא משום שיש לו ד' מינים, אבל אם אין לו אלא ג', לא עבר משום בל תגרע.

וע' רש"י (דברים ח, א) אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם גומרה, והו"ד חיי אדם (כלל סח, ח).

ע' רמב"ם (ממרים ב, ט) דשייך לעבור על זה בדיבור לבד, כגון אם אומר על בשר חיה בחלב שאינו אסור מן התורה (ע' כס"מ, שזה סותר מ"ש בהל' מאכלות אסורות, ור"ל שאפי' דבר שבמקום אחר פוסקים שאסור מדרבנן, אסור לפסוק כן במקום שאוסרים אותו מדאורייתא, כן נ"ל כוונתו שם. וע' חת"ס (יו"ד עג) תי' דברי הרמב"ם, דכיון דלישנא דקרא לא תבשל "גדי", פירושו גם כולל חיה, אלא דממעטינן ליה מדרשא אחריתי, וכיון דפשטיה דקרא כוללו, האומר שגדי אינו כולל חיה עובר משום בל תגרע. ותירוץ זה הוי חידוש גדול בעיני.)

ואם יעשה חג הסוכות ששה ימים, עובר בבל תגרע (רמב"ן דברים ד, ב). [ולא מבואר בדבריו אם דוקא עובר כשקובע כן לדורות, או אפי' אם חוגג ו' ימים פעם אחת. ואם כוונתו כדרך הב', הוא חידוש גדול שאחר שכבר קיים המצוה ביום ו', הרי עובר אם אינו חוגגו גם ביום ז', אע"פ שכבר קיים המצוה בשלימותו ואינו נראה שיש קשר בין הימים.]

[78] חיי אדם (ח"א סח, כג)

[79] תרסו, א

[80] ולענין לישן בסוכה בשמ"ע, ע' מ"ב (תרסח, ו) מחלקת בזה וכתב שהמנהג להקל (משמע שאין צריך לישן שם, אבל מותר לעשות כן).

[81] חיי אדם (ח"א סח, כג)

[82] ביה”ל (לד,ב) הביא בשם ח"א שאסור מדאורייתא, אבל נוטה כדברי החינוך ותוס' שלא שייך לעבור בל תוסיף אם מקיים המצוה כמה פעמים (אבל עכ"פ אפשר שאין לומר שהוא חייב לעשותו)

Next: Reciting Brachos and Amen
Reciting Brachos and Amen