Business and Misc.Halachos of Beis Din and Commerce

A. Beis Din and Courts

There are many cases and questions involving business and damages. In many cases, one may be able to absolve himself of paying and beis din cannot force him to pay [1]ע' שו"ת יביע אומר (פתיחה לחלק ג) עד היכן יכול לומר "קים לי".

והקשו האחרונים איך יכול לומר קים לי, הא הוי ספק דאורייתא של איסור גזל?

וע' ברכ"י (חו"מ כה) הביא תרץ א' משום שהוא שב ואל תעשה, משא"כ בספק איסור שיעבור על האיסור בידים, בזה לא אמרינן שיכול לומר קים לי. [ולכאו' זה קשה, דהא יש ציורים שיעבור על איסור בשב ואל תעשה.] ועוד תי' משום דלא ירויח כלום אם יתן הכסף להשני כיון שהוא גם יהיה ספק גזל אצל השני [ולכאו' צ"ל לפי זה שהוא כעין הסכם הקהל כדי שכל אחד לא יעבור על האיסור, כולם מסכימים לוותר אל המוחזק בכה"ג]. ובקובץ הערות תי' כיון שמתחלה אנו דנים של מי הכסף, ואח"כ דנים על האיסור, וכיון שבדיני ממונות הכסף הוא שלו, האיסור גזל לא נאמרה אלא על גזל שאין לו רשות ללוקחו. [ואפשר יש נפק"מ בין טעם ב' וג', במי שלקח רבית ואח"כ נודע לו שהלווה הוא ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, שיש סוברים דדינו כמומר ואין צריך להחזיר הרבית (ע' פת"ש קנט, ג), וי"א דדינו בתינוק שנשבה וצריך להחזיר. דלכאו' לטעם ב', אינו יכול לומר קים לי כיון שאם יחזיר הכסף ללווה אין אחד מהם עובר שום איסור, ולכאו' צריך להחזיר. אבל לטעם ג', לכאו' מתחלה אנו דנים אם היה רשאי לקחת הרבית וא"כ הכסף הוי שלו מדיני ממונות, ואח"כ דנים אם חייב להחזיר, אבל אפשר דאפי' לטעם ג' צריך להחזיר, שהאיסור מורה על הממון שאינו שלו. . Regardless, one should always act in a manner which is honest and kind, which means paying money if one feels it is the right thing to do [2]ע' רמב"ן על חומש (דברים ו, יח) וז"ל, וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), עכ"ל. וע' גמ' ב"מ (ל:) חרבה ירושלים מפני שלא נכנסו לפנים משורת הדין. , even if he is not technically obligated to pay [3]ומובא בפוסקים הרבה דברים שיש לעשותם משום ועשית הישר והטוב, ע' שו"ע חו"מ (קג, ט) וסמ"ע שם, ו-קעה, ה וסמ"ע שם, וע' רמב"ם הל' גזילה ואבידה (יא, ז), דרכי משה הקצר אבן העזר (קיג, ח). . If one party is rich and the other poor, the morally correct judgment may lean more towards the poor man [4]ע' שו"ע חו"מ (רנט, ה) ורמ"א (שם) דיש ציור שאין צריך לעשות הישר והטוב אא"כ מי שכנגדו הוא עני. ; a Rav should be consulted.

Beis din also has the ability to obligate one to pay money, even if there is not sufficient evidence according to the strict letter of the law [5]ע' ב"י (סי' טו ד"ה הדיין), כגון מה שעשה ר' בנאה (ב"ב נח.), והביא שם כמה דינים שפסקו ע"פ אומדנא, וכולם למדוהו משלמה המלך במעשה של ב' זונות (מ"א ג, טז).

ובהרבה ציורים בבית דין, אחד מהם הוי מחוייב שבועה. אבל אין נשבעים בזה"ז (אבל ערה"ש פז, יז, משמע שבזמנו היה משביעים). נראה שבהרבה ציורים אין להשביע, כגון (ע' ערה"ש טו, ו) אם נראה לבית דין שהתובע באמת מאמין להנתבע אלא שרוצה להשביעו כדי שיצטרך לשלם, דמתוך שאינו יכול לישבע, משלם. וגם, אם נראה לבית דין שבסוף יתברר הדבר, אין להשביע (ערה"ש פז, לג). [ולפע"ד אפשר לצדד שאין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא כשבית דין אמרו לו לישבע, אבל כיון שהבית דין אין שואלים אותו לישבע, לא אמרי' מתוך שאיל"מ, ולכן אין אומרים שמעיקר הדין חייב לשלם.] וע' דברי מלכיאל (ב, קלג) י"א שמשלם שליש במקום השבועה, והקשה בזה, וע"ש בסוף שעושים פשרה במקום השבועה. וע' אג"מ (ח"מ א, לב) על זה שצריך לשלם שליש במקום השבועה, שאין עושים זה אלא כשלא נראה להם שהדין מרומה. .

When the poskim say that one should pay money or return an object in certain situations “latzeis yedei shamayim” (lit., to fulfill one’s obligations to Heaven), one should certainly do so. When a Rav is consulted by an individual what to do, he should pasken that one should do so, because the fact that a beis din cannot force one to pay the money is only relevant to an actual case in beis din, but one who consults a Rav because he wants to do the right thing, should pay it [6]כך שמעתי מהר"י רייזמאן בשם הרב פאם. .

It is forbidden mid’oraysa [7]רמב"ם (ספה"מ ל"ת רעד), חינוך (מצ' פג) for a judge to take a bribe in exchange for favoring one person in a dispute [8]ט,א.

ואע"פ שיש הרבה דיונים שהם גם שייכים לממון אבל אין שם תובע ונתבע, ואין בהם איסור שוחד, כגון השבת אבידה ודיני משקלות וגניבת דעת, מ"מ הוי גזירת הכתוב דבציור שיש תובע ונתבע, הדיין נפסל. [אמנם גם יש להסביר, דבציור שאין שם ב' צדדים, לא שייך לאיסור שוחד, כי השוחד אינו רק מעוור כיון שרוצה ליתן כסף לצד אחד, אלא הוא כיון שיש ויכוח וכל אחד רוצה לומר אני הצדיק והוא הרשע, השוחד עושה שעכשיו יטה הדין לאותו צד כיון שהוא רוצה לומר "אני צודק", ובאמת אין הדין תורה על הכסף אלא על זה שכל אחד רוצה להיות צודק, ולכן בציור שאין שם אלא צד אחד, אין כ"כ הרגשה של "אני צודק", ולכן לא שייך בזה איסור שוחד. . This applies to any person who is in a position of power, even if he does not render halachic judgments [9]פ"ת ט,א . It is also forbidden to bribe any judge, Jewish or non-Jewish [10]פת"ש (ט,ג) בשם חת"ס . For example, one may not bribe a government inspector [11]אמנם, היינו רק לשחדו לעוות הדין, אבל לשחדו כדי שידין דין אמת, משמע בפ"ת הנ"ל דמותר. .

If the parties are not agreeable to go to the same beis din, they may each pick one dayan to adjudicate, and those two will pick a third party [12]יג, א. וע"ש ברמ"א, דמתוך שזה בורר לו אחד וזבל"א, צייתי להם, וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות מי שבירר אותו כל מה שאפשר מצד הדין והג' שומע טענות שניהם ופוסק האמת, עכת"ד. וע' סמ"ע בשם נ"י כ' ואפי' כשרואה שיתחייב בדין אינו ממהר לפסוק הדין כנגדו אלא ממתין שמא יתברר הדבר יותר.

וע' פת"ש (ג) דאסור להקדים טענותיו לדיין אחד תחלה, אבל ערה"ש (ד) כ' כבר נהגו להציע טענותיו לפני הבורר שלו, והוי כאילו קיבלו עלייהו. .

C. Secular Court

It is assur to inform on a fellow Jew in a matter which will cause him to be penalized, financially or otherwise, by the courts or a government authority. This issue, and possible exceptions, is discussed in {Lashon Hara}.

One may not ask a secular court to adjudicate a civil dispute with another Jew or sue another Jew in secular court [13]שו"ע (חו"מ כו, א). ונלמד מקרא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות.

ויש לדון אם הוא איסור דאורייתא בפני עצמו או נכלל במצוה כללית של מינוי הדיינים (שהוא ברמב"ם ספה"מ עשה קעו), ולמעשה לא מצאתי שמנו מוני המצות למצוה בפני עצמה.

ויש לפלפל על מצות מינוי שופטים בכלל אם יש מצוה בזמן הזה, דברמב"ם (שם) משמע שאין מצוה אלא בארץ ישראל ולא בחו"ל, אבל בהל' סנהדרין (א, ב) משמע שאין מצוה למנות בכל פלך ופלך אבל מצוה שיהיה להם בתי דינים. וע' חינוך (מצ' תצא) בתחלת דבריו משמע שאין מצוה זו אלא כשיש סמיכה, אבל בסו"ד כ' דאע"פ שאין לנו סמוכים, יש על כל קהל למנות ביניהם קצת שיהיה להם כח להכריח על כלם לקיים מצות ולמנוע כל דבר מגונה. [ונ"ל שהבין שיש ב' חיובים במצוה זו, מצות שופטים ומצות שוטרים, אחד מינוי דיינים סמוכים, ועוד שחייבים להעמיד מי שיכריח הציבור לקיים מצות אע"פ שלא יהיו סמוכים הראויים לדיינים מדאורייתא.]

וע' רמב"ן (דברים טז, יח) דבזה"ז שאין לנו סמוכים, אין לנו מצוה דאורייתא למנות שופטים. , or even to ask the judge to make a peshara [14]ע' שו"ע (סח, א) וסמ"ע (יג) שגם פשרה מיקרי דין . The litigants also may not ask the beis din to adjudicate their case based on secular law [15]תומים (כו, ב), חזו"א (סנהדרין, ס' טו אות ד, ד"ה ואין). אבל ע' רשב"א (שו"ת, ?) שמותר לבית דין לדון ע"פ המנהג, אע"פ שהוא כדיני עכו"ם ולא כדין תורה [כיון שאין כוונתו להרים יד בתורת משה רבינו, אלא שרוצה לדון כפי המנהג]. . By doing so, one is proclaiming that the Torah’s laws are not just and he needs to go to manmade laws to achieve justice. There are a few exceptions to this prohibition:

F. If there is no dispute about the obligation to pay and he just needs to go to court to enforce the law, he is permitted to go to court so he can have the police enforce it [16]מהרש"ם (ג, קצה) . For example, if one defaulted on his mortgage and admits that he has no defense, the lienholder may go to court to repossess the property. (This rarely applies, as usually people claim to have at least some flimsy defense, or a claim that one may not take certain assets which he needs to live.)

G. If the defendant has insurance, it is permitted [17]שמעתי בשם הר' שלמה מילר . For example, one may sue a Jew who damaged him in a car accident.

H. It might be permitted to go to a non-Jewish arbitrator, because the arbitrator is not deciding the judgment based on any specific set of laws [18]ע' חזו"א (סנהדרין, ס' טו אות ד) בשם רשב"א .

I. If the industry custom is that there is a specific board or panel which adjudicates any disputes within the industry, it is permitted to let the panel judge the case [19]פת"ש (ג, ב) וגליון רעק"א (שם). והסברא, כיון שאין להם משפט סדירה אלא דנים ע"פ מנהג הסוחרים, אין זה כמעמיד משפט שהוא נגד משפט התורה. אמנם, ע' שו"ת בעי חיי (א, קנח) כ' שיש איסור ערכאות אפי' בכה"ג, ולא מהני מנהג בזה, ומהרש"ך מיירי שהדיינים מותרים לסמוך על סמך דיני הסוחרים, ע"ש. .

Generally, before beis din judges a case, both parties must sign an arbitration agreement, to make the ruling of the beis din legally binding [20]אמנם, בדיני ירושה ודיני custody, בדרך כלל אין כ"כ כח ביד בית דין אפי' שניהם חתמו שיסכימו לדין הבית דין. .

If one party refuses to submit to the authority of beis din, the beis din may grant to take the matter to secular court (called hetter arkaos) [21]ע' שו"ע (כו, ב). ומקור היתר זה, ע' ב"י (שם) בשם ר' פלטוי גאון. ונלע"ד דמשמע שם דהוי כעין קנס. [אמנם גם יש לפרש שאין אנו צריכים היתר מפורש לזה, אלא כיון שאין לבית דין תוקף בכה"ג, הרי לא שייך לומר שהוא מחשיב דיני העכו"ם יותר מדיני ישראל, כיון שאין אפשרות ללכת לדיני ישראל. אבל א"כ, לא יהא מותר לקחת יותר ממה שהיה מקבל בדיני ישראל, ובאמת משמע מדברי שו"ע "ומציל בדיני גוים", שאין היתר אלא ליקח ממון הראוי לבוא לו. ואפשר דבזה תלוי מחלקת הפוסקים אם מותר לקחת יותר ממה שהיו נותנים לו בבית דין.] . In this case, it is permitted to receive any money which the court awards him, even if it is more than what halacha permits [22]{ראיתי בשם הנתיבות שאין ליקח יותר ממה שבית דין היה נותן לו, אבל לא מצאתי שם.} , and (according to common custom) even if it includes statutory interest [23]שמעתי מהר"י רייס שכן המנהג. והסביר דין זה בכמה אופנים:

א- שואל ומשיב (?) התיר כעין זה ע"פ רמ"א (ס' רצב). אבל אפי' רמ"א לא התיר אלא כשהנפקד שעיכב הממון הרויח, וגם היה ריוח ברור, וגם דוקא בפקדון ולא בהלואה שהוא יותר דומה לרבית (ועערה"ש), וגם ע' ש"ך בשם מהרש"ל חולק עליו, וגם דלפי זה אין להתיר אלא סכום קטן שהיה יכול להרויח ב-money market account, אבל בדרך כלל הרבית מחוק המדינה הוי יותר מזה.

ב- אפשר יש להתיר דרך קנס בפעם אחת, וע' מנחת שלמה (?) [ולכאו' זה דומה למעשה בגמ' שבת שכתבתי דעתי על זה {בהל' רבית}, דמשמע שם דמותר ליתן פיצוי למי שעשה לו עולה כדי לקבל מחילה, ואפשר גם בכה"ג מותר.]

ג- עוד רצה להתיר ע"פ רמ"א (ס"ס קסה) שאם המלך הוסיף על המטבע, מותר לשלם התוספת אע"פ דהוי רבית, משום דינא דמלכותא. וא"כ גם זה הוא מחוק המדינה ויש להתירו. [אמנם נלע"ד שאין לדמות לדין הרמ"א כלל, דכל איסור רבית הוא משום אגר נטר, ושם הטעם שהמלך גזר לשלם יותר הוא כדי לחזק החוק שלו שהמטבע נתגדל, אבל בנידון דידן כל הסיבה שמחייבים אותו לשלם יותר הוא משום אגר נטר, ולכאו' אסור.]

אבל סיים דאפשר שאין היתר זה כל כך פשוט, ויש לבתי דינים לעיין עוד בדין זה. .

If two Jewish parties want to litigate in secular court, one may not act as a lawyer on their behalf, as this is assisting them to perform an issur (in extenuating circumstances, a Rav should be consulted).

In many states, arbitrators do not have the authority to issue a binding decision regarding custody arrangements, but one should still go to beis din to adjudicate, and present their decision for the court to sign off on it.

Using laws or government-imposed penalties to force one to give a get may cause the get to be invalid [24]ע' קובץ מוריה (יט, אייר, עמ' נד) דברי הר"ח מלינוביץ, שמה שהדיין מחשיב equitable distribution ע"פ מה שהבעל מעכב הגט, הוי גט מעושה. .

B. Rules of Commerce

As a general rule, before one enters a business agreement, he can stipulate whatever he wants, and as long as he is perfectly honest with the buyer, there is no need to contact a dayan , as anything they agree to is permitted. After two people enter a partnership, rental agreement, or one damages the other, if the other party is perfectly agreeable to make a compromise ( peshara) , they have the right to do so. One may not pressure or strongarm the other party into making a compromise , because if the other party is in the right, pressuring him may be assur. Therefore, if the other party is not agreeable to make a compromise, one should consult a dayan whether he should give in entirely, or to go to a din Torah.

One may not sign on something which attests to a false statement [25]שו"ת חתם סופר (יו"ד ס' רכ), אבני נזר (יו"ד שו) וע"ש שיש חולקים. והטעם, שאם חייב לקיים מה שאמר, קל וחומר שחייב אם עשה מעשה כגון שעשה ברית או כתב בכתב ידו. ובאבני נזר כתב שאפי' קודם מתן תורה, אם נשבע לחבירו לעשות לו טובה, חייב מסברא לקיים מה שאמר, וכל חידוש התורה הוא שאפי' אם נשבע לעצמו חייב לקיים דברו. .

It is assur [26]סז, א (וע' הערה הבאה.) ובזמן הזה שאין יובל נוהג, אין שמיטת כספים בכל מקום אלא מדרבנן (שם). ובזמן שיש יובל, שמיטה נוהגת מדאורייתא, והוא מצות עשה (ספה"מ לרמב"ם ע' קמא, חינוך מצ' תעז) ולא תעשה (ספה"מ לרמב"ם ל"ת רל, חינוך מצ' תעה).

ובספה"מ לרמב"ם (ע' קמב) וחינוך (מצ' תעו) כ' שיש מצוה לנגוש את הנכרי ולהכריחו לפרוע חובו. ורמב"ן (שרש ו) כ' שזו אינו מצוה ולא חיוב. [ונ"ל דבזמן הזה שאין שמיטת כספים אלא דרבנן, אין כאן שום מצוה אפי' מדרבנן לנגוש הנכרי.] to ask a Jew to repay a loan after shemita unless a pruzbul was written [27]סז, א. וע' רמ"א שם שיש שנהגו שלא לכתוב פרוזבול דסוברים שאין שמיטת כספים בזה"ז אפי' מדרבנן. וע' בן איש חי (א, כי תבוא כו) יש מתחסדים שאחר שכותבים פרוזבול, מלוים סכום קטן של כסף, כדי לקיים מצות שמיטת כספים. אבל שמעתי מהר"י קוזלוביץ שיש לפקפק על זה, דהא בספר אג"מ (חו"מ ב, טו) הביא דברי המשנה (סוף שביעית) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, ומדייק מזה שאם אינו מחזירו הוי עושה עול, והאריך באג"מ להוכיח כן מדברי הגמ' גיטין, וכ' ולכן ברור שהוא מצוה על הלוה להחזיר. ודעתו שם דלפי המנהג שהביא הרמ"א, שהוא מנהג האשכנזים, דוקא במקומות הסמוכות לאר"י היו נוהגים שמיטת כספים, אבל בשאר מקומות אולי לא נשתנה מנהג אשכנז שאין שמיטת כספים בזמן הזה, עכת"ד האג"מ. ולכן לפי דבריו, הרי מחוייב מן הדים לשלם חובו, ואם אינו משלם הוי עושה עול, והוא דלא כדברי הבן איש חי. .

A non-Jew may convert if he has a bris milah performed, accepts to keep mitzvos, and immerses in a mikvah in front of a beis din [28]מילת הגר

במילת הגר, צ"ע אם חייב לכסות המילה בשעת הברכה. ותלוי בב' הטעמים למה במילת תינוק אינו חייב לכסותו. י"א משום שהוא החפצא של מצוה ואי אפשר שהחפצא של מצוה הוי גנאי לברך בפניו, וי"א משום דערות תינוק לא מיקרי ערוה. ולטעם א', גם בערות גר אינו חייב לכסותו, אבל לטעם ב', צריך לכסותו.

אם גר מל ולא טבל, הוי כאילו לא מל ודינו כעכו"ם (ע' תשובות בנין ציון ?) שיכול לשמור שבת כישראל. וראי', מבני ישראל שנימולו במצרים, וניתנו שבת במרה אע"פ שלא היה טבילה עד מתן תורה. ויש ראי' שאין דינו כעכו"ם גמור, ממה שכתב ב"י (רסח, א) דאין מלים אותו ביום ה' כדי שלא יחלה ביום שבת ויצטרכו לחלל שבת בשבילו, ואם היה דינו כעכו"ם, היה אסור לחלל שבת בשבילו.

ואם טבל קודם שמל, ע' רמ"א (רסח, א) מחלקת אם צריך לטבול עוד פעם.

ובמילת הגר, צריך שיסדר הברכות על הכוס, אבל צ"ע למה לא כתבו הפוסקים כן להדיא, כ"כ שו"ת הר צבי (סי' רכא). וצ"ע אם יש ליתן יין בפי הגר כשאומר בדמיך חיי, כמו שנהגו בתינוק. ומדברי הגר"א (בשו"ע רסה או' ט), שציין המקור לנתינת היין לתינוק מהמדרש שמשה היה מל ואהרן פרע ויהושע משקה, דמשמע שהיה משקה אל הנימול, א"כ ה"ה בגר גם יש ליתן יין לפיו. אמנם, אין ליתן לגר לשתות מן הכוס עצמו, דכיון שעדיין עכו"ם הוא, מגעו עושה יין נסך, כמ"ש בשו"ע (יו"ד קכד, ב).

ולענין אם צריך בית דין של סמוכים לקבלת גירות, ע' תוס' (קדושין סב:, וכ"כ בחידושי רמב"ן ביבמות מו:) דכשם שלמידין מדיני חבלות וגזילות שצריך ג', למידין משם שצריך מומחים וסמוכים. וא"כ, איך מגיירים בזמן הזה? צ"ל שליחותייהו קעבדינן, או גזירת הכתוב הוא, דכתיב לדורותיכם, משמע לדורות עולם אע"פ שאין מומחים ואין סמוכים.

קבלת מצות

וצריך קבלת מצוות, אבל מבואר בגמ' שבת (סח.) שגוי יכול לגייר אפי' אם לא ידע שאסור לעבוד עבודה זרה. וע' דברות משה (שם, סי' סד הע' יא) דלדעת תוס' (עב: ד"ה עד) אינו יכול להתגייר אם לא נודע לו איסור ע"ז, וע"ש יישובו עם הגמ' לעיל. וסיים, ולולי דברי התוס' אפשר לפרש דאף שלא ידע מאיסור ע"ז, שייך גרות בזה שרוצים להדבק בישראל שהם בעלי מדות טובות וכו'.

וע' אחיעזר (ח"ג סי' כו), שאם מקבל המצוות אלא שבדעתו לעבור עבירות לתיאבון, אין זה חסרון בקבלת מצוות, והוי גר מעלייתא. ואע"פ שהמקבל כל התורה חוץ מדבר אחד אין מגיירים אותו, היינו רק אם לא קיבל המצוה, אבל אם קיבל אבל אמר שלא יוכל לעמוד בנסיון, הוי גר. וכ"כ אג"מ (יו"ד ג, קח), והביא ראי' לזה, דהא בשעת מתן תורה לא היו כל ישראל במדריגת אברהם אבינו ויכולים למסור נפשו על הג' חמורות אם אנסוהו ליהרג עליהם, ואעפ"כ גירותם כשירה.

אם גר אומר בפני בית דין שהוא מקבל מצוות אבל באמת אינו רוצה לשמרם כלל, הוי דברים שבלב ואינם דברים, והוי גר מעלייתא. אמנם, אם מוכח ממעשיו שאינו רוצה לשמור תו"מ, כגון אם מיד לאחר הגירות הולך לאכול טריפות, אמרינן שיש אומדנא דמוכח שקבלתו לא היה קבלה, ועדיין עכו"ם. אמנם, אם לאחר קצת זמן אינו שומר תו"מ, צריך לדון אם קבלתו היה קבלתו או לא. אבל כתב רעק"א, דלא אמרינן דברים שבלב אינם דברים אלא בדבר שעיקר החלות הוא בפעולה, אבל כל דבר שהעיקר הוא שיהיה מחשבה בלבו, דברים שבלב הויין דברים כיון שהוא חסר בעיקר קבלתו. וא"כ, ה"ה בנידון דידן, אם אמר לבית דין אחר כך שבאמת לא רצה לשמור תו"מ כלל בשעת קבלתו, הרי הוא גוי גמור.

ולענין גירות הקונסרבטיבים, יש לחוש לגירותם כיון שיש מהרבנים שלהם שהם שומרים שבת ולכן אינם כאפיקורסים. אמנם, לדעת האג"מ, הרבנים שלהם גרוע משאר העם, דהשאר הם רק עושים כי אינם יודעים האמת, אבל אם יש מהרבנים שבאמת יודע שתורה מן השמים ואעפ"כ הוא מתנהג בתורת רב אצליהם, זה שהוא משתתף עמהם הוי כפירה.

טבילה והכנתה

ולענין אם גר צריך חפיפה, ע' שו"ע (רסח, ב) כ' מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה, ורמ"א כ' וי"א שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קודם טבילה. ומדברי רמ"א (והש"ך סק"ז) משמע שלא צריך חפיפה כאשה, דא"כ מאי רבותא שצריך ליטול צפרניו. וע' לחם ושמלה (שמלה קצט, טו) כתב שאין חפיפה אלא לנשים, דגזרו בנשים שהן מקפידות ביותר על כל דבר קטן, אבל באנשים לא גזרו כיון שאין מקפידים כל כך.

וכ' ש"ך (רסח, ז) טעם המנהג לגלח קודם גירות, וכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל (ע' רמ"א או"ח תקלא, ז), הוא כמ"ש רש"י (במדבר ח, ז) בשם הר"מ הדרשן לענין תגלחת הלויים, דכיון שהוא כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז, ונקרא זבחי מתים, ומצורע כמת, צריך תגלחת כמצורעים. וגם מצינו שהמנהג שמומר טובל כשעושה תשובה (רמ"א רסח, יב), ומקורו באבות דר"נ (פ"ח) שהוא משום שיש לטבול אחר אכילה ושתייה מדברים שאינם כשרים. ונראה דלא הביאו מהרש"י הנ"ל שיש גם לטבול, אע"פ שכתב שם "והטהרו", משום שהלימוד ברש"י שייך רק אם עבד ע"ז ולא אם רק אכל טריפות. וגם, יש מחלקת שם אם והטהרו הוי טבילה במקוה (כמ"ש הכתב והקבלה שם), או אם ר"ל ואחר שיעשה כן ממילא יהיה טהור (כמ"ש אבן עזרא שם).

וגר קטן מטבילים אותו על דעת בית דין, וכיגדיל יכול למחות, בין שנתגיירו בית דין או אם נתגיירו אביו (רסח, ז). וע' פ"ת (שם) בשם תפארת למשה, שאם נתגייר אמו כשהיא מעוברת, אינו יכול למחות. וכ' בשם חת"ס שאם נתגייר אחד מהוריו עמו, אינו יכול למחות כשיגדיל, ע"ש.

{הגרנ"ט הקשה, למה היו ישראל בוכה למשפחותיו אחר קבלת התורה על שנאסרו להם לישא קרוביהם, הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והוי מותר בקרוביו? ותי', שיש ב' דברים, יחוס ישראל וקדושת ישראל, והטעם שבגר אמרינן שהוא כקטן שנולד הוא משום שנתחדש בו יחוס ישראל. אבל בבני ישראל כבר היה להם יחוס ישראל מימי אברהם ולא נתחדש להם אלא קדושת ישראל, ולכן נאסרו בקרוביהם. }

ונלע"ד שיש להביא ראי' ששייך גרות אפי' קודם מתן תורה. הקשה אחי הר' אריה, דמבואר (ע' גמ' מגילה יג.) שכלב בן יפונה נשא בתיה בת פרעה, וצ"ע דהא מצרית ראשונה היא ואסורה לבא בקהל? ואין לתרץ שפירש ממנה אחר מתן תורה, דהא משמע בגמ' שם שנשאה אחר מעשה המרגלים. ונלע"ד די"ל, דכיון שבשעת מתן תורה היא כבר הפרישה עצמה מכלל מצריים ורצה ליכנס לכלל ישראל, הרי בשעת מת"ת לא מיקרי מצרית, אע"פ שאביה היה מצרי, כיון שהיא כבר הוציאה עצמה מן הכלל. ולכן, כיון שהיא כבר נכנסה לכנסת ישראל קודם מת"ת, היא מותרת לבוא לקהל.

גר קטן

ולענין דין הגר קטן עד שיגדיל, אם מדאורייתא הוי גדול או לא, יש מדייקים מרש"י (כתובות יג.) דלא הוי גר אלא מדרבנן, ולדעת תוס' (שם) הוי גר דאורייתא (ע' גליון מהרש"א סי' רסח). וע' פ"ת (סק"ח) בשם חת"ס (יו"ד רנג) שאם כשיגדיל ימחה, למפרע לא היה גר. אבל אין צריך לחוש לזה ומותר ליתן לו ליגע ביין קודם שיגדיל, משום דרובא דרובא אינם מוחים.} ושמעתי מהגר"ש פירסט שאין חובה להודיעו ביום שנעשה בר\בת מצוה שיכול למחות בגירותו, אלא ימתין איזה שנים עד שמסתמא לא ימחה, ואז שואלים אותו.

ונתעוררה השאלה, אשה שנתגיירה כשהיא מעוברת, ונולדה זכר בשבת, האם דיינין ליה כישראל ומלין בשבת, או דינו כגר ומלים ביום א'? ע' שו"ת בנין ציון (ס' כב) שתלוי במחלקת אם טבילה קודם מילה עלתה בדיעבד, דלדעת רמב"ן יש ראי' ממעוברת שנתגיירה דבדיעבד עלתה הטבילה אע"פ שהוא קודם מילת העובר, וא"כ מבואר שסובר שמילתו הוי מילת גרות, אבל לדעת רא"ה אין ראי' משם דבעובר דינו כנקבה כיון שאין עליו שם ערלה עדיין, וא"כ אין ראי' להכשיר טבילה קודם מילה, וממילא לדעת רא"ה אין ראיה שמילתו כמילת גר, ולמעשה כ' רמ"א (רסח, א) דעת הרמב"ן בסתם ודעת הרא"ה בי"א ומשמע שהעיקר כרמב"ן, וממילא אין המילה דוחה שבת. אבל שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד רמז) חולק, דבשעת לידה הוא כבר ישראל, והביא ראי' מב' אחים תאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, דמבואר (יבמות צז:, ושו"ע רסט, ד) שחייבים על אשת אח, ומוכח שאין דינם כגרים.

להוציא אנשים מכלל ישראל

ובענין אם כלל ישראל יכול להוציא אנשים שנולדו מאם ישראל, ע' תוס' יו"ט (נדה ז, ד) שאם כותים גירי אמת הם, למה אין מתיהם מטמאים באהל. ויש שתירצו ע"פ הש"ך (יו"ד קנט, ב) שעשאום כעכו"ם לכל דבריהם, וצ"ל שחז"ל יכולים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה. אבל חת"ס (הגה' שו"ע או"ח לט, ד) כ' שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה. ומחלקת זו תלויה במחלקת המפרשים ביבמות (טז.), דלדעת מהרש"ל יכולים להוציא אנשים מכלל ישראל, ומהרש"א חולק עליו.

וע' גמ' ר"ה (ג:) משמע שסבר דכורש המלך היה עכו"ם, ותי' דמונים לכורש כמו מלך ישראל כיון דמלך כשר היה, וצ"ע, דהא במדרש (ויקרא רבה יג, ה) כ' שכורש הוא בן אסתר, וא"כ היה צ"ל שהוא באמת היה ישראל ולמה כתב כיון שהיה כשר. (וי"ל דמדרשים חולקים.)

תירוץ א'- הלכות קטנות (רמ) כ' זה שמומר נחשב כישראל גמור וקדושיו קדושין היינו דוקא לחומרא אבל לא לטובתו, ולכן אין להחשיבו כמלך ישראל אם לא שמלך כשר היה.

תירוץ ב' – מהרי"ט אלגזי (יום טוב פרק ה עמ' קעד) כ' דלמאן דאמר דעכו"ם הבא על בת ישראל הוולד כשר היינו רק אם נתגדל כישראל, אבל אם נתגדל כעכו"ם איגלאי מילתא למפרע דעכו"ם הוא. [ושמעתי מהר"י רייזמאן שהר' יעקב קמנצקי אמר לגיירו מספק בכה"ג.]

תירוץ ג'- (הערות ר' אלישיב, ר"ה שם) כ' דבאותו זמן פסקו דעכו"ם הבא על בת ישראל הוולד גוי, ורק בדורות אח"כ פסקו הוולד כשר. [וע' פי' חיד"א (ריש מגילת רות) דלכן גינה הכתוב שמחלון וכליון נשאו נשים מואביות, כיון שלא דרשו עדיין מואבי ולא מואבית, ולכן אע"פ שלבסוף דרשו שכשרים היו, כיון שבאותו זמן היה עדיין אסור, הוי גנות להם.] וע' פת"ש (אה"ע ד, א) בשם בעל הנתיבות, שעכו"ם הבא על בת ישראל צריך גירות. וע' טעם ודעת (שטרבוך, בראשית עמ' ריב) שהצריך רק טבילה ולא צריך ג' דיינים ולא קבלת מצות. .

C. Buying And Selling

Whether one is obligated to keep to an agreement depends on what point the parties are at in the sale process.

Before Payment. If one verbally agrees to buy or sell an item to someone at a certain price, the seller (and buyer) should not change his mind and renege on the deal, even if he realized that he offered too low a price (barring questions of ona’ah if it was 16% too low ) or if someone else offers him more money. This only applies if they agreed on the price and the details of the sale, but if they were still negotiating, it is permitted to back out [29]סמ"ע (רא, א), בדעת שו"ע. . However, if it subsequently decreased or increased in value and now one party wants to back out, or the circumstances changed and now the buyer does not need the item anymore, he is permitted to cancel the deal [30]ע' שו"ע (רד, ז), משמע שיש איסור של מחוסר אמנה אפי' נתייקר החפץ (ונקרא תרי תרעי) ממה שלא חילק בזה, כמו שדייק הסמ"ע (סקי"ב). ורמ"א (שם סע' יא) הביא דבתרי תרעי אין בו משום מחוסר אמנה, וי"א דאפי' בתרי תרעי אסור לחזור, וכן נראה עיקר, עכת"ד. וע' ש"ך (סק"ח) משמע שדעתו להקל בזה, וכ"כ ערה"ש (?), וכן משמע בחתם סופר (שו"ת חו"מ סי' קב).

וע' סמ"ע (שלג, א) שיכול לחזור אם מצא פועלים במחיר יותר זול, וכן נראה דעת קצוה"ח (שם) אלא דמשמע דרק יכול לחזור אם אין הפסד לפועל, וצ"ע אם ה"ה בכל מקח שאין לחזור משום יוקרא וזולא אם יהיה הפסד לפועל.

וע' ט"ז (יו"ד רסד, א) שיכול לחזור אם מצא מוהל שהוא אומן יותר, וכ' חת"ס (שו"ת חו"מ רמו) דהוי כתרי תרעי.

וע' שו"ת שבט הלוי (?) דאפי' למ"ד שאינו יכול לחזור בתרי תרעי, היינו כיון שלא נתייקר אלא קצת והוי כמתנה מועטת דסמכה דעתיה (ובאמת משמע כן בקצות החושן רכא, א), אבל אם נשתנה הרבה, אפי' למ"ד שאינו יכול לחזור בתרי תרעי, בכה"ג מותר לחזור כיון דהוי כמתנה מרובה. , but it is still preferable not to [31]ע' הערה בקודמת דלדעת השו"ע אינו יכול לחזור, וגם ע' פתחי חושן (ח"ח, פ"א הע' ה) נסתפק אם יש בו משום דובר אמת בלבבו אפי' בתרי תערי. . If the market price and circumstances of the two parties did not change but either the buyer or the seller found a cheaper deal elsewhere, it is unclear if one is permitted to back out [32] .

If one merely decided to buy something and did not speak it out, he is not obligated to do so, but it is praiseworthy to do it [33]אם הסכים בלבו ולא אמר כלום, יש ענין של "דובר אמת בלבבו" לקיים מה שחשב בלבו, ע' גמ' ב"ב (פח.), ושאילתות (ויחי שאי' לו) הו"ד רש"י (מכות כד.), וכל זה מובא בב"י (ס"ס ר) שאם לקח כלי מן האומן לבקרו ורצה לקנותו, ממדת חסידות לא יחזור בו. וכ' שו"ע הגר"ז (מכירה ומתנה א) ירא שמים יקיים אפי' מחשבות לבו, וכן בכל טובה שחשב לעשות לחבירו.

אמנם, מסתימות הפוסקים, משמע שאין זה אלא מדת חסידות. .

After Signing a Contract or Obligating Action. If the parties performed an action which, based on local custom, obligates both parties to complete the deal, it is forbidden to back out, and violating this carries a curse known as mi shepora [34]רא, א-ב .

After Payment. If someone agrees to buy an item at a certain price and paid for it, neither the buyer nor seller may renege on it [35]רד, א (unless both parties agree to do so). This prohibition carries a curse known as mi shepora. There is no leniency even if the item changed in value.

After Kinyan. The purchase of an item is only complete when the buyer performs a kinyan [36]בענין קנין כסף, משמע בנר חנוכה (?) שיכול לקנות חלק בשמן אפי' בלא משיכה, ובמעות סגי. וכן משמע בהל' חלה (יו"ד של,?). ויש לעיין למה, הא מדרבנן אין מעות קונות. (ולענין קנין העכו"ם בחלק בהמה כדי לפוטרו מן הבכורה, ע' שו"ת רעק"א (?) בענין קנין בלא כונה וקנין עם דעת מקנה בלא דעת קונה, וע' שו"ת חת"ס (יו"ד שיד) לענין קנין סטומתא עם כסף.)

וי"ל ע"פ הרמ"א (חו"מ קצט, ג) דבדבר מצוה מעות קונות.

עוד י"ל (ע' שו"ע ורמ"א סי' קצח, וש"ך ס"ק י) דתקנת חכמים היתה לטובת הקונה, שלא יקנה המעות כדי שלא יאמר במוכר נשרפו חטיך בעלייה, אבל הקונה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים.

ובענין קנין לקטן עדיין לא נתיישבתי אם יש יד לקטן או לא, דמשמע באו"ח סי' תרנא שקטן יכול לקנות לולב מאביו, אבל לעיל סי' שסו משמע שאין לו קנין כלל, ובאמת רעק"א ציין בסי' תרנא שאם הוא סומך על שולחן אביו ע' לעיל סי' שסו, ונראה דר"ל שאינו יכול לקנות. . The exact time of kinyan may depend on local custom for that particular item and industry [37]רא, א-ב .

One may not buy up an essential food product or other essential need in order to create a shortage and then raise the price [38]רלא, כה. וכ' שם הרי זה כמלוה ברבית, והסמ"ע פי' שעובר על וחי אחיך עמך. .

When one sends an agent to purchase something from a store, and purchasing the item earns a future discount or free gift, in most cases, the gift should be divided between the sender and the agent [39]ע' שו"ע (קפג, ו) שאם היה דבר קצוב, חולקים בין השליח ובעל המעות. לדעת הרי"ף, כיון דאמת צריך להיות הכל לשליח, אבל כיון שבא ע"י מעות המשלח, חולקים עמו, ולדעת רש"י, כיון שיש להסתפק אם נתן לו בשביל המעות או בשביל השליח, חולקים, וע' נו"כ שם.

ואם הוא דבר שאינו קצוב, הכל לבעל המעות.

ואם אמר בפירוש שנותן בשביל השליח, כ' רמ"א הכל לשליח, וש"ך תמה דהא לדעת רי"ף חולקים בשוה. . However, if the purchase itself would not have earned the extra item and the agent performed some additional action to obtain it, the agent may keep the item [40]ע"פ שו"ע שם . For example, if Reuven asks Shimon to buy him a soda, and the store has a “Buy Two, Get One Free” sale, so Shimon decides to buy one for himself, Shimon may keep the extra soda.

One who sells items by weight, such as a butcher, must test his scale periodically to ensure accuracy, even if it is electronic [41]והוא מצוה דאורייתא שיהיה מכוון כראוי (ספה"מ לרמב"ם ע' רח, חינוך מ' רנט). ואם אינו מכוון כראוי, עובר משום לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה (ספה"מ לרמב"ם ל"ת רעא, חינוך מ' רנח), ומשום גזל.

ולא כתבנו דברי השו"ע (רלא, יד) שצריך להוסיף מעט משום צדק משלך ותן לו, אע"פ דמשמעות הרמב"ם (גניבה ח, יב) ורשב"ם (ב"ב פח:) שהוא דאורייתא, דכל דבר שאין נוהגים כן הוי כאילו מחלו זה לזה כמ"ש ב"י (ח"מ ס"ס תיז) בשם רשב"א. כ"כ בתשובות והנהגות (ח"ה סי' שעז), וע"ש מצדד שטעם מצות הכרעה הוא כדי שיהיה מכוון בדיוק, ומצדד עפ"ז שאין מצוה זו נוהגת במשקל אלקטרוני כיון שהוא מדויק ביותר, ואח"כ דחה סברא זו. וע' שו"ת מהר"ם שיק (ח"מ סי' ל) שירא שמים יכריע מעט.

ואסור לרמות עכו"ם במשקל כיון שאסור משום גזל, אבל אין מצות הכרעה נוהג בעכו"ם, אלא בישראל, כ"כ מנ"ח (מ' רנט). .

If one bought a sefer and then found an autograph in it which makes it worth much more; if the one who sold it to him bought it from another party, and the middleman was not likely to have ever found the autograph (because he usually sells it without checking for signatures), the buyer may keep it. However, if the seller himself inherited the item, then he owns the value of the signature even though he didn’t know it was there, and one must return it [42]עבודת הגרשוני (?) . Alternatively, if the middleman is likely to have eventually found the autograph, he is considered to have acquired it, and one must return the sefer to him [43]ע"פ נתיבות (?) .

It is not honest to buy an item to try it out, and when he decides he likes it, to return it and buy it from a different store [44]?

וע' טור (ס"ס ר) שאם לקח כלי לבקרו, כשגמר בלבו שרוצה לקנותו, ממדת חסידות לקיים דבורו. .

If one is in a grocery store and sees damaged grapes on a bunch, he may not remove the grapes, but if they are totally rotten, he is permitted to [45]הגה"ר ישראל בעלסקי, הו"ד Living With Honesty .

When selling a property, one should [46]באמת, כל הסימן מדבר על הזכות שיש למצרן לסלק הלוקח, אבל מבואר ברמ"א (ס' קעה, סע' לד ו-מה) דלכתחלה ישאל אם רוצה first offer to sell it to his neighbor (or his partner in the property, if there is one) before putting it on the market, and if he sold it and then the neighbor says that he wanted to buy it (for the same price [47]קעה, כג. ורמ"א (שם) כ' וה"ה בכל דבר שיש פסידא למוכר. ), the buyer might be obligated to sell it to the neighbor [48]קעה, ה-ו. והטעם דדינא דבר מצרא, משום ועשית הישר והטוב.

מי נקרא מצרן?

גם השותף יש לו דין מצרן שיכול לסלק הלוקח, ואפי' יכול לסלק המצרן (קעה, ה).

מי שיש לו דריסת הרגל על אותו מקום, יש לו דין מצרן (כסף הקדשים, סע' כז).

היה לשדה ד' מצרנים בד' רוחותיו, כולם שוים בה, וי"א יכול למכור הכל לאחד (רמ"א קעה, יא) וי"א לכתחלה ימכור לכולם ביחד (שו"ע שם). ואם סילק א' מהם ללוקח, הוא זכה בה (שם). ואם א' מהם גזם להזיק האחרים ולכן נתנו לו לקנותו, כשיסורו אונסם יכולים לסלקו מחלקם (רמ"א שם).

צריך שיהיה בזה איזה הרווחה להמצרן במה שיקנה השדה שאצלו, כגון שיכול ליטע השדות כאחת, אבל אם יש דבר המפסיק ביניהם ואינו יכול לעשותם אחד, אינו מסלק הלוקח (ע' סע' כז).

אם הלוקח רוצה לבנות בתים והמצרן רוצה לזורעה, הלוקח זכה, משום ישוב הארץ, ויש מי שאומר שאם המצרן רוצה לנטוע אילנות, שהמצרן יכול לסלקו (סע' כו), שהבתים הם קבוע בקרקע ויש בהם קיום ולכן אין שומעים להמצרן שרוצה לזורעה אבל אילנות יש להם שרשים חזקים כמו בתים. וע' סמ"ע שאם המצרן רוצה לבנות בתים והלוקח ליטע אילנות, הלוקח זכה כיון שאילנות יותר משורשים בארץ מבתים, אבל ט"ז חולק וסבר דכיון ששניהם רוצים לעשות ישוב, מה שאחד הוא ישוב יותר מחבירו אינו מבטל דין מצרן, וגם סובר שאין דעת הרא"ש שבאמת הוי ישוב יותר.

אם המצרן במדינה אחרת או חולה, אין צריך להמתין עד שיבריא או שישוב לשואלו, וכשבא ואומר שרצה ללוקחו, אינו יכול לסלקו (סע' לד).

השוכר בית ומכרו בעל הבית לאחר, י"א יש לשוכר דין מצרן לסלק הלוקח (רמ"א סע' סב וסמ"ע ס"ק קטז), וי"א אין לו דין מצרן (שו"ע סע' סג).

השוכר בית והדר אצלו מוכר ביתו, י"א שיש לו דין מצרן על הבית שאצלו משום ששכירות הוי ממכר ליומא (רמ"א סע' ס וסע' סב), וי"א שאין לו דין מצרן (שו"ע סע' ס).

השוכר בית מחבירו והמצרן רוצה להוציאו לשוכרו לעצמו, אין שומעין לו (סע' נט), וי"א יש בו דדב"מ משום שכירות דיומא ממכר הוא (סמ"ע שם בשם רא"ש).

אין דין מצרנות אלא בקרקע או בתים (ולא במטלטלין או בהמה). אמנם, בשותפים, אפי' במטלטלים, אם רואים בית דין שיהיה פסידא למוכר במה שימכרנו לאיש אחר, יש בו דדב"מ (סע' נג ורמ"א).

אם המצרן שהה כדי לילך להביא מעותיו ולא תבעו, איבד זכותו, אבל אם היה אנוס או שתק מחמת טעות, לא איבד זכותו (סע' לב ורמ"א שם).

ואפי' אומר המוכר, קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל, אפ"ה קנה המצרן (רמ"א סע' ו).

ואם הלוקח תיקן בה והשביחה, הוי כיורד ברשות וידו על העליונה (סע' ו).

ואין מקור למה שאנשים אומרים שיש לקרוב דין מצרן לסלק הלוקח (פת"ש סק"ב בשם שבו"י).

החליף קרקע בקרקע, אין לו דין בר מצרא, אבל אם החליף בהמה או מטלטלין בקרקע, רואין דמי אותו הבהמה או המטלטלין ונותן אותם (סע' כד).

אמר המצרן שיטרח להביא הכסף, אין צריך להמתין, אבל אם אמר אלך להביא כסף, אם הוא איש אמיד, שומעין לו (סע' כה), ואפי' אם הוא דר במקום רחוק ויקח איזה זמן להביאו, והכל לפי ראות עיני הבד"ץ (כסף הקדשים שם).

הנותן מתנה אין בו דינא דבר מצרא, אבל אם הנותן מקבל אחריות, יש דדב"מ, דבודאי יש הערמה בדבר (סע' נד, וסמ"ע שם). וכן הנותנו לעניים אין בו משום דבב"מ (סע' נה, והגר"א כ' דהוי כנותן מתנה).

אם השדה שאצלו הפקר, ויכול למצוא כמוה במקום אחר, יש בו דדב"מ, ואם לאו, אין בו (סע' נו).

מכרה לוקח הראשון ללוקח שני, המצרן יכול לסלקו (סע' יט). אבל אם נתן הלוקח לאחר שלא באחריות, י"א יכול לסלקו (רמ"א סע' יח), וי"א אינו יכול לסלקו אם אין רמאות בדבר (סע' יח).

במקום ספק או מחלקת הפוסקים, אינו יכול לסלק המצרן, אבל לכתחלה יש לשאול אם רוצה ליקחנו (סע' מה ורמ"א שם). .

---