Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Shabbos Meals

ShabbosChapter 37: Principles of Melacha on Shabbos

On Shabbos, it is prohibited to perform work. Work is defined as any one of the 39 Melachos performed in the construction of the Mishkan, or their rabbinical derivatives[1] וע' תורת העולה (חלק א) כ' טעם נכון למה הל"ט מלאכות נלמדו ממלאכת המשכן, כיון שהעולם שקול נגד המשכן, כדאיתא במדרש, במשכן כתיב ועשית יריעות עזים, ובמעשה בראשית... נוטה שמים כיריעה, ועוד הביא דמיונות רבים. ולכן, כל מלאכה שהיתה במשכן היתה רומזת על ענין מלאכה שהיתה בבריאת העולם, ולכן ראוי לשבות מהן בשבת, כי בו שבת מכל מלאכתו, עכת"ד. .

It must be noted that, according to some, performing strenuous labor, or doing “business as usual”, on Shabbos violates an issur d’oraysa even if no melachos are violated[2] רמב"ן על התורה (ויקרא כג, כד), דשבתון משמע שלא יטרח כל היום לישא משאות ולעשות מקח וממכר כדרך חול. [וע' נחמיה (יג, טו) שהשוה דריכת ענבים למקח וממכר, משמע דשניהם דאורייתא.] וע' מנ"ח (מצ' רצז) שאפי' לר' אשי (שבת כד:) שהעשה הוא לשבות ממלאכה ממש, גם זה נכלל בעשה זו. ועע"ש כ' שהרשב"א (יבמות ו. בשם ר' יונה) משמע שחולק על רמב"ן בזה, כיון שכתב שמחמר אינו נכלל במצות עשה של שבתון. וע"ע שו"ת חת"ס (ח"מ קצה בהשמטות), דאין סתירה בין רשב"א ורמב"ן, דרמב"ן מיירי ממלאכת של טורח ואותן אין בהם אלא עשה ואמנם אותן שהי' במקדש ואינן של טורח וחייבים עליהם סקילה אותן ישנם גם כן בכלל עשה דשבות ומהנך ממעט רבינו יונה מחמר אבל אם יש בו טורח ומניעת מנוחה פשיטא כדברי רמב"ן. . One must certainly refrain from doing so.

A.   The 39 Melachos[3] רמב"ם (שבת ז,א).

ובגמ' שבת (עג.) איתא "הזורע והחורש", ע"ש (עג:) הטעם.

Melachos involved in making bread: Plowing, planting, harvesting, gathering, threshing, winnowing, selecting, grinding, sifting, kneading, and cooking.

Melachos involved in making wool: Shearing, cleaning the wool, combing, dyeing, spinning, arranging the loom, setting up the warp and woof, weaving, snapping threads, tying, untying, sewing, and tearing.

Melachos involved in making hides: Trapping, slaughtering, skinning, tanning, scoring[4] ע"פ גמ' (שבת עה,ב) אבל במשנה "המולח" , smoothing, and cutting.

Remaining melachos: Writing, erasing, building, destroying, extinguishing, kindling, finishing utensils, and carrying between domains.

 

B.   Rules of Melacha on Shabbos

Any melacha[5] ולפעמים אפשר לחייב ב' חטאות על מעשה אחד, כגון זומר וצריך לעצים, וע' קרית ספר (הל' שבת פ"ח) ב' מהלכים, או שהוא חייב רק אם ניכר ממעשיו שרוצה בשתי התוצאות של זריעה ושל קצירה, או כיון דאחשב במחשבה ב' המלאכות הנעשים בפעולה אחת, חייב ב'. done without any of the below conditions is a melacha d’oraysa. If it did meet at least one of the below conditions, it is a melacha d’rabanan, (known as sh’vus), and is forbidden to do[6] אבל חצי שיעור הוי מלאכה דאורייתא, (רש"י שבת עד. הו"ד מ"ב שיח, א) דלא כמשמעות רשב"ם (ב"ב נה:) שאינו אסור מדאורייתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה .

Aina tzricha l’gufa[7] ע' שו"ע רסה,א ומג"א שם. ורמב"ם (שבת א,ז) פסק מלשאצ"ל חייב, והטור (סי' רעח) פסק פטור, וע' מג"א (רסח,א) דבספר טל אורות כ' שהטור ספוקי מספקא ליה ולכן פסק פטור.

וע' מ"ב (רעח,ג), וע' שו"ע (שלד,כז) דלהלכה משאצל"ג פטור.

[לבאר החילוק בין מלשאצל"ג ודבר שאינו מתכוין, נלע"ד דאצל"ג הוי כשיש ב' תוצאות מאיזה מעשה, ואחד מהם הוא מלאכה והשני הוא התכלית המכוון, דבזה כיון שהוא התכוין על תוצאה אחרת לגמרי הוי רק אסור דרבנן. גודמא לזה, כשמוציא מת מן הבית מיקרי אצל"ג (גמ' שבת צ?), דבמעשה ההוצאה הרי נעשה הבית נקי מן המת והוא גם עשה תוצאה שהמת עכשיו נמצא בחוץ, וכיון שכוונתו היתה רק לנקות את הבית ולא להוצאת המת, מיקרי אצל"ג. אבל דבר שאינו מתכוין הוא כשיש רק תוצאה אחת והוא רצה תכלית הזה בשביל סיבה אחרת, כגון כשמנתק ראש התרנגול כדי לשחק בו, הרי מלאכת ההריגה הוא ממש אותו תוצאה של עשיית הראש להיות כדור, ולכן מיקרי דשאי"מ.
: The action is being performed for a different purpose than the melacha was performed for in the Mishkan.

Aino miskaven: The melacha occurs as an unintentional result of an action[8] ויש פעולות שאם אינו מתכוין בהם למלאכה, לא הוי מלאכה כלל, ע' מג"א (שיח, לו) בשם מגיד משנה (שבת יב, ב) .

a.     If it will certainly happen and one wants it to happen, it is forbidden mid’oraysa[9] רמב"ם (שבת א, ו) כ' חייב. .

b.     If it will certainly happen but one does not want it to happen (or doesn’t care if it happens[10] ע' תוס' (שבת עה.) דאין חילוק בין לא ניחא ליה ולא איכפת ליה, ובכל אופן אינו חייב לר' שמעון. ודלא כמ"ש רש"י דר' מודה שאם לא איכפת ליה, ר' מודה דחייב, ואינו פטור אלא כשרוצה דוקא שזה לא יקרה ), it is forbidden mid’rabanan[11]  [11] פסיק רישא דלנ"ל- לדעת הערוך (הו"ד תוס' שבת קג,א) מותר, ולשאר פוסקים אסור, כמ"ש ב"י (ס"ס שג). וכ"כ בשו"ע סי' שכ (סע' יח), וע' ט"ז ופמ"ג שם, וסי' תקכג (סע' ב), כמ"ש מג"א שם. {וצ"ע אם בסי' ש"כ הוי פסיק רישא דלנ"ל בדרבנן, אבל בסי' תקכג כנראה שהוא פס"ר דלנ"ל בדאורייתא כמ"ש ביה"ל ר"ס ש"מ.}

פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן- מ"ב (שיד,יא) משמע שהכרעת האחרונים לאסור, ולדעת שו"ע (שיד,א) ומג"א (שם) מותר. וכ"כ אג"מ (או"ח א,קלג) דמותר. ואין להוכיח מדעת שו"ע שאוסר לפרוש מחצלת על כוורת (שטז,ד) שסובר שפס"ר בדרבנן (כיון שדבורים אין במינן ניצוד) אסור, דהא שיטת השו"ע (עמ"ב שם סקי"ג) שדבורים מיקרי במינו ניצוד. וע' מחה"ש (על מג"א תרנח, ב) בדעת מהרש"ל, דבאיסור דרבנן קיל, כגון מוליד ריח, פסיק רישא מותר.

פסיק רישא עם ב' דרבנן- מ"ב (שעה"צ שלו,ב ו-שטז,יח) הוכיח שלדעת רמ"א (שטז,ג) מותר

פסיק רישא באמירה לעכו"ם, אפי' פס"ר דניחא ליה- מותר (מג"א רעז,ז ו-שיד,ה)

ספק פסיק רישיה- בדבר שיש בו ספק במציאות, ובשביל ספק זה במציאות שכבר יש בעולם, תלוי אם מעשה זו הוי פסיק רישא או לא, לדעת הט"ז (שטז, ג) מותר, ולרעק"א (הגהות שו"ע יו"ד פז, ו) אסור. ולדעת מ"ב (שטז,טז) באיסור דרבנן יש להקל (וכ"כ ערה"ש סק"ח), וגם אם יש קצת הוכחה שמותר, כגון שהפריח הזבובים שראה אותם, מותר, כ"כ ביה"ל (סע' ג ד"ה ויש), ובביאה"ל (סע' ג ד"ה ולכן) נוטה לדעת הט"ז אפי' בדאורייתא. ונראה דדעת האג"מ (או"ח ד, עד, בישול או' כח) דמותר אפי' באיסור דאורייתא. וע' שו"ע הרב (קו"א רעז, א) חילק בזה, ולפי הבנתי, ר"ל דאם הוא באופן שיש חשש שמא ישתנה באמצע המעשה ונעשה ודאי פסיק רישא, אסור, ולכן, אם התחיל לפתוח הדלת נגד הנר, ובתחלת הפתיחה לא היה רוח נושבת ולא היה פס"ר, אבל באמצע המעשה פתיחה, לאחר שנתפחה קצת, שמא התחיל לנשוב בחוזק ויהיה פס"ר שהנר יכבה, אסור אפי' לדעת הט"ז, דלא נקרא ספק פס"ר.

וע' מגיד משנה (שבת יב, ב) לענין פסיק רישא במכה בפטיש, וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי. וע' לחם משנה (שם) תמה עליו שהרה"מ עצמו סתר זה (שם הל' א) וכתב שהפשט ברמב"ם הוא כיון ששם לא הוי פסיק רישא, ע"ש. וע' מג"א (שיח, לו) הביא דברי הרה"מ, ועערה"ש (שם) משמע שחולק עליו. וע' רמ"א (שלז, ב) ומג"א וט"ז (שם) משמע שכולם סוברים שפסיק רישא במכה בפטיש אסור, דלא כהרה"מ, כן הקשה מחה"ש (מג"א שם). [ונראה דמחלקת זו תלוי בפירוש הגמ' סוכה (לג:), דמסק שאם יש לו הדס אחרת מותר למעט הענבים, דלדעת הרה"מ הוא הדין בכל דבר שאין כוונתו עליו לעשותו כלי, ולשאר המפרשים הוא דוקא בהדס של מצוה שאם אינו רוצה לקיים בו מצוה לא מיקרי כלי כלל אלא הדס, אבל בשאר כלי אסור לעשותו אפי' אין כוונתו עליו.]  

פסיק רישא בשאר איסורים- ע' משניות כלאים (ט, ה), וגמ' זבחים (צא:), ותוס' שבת (כט:), ותוס' שבת (קג.), ורשב"א (שבת קט:), ואבני נזר (או"ח ס' רנא), ושו"ת יבי"א (ו, יו"ד כז)
.

c.     If it is not certain that the action will cause a melacha to happen, the action is permitted[12] רמב"ם (שבת א,ה) .

Grama[13] ע' גמ' שבת (קכ:) מתיר. וכן מדוייק שהבין המג"א (שכח, נג). וע' אבן העוזר חולק, דאפי' גרמא חייב אם מתכוין לאותו מלאכה כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

מבואר בפוסקים שחייב ע"י גרמא במלאכות זורה ובישול כיון שהוא צורת המלאכה, וע' חזון איש (שבת לח, א) כ' גם חייב בצד ע"י גרמא. ודלא כמג"א (שטז, ט) דבצד ע"י גרמא פטור.

והטעם שאסרו חז"ל עשיית מלאכה ע"י גרמא או שינוי, יש לדון אם הטעם משום זלזול (דכיון שנעשה התוצאה כנגד רצון התורה, הרי מזלזל באיסור תורה), או משום דילמא יעשה האיסור להדיא בלי גרמא.

 וע' רמ"א שלד,כב, דגרמא מותר במקום פסידא, משמע דבלאו הכי הוי אסור מדרבנן, דלא כשו"ע שמתיר אפי' שלא במקום פסידא. וע' שעה"צ (תקיד,לא) שאין מקור לדברי הרמ"א (ודברי האחרונים נוטים לשיטת השו"ע), ולכן עכ"פ ביו"ט יש להקל. [והרמ"א לא הקיל אפי' בגרם כיבוי אע"פ שכל כיבוי הוי מלאכה שאיצל"ג, דתרי דרבנן לא מהני להתיר] ועוד ציורים של גרמא, אפשר דנתינת חטים תחת רחיים בשבת הוי גרמא, ע' מג"א רנב,כ. אבל אחד נותן הקדירה ואחד נותן את האור, הראשון פטור אבל אסור (ע' מג"א רנג,מא), ולא הוי מדין גרמא.

ונסתפק הש"ג (שבת קכ) אם גרמא מותר בפסיק רישא או דילמא דוקא בדליקה התירו. וע' שש"כ (פ"א הערה קיח) בשם הגרשז"א שנסתפק אם יש להתיר גרמא בפסיק רישא בדאורייתא, וכתב (שש"כ לקמן ?) דאם אינו אלא פעולה שני ולא מעשיו ממש גרמו המלאכה, מותר.

ולענין גרמא בשאר איסורים, ע' אג"מ (או"ח ד, לט) לענין ספרים שבלו, דבספרי תנ"ך אסור לאבדם אפי' ע"י גרמא, והעושה כן עובר על לאו דאורייתא, והביא ראי' לאסור ממה שמחוייבין להציל ספרים מפני הדליקה. ואע"פ שכתב בגמ' (שבת קכ:) בשם שכתוב על בשרו דמותר לטבול משום דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, צריך לומר דשם מותר כיון שהוא רק שם יחידי, או משום דהוא במקום שאינו ראוי לכתיבה אין בשם קדושה כלל, או משום דלא אפשר. וע' תשובה מאת בן הנודע ביהודא (שו"ת נו"ב תניינא, או"ח יז) מצדד דלא התירו גרמא במחיקת השם אלא לצורך טבילה של מצוה, ותמה למה השמיטו הטושו"ע דין זה דגרמא במחיקת השם מותר. והעלה, דכיון דאיתא בגמ' מגילה (כו:) ספר תורה שבלה גונזים אותו בכלי חרס למען יעמוד לימים רבים, א"כ מוכח מהתם דאסור לגרום מחיקת השם ולכן צריך כלי חרס, וסותר לסוגיא דשבת, ואע"פ שהוא דוחק קצת שהפוסקים סמכו עצמם על זה, לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב באופן אחר, ועכ"פ מוכח שאסור לגרום מחיקת השם אם לא במקום מצוה, עכת"ד. וע' שו"ת חת"ס (יו"ד ו?) כ' דמדאורייתא, גרמא מותר בשאר איסורים כמו בשבת. וע' שו"ת הר צבי (יו"ד ס' קמג) מחלק, דאיסור הנאמרה בלשון נפעל או שאסרה התורה התוצאה בלי משמעות המעשה, אסור אפי' בגרמא, אבל באיסור שנאמרה בלשון פועל ובלשון מעשה, אין איסור לעשותו בגרמא. ולכן, המחמץ בפסח לוקה (כמ"ש רמב"ם חו"מ א, ג) אע"פ שהחימוץ נעשה מאליו והוי גרמא, כיון ש"לא יראה" משמע אפי' בלי מעשה איסור, אסור (וע"ש שיש להסתפק אם מחמץ הוי גרמא, כיון שמתחיל להתחמץ מיד).

ולענין גרמא בעשיית מצוה לשמה, כגון שעושין מצה ע"י מכונה דכאשר לוחצים על הכפתור, המכונה עושה כל הפעולות לעשות המצה, מחלקת אם כוונת לשמה בלחיצת הכפתור נקרא מצה לשמה או לא, וע' שו"ת יחוה דעת (ח"א סי' יד) הביא מו"מ בזה והעלה למעשה, מצוה מן המובחר להשתדל להשיג מצה שמורה של עבודת יד שנעשית בידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה, לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדעות, עכ"ד. ולענין ציצית הנעשה ע"י מכונה, ע' שו"ת מנחת יצחק (ב, צו-צז) דאפי' לדעת הסוברים דמצת מכונה מיקרי לשמה, שאני התם די"ל כמ"ש הרדב"ז דעיקר מה שצריך לשמה במצה הוא לשמור אותה מחימוץ, ובזה י"ל דמהני מה דמשמר המכונה מחימוץ, משא"כ בציצית שצריך גוף העשייה לשמה, והמכונה לאו בר דעת היא לכוון לשמה. וע"ש שיש לדון אם כח האלקטרי הוא הסרת המונע, דבכה"ג רק כח הראשון שנעשה ע"י ההסרה מיקרי כח אדם (ע' שו"ע קנט, ט, ומג"א סק"כ). וגם מצדד שיש לדון דלא מיקרי כח גברא כיון שהאנשים בתעשיית האלקטרי הם פועלים האלקטרי בכל שעה, ואינם מכוונים לשמה, ולא הוי כבידקא דמיא שאין שם כח אדם אחר. וע' חזון איש (או"ח ס"ו או' י) שאם התחלת הטוויה היה לשמה ונגמר ע"י מכונה, מיקרי לשמה.

ולענין אם עשיית מקוה ע"י גרמא נקרא הוייתו ע"י אדם, כגון אם שיבר כלים וירדו לתוך מקוה, או פתח הברז וממילא נתמלא המקוה, ע' חזון איש (קל, יז, ו-קכו, ה) דלא מיקרי כח גברא.

ולענין קיום מצוה, ע' שו"ת הר צבי (יו"ד קמג) דיצא, חוץ מהיכא דמיעטיה קרא דלא יצא.
: The melacha is not a direct[14] ובענין self-driving cars, יש לדון אם מה שהרכב הולך מקול דיבורו נחשב כמעשה שלו או כגרמא, ונפק"מ אם כשצריך ללכת לבית חולים בשבת, עדיף לילך בו יותר מרכב רגיל. אבל שמעתי מהר' מיכאל יארדלי דמסתבר שנחשב מעשה שלו, כיון שאמירתו הוא הדרך הרגיל שבזה מדליק במנוע ומתחיל ללכת וכו'.

ובענין נתינת מאכל על גבי אש שעדיין לא הודלק ועתיד לידלק ע"י שעון שבת, ע' רמ"א (רנג, ה) דמותר ליתן מאכל על התנור אע"פ שיודע שהשפחה אח"כ מבערת התנור והקדירה יחזור להיות נרתחים.
effect of the action and there is a time lapse before the violation of melacha begins (e.g., placing a mousetrap, wherein the mouse will only enter it some time later, as opposed to placing bread in the oven, where the violation of Bishul begins immediately[15] ע' ביאה"ל (רנב, ה ד"ה להשמעת), ושו"ע (שלד, כב) ).

Shinui: The melacha is being performed in an unusual manner[16] רמב"ם (שבת יא,יד) כ', הכותב בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו פטור. איטר שכתב בימינו שהוא כשמאל כל אדם פטור. ואם כתב בשמאלו חייב. וע' מ"ב (שמ, כב) כ' בשם חיי אדם דכל מלאכות חוץ מכותב, חייב בין בימינו בין בשמאלו, אך ברגלו בפיו ומרפקו משמע דפטור ואסור.

ואפי' אם הפעולה שעושה עכשיו, לא הוי כ"כ שינוי אם עושה בשמאלו, אם המלאכה עצמה בדרך כלל נעשה בימין, מה שעושה עכשיו בשמאלו מיקרי שינוי. כן משמע מדברי האליה רבה (שמ, יא) שכתב דכיון שהכותב בשמאל פטור, אפשר דה"ה במוחק, ולכן בעוגות שיש עליהם אותיות (או ספר שכתוב על חודו אותיות), טוב לשברם בשמאלו, עכת"ד. ונראה פשוט דשבירת העוגה נעשה בימין כמו בשמאל ואין חילוק מצד הפעולה, אלא כיון שבמלאכת מוחק שמאל הוי שינוי, ה"ה בזה. וכן נראה לי כוונת חיי אדם (נש"א לז, ב), דמשמע דלמד מדברי הא"ר הנ"ל, דכשמחבר אותיות של כסף לפרוכת דרך שני נקבים (דלא הוי חיבור גמור), יעשה בשמאלו, עכת"ד, ונראה שכוונתו כמ"ש.

שינוי בשאר לאוים

לענין פטור שינוי בשאר לאוין, ע' קובץ שיעורים (כתובות או' רב) שהוא דין בכל התורה, ומה"ט פטור באכילת והנאת איסור שלא כדרך אכילה והנאה דכיון דכתב קרא אכילה לא מיירי אלא בכדרכה, וכן הדין בבישל בשר בחלב בחמה דפטור. ועפ"ז פי' דברי ר"ח בחגיגה (טז) דהמתעברת באמבטי אינה טמאה לידה, דסתם לידה הכתובה בתורה איירי בדרך הרגילה, אבל כל זה תלוי לפי המקום והזמן. ולכן עכשיו שנשתנה מנהג ההרכבה, שאין מרכיבין יחור באילן אלא שופכים מיץ הזרע, עכשיו שהכל עושים כן הוא דרך הרכבתן וחייב. ועפ"ז פי' מחלקת רש"י ותוס' (בכורות מז), ע"ש. [וע"ע שו"ת שבט הלוי (ט ס' רכד) ג"כ כתב דהרכבה כזו אסור, אבל מטעם אחר, ורצה שם לחלוק עם משמעות בדברי חת"ס (ח"ו ס' כה) דמותר, ע"ש.] וכן משמע מדברי אג"מ (או"ח ג, נב) לענין בישול במיקרוגל בשבת, דדרך בישול שאינו מצוי ולא נתפשט עדיין אינו חייב עליו, אבל כשישתמש בו כו"ע הוי כבישול בתולדת האור, וחייב.
which makes it difficult or awkward to perform[17] אבנ"ז (רט, ט), כפי הבנתי. (e.g., lighting a gas range using one’s elbow).

Shnayim she’asuah[18] רמב"ם (הל' שבת א, טו).

ודין זה כמעט אינו נוגע למעשה, דהא בשו"ת חכם צבי (סי' פב) מצדד שהוא אסור מדאורייתא, אלא דאינו חייב עליו, כמו בחצי שיעור. ועוד, אפי' אם הוא איסור דרבנן, במקום שאפשר לעשותו ע"י שינוי (שהוא גם איסור דרבנן) חייב לעשותו ע"י אדם אחד בשינוי, דאסור לאפושי איסורא לעשות איסור ע"י שני אנשים כשאפשר לעשות ע"י אחד בשינוי. וע' רש"י (שבת צג.) במ"ש "דלאו אורחיה למעבדה בתרי", משמע דהוי כמו שינוי, דאין בו איסור מדאורייתא.

וע' שו"ת יבי"א (ה, או"ח לב) מו"מ בזה אם הוא דאורייתא. והעלה שם שיש ספק אם הוא דאורייתא, ולכן בענין ילד שאינו יכול להניק ישר מאמו, התיר לאשה אחרת לסייע בחליבה לתוך כוס (שיש בזה עוד ספק שמא חליבה הוי איסור דרבנן, והו"ל ספ"ס. [ושם לא צידד שתעשה החליבה בדרך שינוי, ואפשר משום דקשה לעשותו בשינוי.]

ובדין מסייע, לכו"ע יש עכ"פ איסור דרבנן כמו בכל איסור שבתורה, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אפי' כשהעובר יכול לעשותו בלי סיוע. ובנוסף לדין זה, בסיוע ע"י מעשה, יש איסור מיוחד בשבת, כגון בזה יכול וזה אינו יכול, דמי שאינו יכול התורה פטרו מחיוב חטאת (גמ' שבת צג., וכ"כ רמב"ם הל' שבת א, טז), ומשמע שאסור מדאורייתא.

ובמסייע שלא ע"י מעשה, וחבירו יכול לעשות המעשה בלי סיוע, מותר לעמוד במקומו כדי שהשני יעשה מעשה על גופו, ע' רמ"א (שכח, ג) דמותר לומר לעכו"ם להוציא שינו בשבת, ובדין חולה שם לא הותרה כי אם איסור דרבנן, ומזה משמע דלישב במקומו לא מיקרי מסייע. וכן לקמן (סע' יז) כ' שיכול לסייע העכו"ם קצת משום דמסייע אין בו ממש. אבל הט"ז (או"ח שכח, א. וגם ביו"ד קצח, כא, לענין קציצת צפרנים.) כ' שאם מסייע ע"י מעשה שמזמין האיסור אל העכו"ם, ובלי סיוע לא היה יכול לעשותו, הוי מסייע שאסור, ולכן אסור לפתוח פיו כדי שהעכו"ם יוציא שינו, דהוא כמו המזמין שערות למקיף. אבל הש"ך (נקה"כ יו"ד שם) ומג"א (ר"ס שמ) כתבו דמסייע אין בו ממש, ולא מצינו איסור אלא באיסור גילוח הפיאות משום דדרשינן "לא תקיפו" לשון רבים (כמ"ש רש"י מכות כ:), ולא בשאר איסורים. ונראה, דמחלקת זו תלויה בהבנת תירץ הגמ' מכות (כ:). הגמ' הקשה, איך אפשר שהניקף חייב, הא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו אלא לר' יהודה, ורש"י הוסיף דלא תקיפו הוי לשון רבים, ותי' הגמ' במסייע, ופירש"י מזמין השערות למקיף. ולדעת רש"י נראה לפרש, שיש ב' סיבות לפטור בניקף, א' דלא אזהריה רחמנא אלא למקיף, וב' שאין בו מעשה. ויש לפרש דברי הגמ', שאחרי שתירץ דמיירי במסייע, אין צורך לומר שיש דרשה דלא תקיפו דמשמע לשון רבים, אלא כיון דמסייע במה שמזמין לו השערות קודם התגלחת, הוי כאילו עשאו בידים. וא"כ, לפי הבנה זו, הרי בכל התורה כולה מסייע אסור, שאין גזירת הכתוב דוקא באיסור מקיף.

ולענין שאר איסורים, ע' גמ' זבחים (קח) שנים ששחטו בחוץ פטורים משום דכתיב ההוא, אחד ולא שנים, ושנים שאחזו באבר והעלו בחוץ חייבים משום דכתיב איש איש. וע' ריטב"א (קדושין מג.) הקשה למה הצריכו דרשה שם לפטור בשנים ששחטו, למה לא למדוה משבת.

מהלך א'- תי' ריטב"א, משום דדרשו שם ששנים שהעלו חייבים, ואתי רק לומר שאין ללמוד שחיטה מהעלאה.

מהלך ב'- וע' רשב"א (שו"ת א, כח), דמסתברא דדוקא לענין שבת (ומשא זב) אמרו שנים שעשאוה פטורים, ולא לכל התורה.

מהלך ג'- ע' מקור חיים (הערות בסוף הספר, במג"א ס' רסו) דפטור זה נאמר על כל מצות שבתורה, אמנם אינו נפטר אלא מקרבן, אבל בשאר איסורים שאין חייבים עליו קרבן, ב' שעשאוה חייבים מלקות (כגון בבשול בשר בחלב) או מיתה. וע' רמב"ם (הל' כלאים ט, ?) כ' ששנים שהנהיגו בכלאים, שניהם חייבים, וע' דרך אמונה (שם) הבין דדעת הרמב"ם כמ"ש במקור חיים.

מהלך ד'- ע' תפא"י (בועז, זבחים פר' יג ?) דרק לענין שבת נפטר כיון שהאיסור הוא המעשה, אבל בשאר איסורים שהאיסור הוא התוצאה, ב' שעשאוה חייבים (חוץ ממקום דמיעטיה קרא, כמ"ש רש"י סנהדרין ? לפטור בשנים שרצחו ביחד).  וע"ע באר יצחק או"ח ס' יד.

והיוצא מהנ"ל, לדעת מק"ח ב' שעשאוה הוי אסור מדאורייתא בין בשבת בין בשאר איסורים, והוא כדעת החכ"צ שכתבתי לעיל, ולריטב"א נראה דבכל איסורים הוי פטור ואפשר דאין בו אפי' איסור מדאורייתא, ולדעת תפא"י תלוי במה הוא מהות האיסור. ויש להוסיף, דלדעת רש"י שהבאתי לעיל, דטעם הפטור הוא דהוי כשינוי, א"כ כיון דגם בכל התורה שינוי מותר מדאורייתא (עמ"ש {בדיני שינוי}), לכאו' הוי פטור בשאר איסורים, כדעת ריטב"א.

(וכאן המדובר בזה יכול וזה יכול (כמ"ש בהגהות רעק"א על רמב"ם כלאים שם), דרק בכה"ג מצינו פטור אצל שבת, אבל בזה אינו יכול וזא"י, נראה דחייב בכל איסורים, דהא אפי' בשבת חייב.)

ולענין מצות, נראה פשוט ששנים שעשאוה נחשב מעשה וממילא המצוה נתקיים ע"י שניהם, כגון ב' שכתבו ספר תורה שהוא כשר, או שנים שאחזו בסכין של שחיטה ששחיטתן כשירה.
: The melacha is performed by two people, but it is usually done by one (e.g., two people pulling a leaf off a tree together).

Mekalkel: A melacha performed for a destructive purpose (e.g., burning a garbage can as an act of protest)[19] רמב"ם (שבת א,יז). ונראה שכשאמרו על כמה מלאכות שאם אינו ע"מ לעשות פעולה אחרת שהוא רק מדרבנן, כגון סותר שלא ע"מ לבנות, אין לצרף בציורים אלו שהוא גם מקלקל לעשותו שבות דשבות, דבמלאכות אלו שהמלאכה אינו נעשה כדי לעשות פעולה אחרת שיהיה תיקון, הפטור מטעם שהוא מקלקל, וכן משמע במ"ב (שיד, ז). .

Aino miskayem: The result of the melacha is only temporary[20] כ"כ הרמב"ם לענין צובע (ט,יג), קושר (שבת י,ב), וכותב (יא,טו), וכ' מגיד משנה (שם) הוא הדין שאר מלאכות (וכ"כ מ"ב (ס"ס שכ) לענין צובע דהוי פטור אבל אסור, ולכאו' ה"ה שאר מלאכות. וע' חיי אדם (כד,א) הביא דעת הרמב"ם, והביא בשם סמ"ג הצובע על דבר שאינו מתקיים (מיירי במעביר סרק על פניה), חייב כיון שרצונו שיתקיים לפי שעה, ולא הכריע, וע' בנשמת אדם שם פירש טעם סמ"ג. וע' אבנ"ז (קעג,ז) כ' שאין ראי' מדברי הסמ"ג שחולק על הרמב"ם בזה (דהצובע בבשר מיקרי צבע המתקיים, והביא ראי' מכותב על בשרו שחייב אע"פ שנמחק לאחר זמן). (e.g., using water to write on paper).

There are specific exceptions where a combination of these conditions can make an action permitted on Shabbos. These will be explained individually in each melacha as they apply.

If one is entirely unaware that the action he is doing will cause a melacha to happen (mis’asek), it is not a prohibited act[21] כגון נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר (גמ' שבת עב:). וע' ביה"ל (שטז, ה) דימה ציור זה למי שנועל ביתו ולא ידע שיש צבי שמור בתוכו. וגם מיקרי מתעסק כשיוצא מביתו ולא ידע שיש דבר בתוך כיסו ומוציאו (ע' תוס' (שבת יא. ד"ה לא, משמע דלא הוי איסור דאורייתא בשוגג אלא מדאורייתא מותר) ומ"ב (שא, יט).

וע' מקור חיים (ס' תל) דמתעסק הוי מותר, אבל בשו"ת רעק"א (ס' ח) חולק עליו, ומתעסק אסור לכתחלה אלא דפטורה מן הקרבן.

וע"פ דברי המקור חיים, י"א שאין צריך להפריש חבירו מאיסור הנעשה במתעסק כיון שאין בו חטא כלל.

וע' נתיבות המשפט (ס' רלד) שאם עשה איסור דרבנן בשוגג אין צריך שום כפרה (וראייתו מגמ' ערובין סז: משמע שאין חיוב להפריש חבירו ממנו לכתחלה). אבל בנחלת צבי (יו"ד שג) הוכיח מדברי הגמ' (שבת קמח) דגם באיסור דרבנן בשוגג צריך להפרישו. ובענין כפרה, מוכח מדברי רמ"א (יו"ד קכג, כו) ומ"ב (שלד, עח) דגם באיסור דרבנן בשוגג צריך כפרה.
. One is therefore permitted to benefit from the result.

Examples:

·  Kicking a pebble unintentionally when walking down the street.

·  Mistakenly turning on a light switch that one did not know was there.


[1] וע' תורת העולה (חלק א) כ' טעם נכון למה הל"ט מלאכות נלמדו ממלאכת המשכן, כיון שהעולם שקול נגד המשכן, כדאיתא במדרש, במשכן כתיב ועשית יריעות עזים, ובמעשה בראשית... נוטה שמים כיריעה, ועוד הביא דמיונות רבים. ולכן, כל מלאכה שהיתה במשכן היתה רומזת על ענין מלאכה שהיתה בבריאת העולם, ולכן ראוי לשבות מהן בשבת, כי בו שבת מכל מלאכתו, עכת"ד.

[2] רמב"ן על התורה (ויקרא כג, כד), דשבתון משמע שלא יטרח כל היום לישא משאות ולעשות מקח וממכר כדרך חול. [וע' נחמיה (יג, טו) שהשוה דריכת ענבים למקח וממכר, משמע דשניהם דאורייתא.] וע' מנ"ח (מצ' רצז) שאפי' לר' אשי (שבת כד:) שהעשה הוא לשבות ממלאכה ממש, גם זה נכלל בעשה זו. ועע"ש כ' שהרשב"א (יבמות ו. בשם ר' יונה) משמע שחולק על רמב"ן בזה, כיון שכתב שמחמר אינו נכלל במצות עשה של שבתון. וע"ע שו"ת חת"ס (ח"מ קצה בהשמטות), דאין סתירה בין רשב"א ורמב"ן, דרמב"ן מיירי ממלאכת של טורח ואותן אין בהם אלא עשה ואמנם אותן שהי' במקדש ואינן של טורח וחייבים עליהם סקילה אותן ישנם גם כן בכלל עשה דשבות ומהנך ממעט רבינו יונה מחמר אבל אם יש בו טורח ומניעת מנוחה פשיטא כדברי רמב"ן.

[3] רמב"ם (שבת ז,א).

ובגמ' שבת (עג.) איתא "הזורע והחורש", ע"ש (עג:) הטעם.

[4] ע"פ גמ' (שבת עה,ב) אבל במשנה "המולח"

[5] ולפעמים אפשר לחייב ב' חטאות על מעשה אחד, כגון זומר וצריך לעצים, וע' קרית ספר (הל' שבת פ"ח) ב' מהלכים, או שהוא חייב רק אם ניכר ממעשיו שרוצה בשתי התוצאות של זריעה ושל קצירה, או כיון דאחשב במחשבה ב' המלאכות הנעשים בפעולה אחת, חייב ב'.

[6] אבל חצי שיעור הוי מלאכה דאורייתא, (רש"י שבת עד. הו"ד מ"ב שיח, א) דלא כמשמעות רשב"ם (ב"ב נה:) שאינו אסור מדאורייתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה

[7] ע' שו"ע רסה,א ומג"א שם. ורמב"ם (שבת א,ז) פסק מלשאצ"ל חייב, והטור (סי' רעח) פסק פטור, וע' מג"א (רסח,א) דבספר טל אורות כ' שהטור ספוקי מספקא ליה ולכן פסק פטור.

וע' מ"ב (רעח,ג), וע' שו"ע (שלד,כז) דלהלכה משאצל"ג פטור.

[לבאר החילוק בין מלשאצל"ג ודבר שאינו מתכוין, נלע"ד דאצל"ג הוי כשיש ב' תוצאות מאיזה מעשה, ואחד מהם הוא מלאכה והשני הוא התכלית המכוון, דבזה כיון שהוא התכוין על תוצאה אחרת לגמרי הוי רק אסור דרבנן. גודמא לזה, כשמוציא מת מן הבית מיקרי אצל"ג (גמ' שבת צ?), דבמעשה ההוצאה הרי נעשה הבית נקי מן המת והוא גם עשה תוצאה שהמת עכשיו נמצא בחוץ, וכיון שכוונתו היתה רק לנקות את הבית ולא להוצאת המת, מיקרי אצל"ג. אבל דבר שאינו מתכוין הוא כשיש רק תוצאה אחת והוא רצה תכלית הזה בשביל סיבה אחרת, כגון כשמנתק ראש התרנגול כדי לשחק בו, הרי מלאכת ההריגה הוא ממש אותו תוצאה של עשיית הראש להיות כדור, ולכן מיקרי דשאי"מ.

[8] ויש פעולות שאם אינו מתכוין בהם למלאכה, לא הוי מלאכה כלל, ע' מג"א (שיח, לו) בשם מגיד משנה (שבת יב, ב)

[9] רמב"ם (שבת א, ו) כ' חייב.

[10] ע' תוס' (שבת עה.) דאין חילוק בין לא ניחא ליה ולא איכפת ליה, ובכל אופן אינו חייב לר' שמעון. ודלא כמ"ש רש"י דר' מודה שאם לא איכפת ליה, ר' מודה דחייב, ואינו פטור אלא כשרוצה דוקא שזה לא יקרה

 [11] פסיק רישא דלנ"ל- לדעת הערוך (הו"ד תוס' שבת קג,א) מותר, ולשאר פוסקים אסור, כמ"ש ב"י (ס"ס שג). וכ"כ בשו"ע סי' שכ (סע' יח), וע' ט"ז ופמ"ג שם, וסי' תקכג (סע' ב), כמ"ש מג"א שם. {וצ"ע אם בסי' ש"כ הוי פסיק רישא דלנ"ל בדרבנן, אבל בסי' תקכג כנראה שהוא פס"ר דלנ"ל בדאורייתא כמ"ש ביה"ל ר"ס ש"מ.}

פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן- מ"ב (שיד,יא) משמע שהכרעת האחרונים לאסור, ולדעת שו"ע (שיד,א) ומג"א (שם) מותר. וכ"כ אג"מ (או"ח א,קלג) דמותר. ואין להוכיח מדעת שו"ע שאוסר לפרוש מחצלת על כוורת (שטז,ד) שסובר שפס"ר בדרבנן (כיון שדבורים אין במינן ניצוד) אסור, דהא שיטת השו"ע (עמ"ב שם סקי"ג) שדבורים מיקרי במינו ניצוד. וע' מחה"ש (על מג"א תרנח, ב) בדעת מהרש"ל, דבאיסור דרבנן קיל, כגון מוליד ריח, פסיק רישא מותר.

פסיק רישא עם ב' דרבנן- מ"ב (שעה"צ שלו,ב ו-שטז,יח) הוכיח שלדעת רמ"א (שטז,ג) מותר

פסיק רישא באמירה לעכו"ם, אפי' פס"ר דניחא ליה- מותר (מג"א רעז,ז ו-שיד,ה)

ספק פסיק רישיה- בדבר שיש בו ספק במציאות, ובשביל ספק זה במציאות שכבר יש בעולם, תלוי אם מעשה זו הוי פסיק רישא או לא, לדעת הט"ז (שטז, ג) מותר, ולרעק"א (הגהות שו"ע יו"ד פז, ו) אסור. ולדעת מ"ב (שטז,טז) באיסור דרבנן יש להקל (וכ"כ ערה"ש סק"ח), וגם אם יש קצת הוכחה שמותר, כגון שהפריח הזבובים שראה אותם, מותר, כ"כ ביה"ל (סע' ג ד"ה ויש), ובביאה"ל (סע' ג ד"ה ולכן) נוטה לדעת הט"ז אפי' בדאורייתא. ונראה דדעת האג"מ (או"ח ד, עד, בישול או' כח) דמותר אפי' באיסור דאורייתא. וע' שו"ע הרב (קו"א רעז, א) חילק בזה, ולפי הבנתי, ר"ל דאם הוא באופן שיש חשש שמא ישתנה באמצע המעשה ונעשה ודאי פסיק רישא, אסור, ולכן, אם התחיל לפתוח הדלת נגד הנר, ובתחלת הפתיחה לא היה רוח נושבת ולא היה פס"ר, אבל באמצע המעשה פתיחה, לאחר שנתפחה קצת, שמא התחיל לנשוב בחוזק ויהיה פס"ר שהנר יכבה, אסור אפי' לדעת הט"ז, דלא נקרא ספק פס"ר.

וע' מגיד משנה (שבת יב, ב) לענין פסיק רישא במכה בפטיש, וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי. וע' לחם משנה (שם) תמה עליו שהרה"מ עצמו סתר זה (שם הל' א) וכתב שהפשט ברמב"ם הוא כיון ששם לא הוי פסיק רישא, ע"ש. וע' מג"א (שיח, לו) הביא דברי הרה"מ, ועערה"ש (שם) משמע שחולק עליו. וע' רמ"א (שלז, ב) ומג"א וט"ז (שם) משמע שכולם סוברים שפסיק רישא במכה בפטיש אסור, דלא כהרה"מ, כן הקשה מחה"ש (מג"א שם). [ונראה דמחלקת זו תלוי בפירוש הגמ' סוכה (לג:), דמסק שאם יש לו הדס אחרת מותר למעט הענבים, דלדעת הרה"מ הוא הדין בכל דבר שאין כוונתו עליו לעשותו כלי, ולשאר המפרשים הוא דוקא בהדס של מצוה שאם אינו רוצה לקיים בו מצוה לא מיקרי כלי כלל אלא הדס, אבל בשאר כלי אסור לעשותו אפי' אין כוונתו עליו.]  

פסיק רישא בשאר איסורים- ע' משניות כלאים (ט, ה), וגמ' זבחים (צא:), ותוס' שבת (כט:), ותוס' שבת (קג.), ורשב"א (שבת קט:), ואבני נזר (או"ח ס' רנא), ושו"ת יבי"א (ו, יו"ד כז)

[12] רמב"ם (שבת א,ה)

[13] ע' גמ' שבת (קכ:) מתיר. וכן מדוייק שהבין המג"א (שכח, נג). וע' אבן העוזר חולק, דאפי' גרמא חייב אם מתכוין לאותו מלאכה כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה.

מבואר בפוסקים שחייב ע"י גרמא במלאכות זורה ובישול כיון שהוא צורת המלאכה, וע' חזון איש (שבת לח, א) כ' גם חייב בצד ע"י גרמא. ודלא כמג"א (שטז, ט) דבצד ע"י גרמא פטור.

והטעם שאסרו חז"ל עשיית מלאכה ע"י גרמא או שינוי, יש לדון אם הטעם משום זלזול (דכיון שנעשה התוצאה כנגד רצון התורה, הרי מזלזל באיסור תורה), או משום דילמא יעשה האיסור להדיא בלי גרמא.

 וע' רמ"א שלד,כב, דגרמא מותר במקום פסידא, משמע דבלאו הכי הוי אסור מדרבנן, דלא כשו"ע שמתיר אפי' שלא במקום פסידא. וע' שעה"צ (תקיד,לא) שאין מקור לדברי הרמ"א (ודברי האחרונים נוטים לשיטת השו"ע), ולכן עכ"פ ביו"ט יש להקל. [והרמ"א לא הקיל אפי' בגרם כיבוי אע"פ שכל כיבוי הוי מלאכה שאיצל"ג, דתרי דרבנן לא מהני להתיר] ועוד ציורים של גרמא, אפשר דנתינת חטים תחת רחיים בשבת הוי גרמא, ע' מג"א רנב,כ. אבל אחד נותן הקדירה ואחד נותן את האור, הראשון פטור אבל אסור (ע' מג"א רנג,מא), ולא הוי מדין גרמא.

ונסתפק הש"ג (שבת קכ) אם גרמא מותר בפסיק רישא או דילמא דוקא בדליקה התירו. וע' שש"כ (פ"א הערה קיח) בשם הגרשז"א שנסתפק אם יש להתיר גרמא בפסיק רישא בדאורייתא, וכתב (שש"כ לקמן ?) דאם אינו אלא פעולה שני ולא מעשיו ממש גרמו המלאכה, מותר.

ולענין גרמא בשאר איסורים, ע' אג"מ (או"ח ד, לט) לענין ספרים שבלו, דבספרי תנ"ך אסור לאבדם אפי' ע"י גרמא, והעושה כן עובר על לאו דאורייתא, והביא ראי' לאסור ממה שמחוייבין להציל ספרים מפני הדליקה. ואע"פ שכתב בגמ' (שבת קכ:) בשם שכתוב על בשרו דמותר לטבול משום דעשייה הוא דאסור הא גרמא שרי, צריך לומר דשם מותר כיון שהוא רק שם יחידי, או משום דהוא במקום שאינו ראוי לכתיבה אין בשם קדושה כלל, או משום דלא אפשר. וע' תשובה מאת בן הנודע ביהודא (שו"ת נו"ב תניינא, או"ח יז) מצדד דלא התירו גרמא במחיקת השם אלא לצורך טבילה של מצוה, ותמה למה השמיטו הטושו"ע דין זה דגרמא במחיקת השם מותר. והעלה, דכיון דאיתא בגמ' מגילה (כו:) ספר תורה שבלה גונזים אותו בכלי חרס למען יעמוד לימים רבים, א"כ מוכח מהתם דאסור לגרום מחיקת השם ולכן צריך כלי חרס, וסותר לסוגיא דשבת, ואע"פ שהוא דוחק קצת שהפוסקים סמכו עצמם על זה, לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב באופן אחר, ועכ"פ מוכח שאסור לגרום מחיקת השם אם לא במקום מצוה, עכת"ד. וע' שו"ת חת"ס (יו"ד ו?) כ' דמדאורייתא, גרמא מותר בשאר איסורים כמו בשבת. וע' שו"ת הר צבי (יו"ד ס' קמג) מחלק, דאיסור הנאמרה בלשון נפעל או שאסרה התורה התוצאה בלי משמעות המעשה, אסור אפי' בגרמא, אבל באיסור שנאמרה בלשון פועל ובלשון מעשה, אין איסור לעשותו בגרמא. ולכן, המחמץ בפסח לוקה (כמ"ש רמב"ם חו"מ א, ג) אע"פ שהחימוץ נעשה מאליו והוי גרמא, כיון ש"לא יראה" משמע אפי' בלי מעשה איסור, אסור (וע"ש שיש להסתפק אם מחמץ הוי גרמא, כיון שמתחיל להתחמץ מיד).

ולענין גרמא בעשיית מצוה לשמה, כגון שעושין מצה ע"י מכונה דכאשר לוחצים על הכפתור, המכונה עושה כל הפעולות לעשות המצה, מחלקת אם כוונת לשמה בלחיצת הכפתור נקרא מצה לשמה או לא, וע' שו"ת יחוה דעת (ח"א סי' יד) הביא מו"מ בזה והעלה למעשה, מצוה מן המובחר להשתדל להשיג מצה שמורה של עבודת יד שנעשית בידי אנשים יראי שמים הבקיאים בהלכה, לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדעות, עכ"ד. ולענין ציצית הנעשה ע"י מכונה, ע' שו"ת מנחת יצחק (ב, צו-צז) דאפי' לדעת הסוברים דמצת מכונה מיקרי לשמה, שאני התם די"ל כמ"ש הרדב"ז דעיקר מה שצריך לשמה במצה הוא לשמור אותה מחימוץ, ובזה י"ל דמהני מה דמשמר המכונה מחימוץ, משא"כ בציצית שצריך גוף העשייה לשמה, והמכונה לאו בר דעת היא לכוון לשמה. וע"ש שיש לדון אם כח האלקטרי הוא הסרת המונע, דבכה"ג רק כח הראשון שנעשה ע"י ההסרה מיקרי כח אדם (ע' שו"ע קנט, ט, ומג"א סק"כ). וגם מצדד שיש לדון דלא מיקרי כח גברא כיון שהאנשים בתעשיית האלקטרי הם פועלים האלקטרי בכל שעה, ואינם מכוונים לשמה, ולא הוי כבידקא דמיא שאין שם כח אדם אחר. וע' חזון איש (או"ח ס"ו או' י) שאם התחלת הטוויה היה לשמה ונגמר ע"י מכונה, מיקרי לשמה.

ולענין אם עשיית מקוה ע"י גרמא נקרא הוייתו ע"י אדם, כגון אם שיבר כלים וירדו לתוך מקוה, או פתח הברז וממילא נתמלא המקוה, ע' חזון איש (קל, יז, ו-קכו, ה) דלא מיקרי כח גברא.

ולענין קיום מצוה, ע' שו"ת הר צבי (יו"ד קמג) דיצא, חוץ מהיכא דמיעטיה קרא דלא יצא.

[14] ובענין self-driving cars, יש לדון אם מה שהרכב הולך מקול דיבורו נחשב כמעשה שלו או כגרמא, ונפק"מ אם כשצריך ללכת לבית חולים בשבת, עדיף לילך בו יותר מרכב רגיל. אבל שמעתי מהר' מיכאל יארדלי דמסתבר שנחשב מעשה שלו, כיון שאמירתו הוא הדרך הרגיל שבזה מדליק במנוע ומתחיל ללכת וכו'.

ובענין נתינת מאכל על גבי אש שעדיין לא הודלק ועתיד לידלק ע"י שעון שבת, ע' רמ"א (רנג, ה) דמותר ליתן מאכל על התנור אע"פ שיודע שהשפחה אח"כ מבערת התנור והקדירה יחזור להיות נרתחים.

[15] ע' ביאה"ל (רנב, ה ד"ה להשמעת), ושו"ע (שלד, כב)

[16] רמב"ם (שבת יא,יד) כ', הכותב בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו פטור. איטר שכתב בימינו שהוא כשמאל כל אדם פטור. ואם כתב בשמאלו חייב. וע' מ"ב (שמ, כב) כ' בשם חיי אדם דכל מלאכות חוץ מכותב, חייב בין בימינו בין בשמאלו, אך ברגלו בפיו ומרפקו משמע דפטור ואסור.

ואפי' אם הפעולה שעושה עכשיו, לא הוי כ"כ שינוי אם עושה בשמאלו, אם המלאכה עצמה בדרך כלל נעשה בימין, מה שעושה עכשיו בשמאלו מיקרי שינוי. כן משמע מדברי האליה רבה (שמ, יא) שכתב דכיון שהכותב בשמאל פטור, אפשר דה"ה במוחק, ולכן בעוגות שיש עליהם אותיות (או ספר שכתוב על חודו אותיות), טוב לשברם בשמאלו, עכת"ד. ונראה פשוט דשבירת העוגה נעשה בימין כמו בשמאל ואין חילוק מצד הפעולה, אלא כיון שבמלאכת מוחק שמאל הוי שינוי, ה"ה בזה. וכן נראה לי כוונת חיי אדם (נש"א לז, ב), דמשמע דלמד מדברי הא"ר הנ"ל, דכשמחבר אותיות של כסף לפרוכת דרך שני נקבים (דלא הוי חיבור גמור), יעשה בשמאלו, עכת"ד, ונראה שכוונתו כמ"ש.

שינוי בשאר לאוים

לענין פטור שינוי בשאר לאוין, ע' קובץ שיעורים (כתובות או' רב) שהוא דין בכל התורה, ומה"ט פטור באכילת והנאת איסור שלא כדרך אכילה והנאה דכיון דכתב קרא אכילה לא מיירי אלא בכדרכה, וכן הדין בבישל בשר בחלב בחמה דפטור. ועפ"ז פי' דברי ר"ח בחגיגה (טז) דהמתעברת באמבטי אינה טמאה לידה, דסתם לידה הכתובה בתורה איירי בדרך הרגילה, אבל כל זה תלוי לפי המקום והזמן. ולכן עכשיו שנשתנה מנהג ההרכבה, שאין מרכיבין יחור באילן אלא שופכים מיץ הזרע, עכשיו שהכל עושים כן הוא דרך הרכבתן וחייב. ועפ"ז פי' מחלקת רש"י ותוס' (בכורות מז), ע"ש. [וע"ע שו"ת שבט הלוי (ט ס' רכד) ג"כ כתב דהרכבה כזו אסור, אבל מטעם אחר, ורצה שם לחלוק עם משמעות בדברי חת"ס (ח"ו ס' כה) דמותר, ע"ש.] וכן משמע מדברי אג"מ (או"ח ג, נב) לענין בישול במיקרוגל בשבת, דדרך בישול שאינו מצוי ולא נתפשט עדיין אינו חייב עליו, אבל כשישתמש בו כו"ע הוי כבישול בתולדת האור, וחייב.

[17] אבנ"ז (רט, ט), כפי הבנתי.

[18] רמב"ם (הל' שבת א, טו).

ודין זה כמעט אינו נוגע למעשה, דהא בשו"ת חכם צבי (סי' פב) מצדד שהוא אסור מדאורייתא, אלא דאינו חייב עליו, כמו בחצי שיעור. ועוד, אפי' אם הוא איסור דרבנן, במקום שאפשר לעשותו ע"י שינוי (שהוא גם איסור דרבנן) חייב לעשותו ע"י אדם אחד בשינוי, דאסור לאפושי איסורא לעשות איסור ע"י שני אנשים כשאפשר לעשות ע"י אחד בשינוי. וע' רש"י (שבת צג.) במ"ש "דלאו אורחיה למעבדה בתרי", משמע דהוי כמו שינוי, דאין בו איסור מדאורייתא.

וע' שו"ת יבי"א (ה, או"ח לב) מו"מ בזה אם הוא דאורייתא. והעלה שם שיש ספק אם הוא דאורייתא, ולכן בענין ילד שאינו יכול להניק ישר מאמו, התיר לאשה אחרת לסייע בחליבה לתוך כוס (שיש בזה עוד ספק שמא חליבה הוי איסור דרבנן, והו"ל ספ"ס. [ושם לא צידד שתעשה החליבה בדרך שינוי, ואפשר משום דקשה לעשותו בשינוי.]

ובדין מסייע, לכו"ע יש עכ"פ איסור דרבנן כמו בכל איסור שבתורה, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, אפי' כשהעובר יכול לעשותו בלי סיוע. ובנוסף לדין זה, בסיוע ע"י מעשה, יש איסור מיוחד בשבת, כגון בזה יכול וזה אינו יכול, דמי שאינו יכול התורה פטרו מחיוב חטאת (גמ' שבת צג., וכ"כ רמב"ם הל' שבת א, טז), ומשמע שאסור מדאורייתא.

ובמסייע שלא ע"י מעשה, וחבירו יכול לעשות המעשה בלי סיוע, מותר לעמוד במקומו כדי שהשני יעשה מעשה על גופו, ע' רמ"א (שכח, ג) דמותר לומר לעכו"ם להוציא שינו בשבת, ובדין חולה שם לא הותרה כי אם איסור דרבנן, ומזה משמע דלישב במקומו לא מיקרי מסייע. וכן לקמן (סע' יז) כ' שיכול לסייע העכו"ם קצת משום דמסייע אין בו ממש. אבל הט"ז (או"ח שכח, א. וגם ביו"ד קצח, כא, לענין קציצת צפרנים.) כ' שאם מסייע ע"י מעשה שמזמין האיסור אל העכו"ם, ובלי סיוע לא היה יכול לעשותו, הוי מסייע שאסור, ולכן אסור לפתוח פיו כדי שהעכו"ם יוציא שינו, דהוא כמו המזמין שערות למקיף. אבל הש"ך (נקה"כ יו"ד שם) ומג"א (ר"ס שמ) כתבו דמסייע אין בו ממש, ולא מצינו איסור אלא באיסור גילוח הפיאות משום דדרשינן "לא תקיפו" לשון רבים (כמ"ש רש"י מכות כ:), ולא בשאר איסורים. ונראה, דמחלקת זו תלויה בהבנת תירץ הגמ' מכות (כ:). הגמ' הקשה, איך אפשר שהניקף חייב, הא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו אלא לר' יהודה, ורש"י הוסיף דלא תקיפו הוי לשון רבים, ותי' הגמ' במסייע, ופירש"י מזמין השערות למקיף. ולדעת רש"י נראה לפרש, שיש ב' סיבות לפטור בניקף, א' דלא אזהריה רחמנא אלא למקיף, וב' שאין בו מעשה. ויש לפרש דברי הגמ', שאחרי שתירץ דמיירי במסייע, אין צורך לומר שיש דרשה דלא תקיפו דמשמע לשון רבים, אלא כיון דמסייע במה שמזמין לו השערות קודם התגלחת, הוי כאילו עשאו בידים. וא"כ, לפי הבנה זו, הרי בכל התורה כולה מסייע אסור, שאין גזירת הכתוב דוקא באיסור מקיף.

ולענין שאר איסורים, ע' גמ' זבחים (קח) שנים ששחטו בחוץ פטורים משום דכתיב ההוא, אחד ולא שנים, ושנים שאחזו באבר והעלו בחוץ חייבים משום דכתיב איש איש. וע' ריטב"א (קדושין מג.) הקשה למה הצריכו דרשה שם לפטור בשנים ששחטו, למה לא למדוה משבת.

מהלך א'- תי' ריטב"א, משום דדרשו שם ששנים שהעלו חייבים, ואתי רק לומר שאין ללמוד שחיטה מהעלאה.

מהלך ב'- וע' רשב"א (שו"ת א, כח), דמסתברא דדוקא לענין שבת (ומשא זב) אמרו שנים שעשאוה פטורים, ולא לכל התורה.

מהלך ג'- ע' מקור חיים (הערות בסוף הספר, במג"א ס' רסו) דפטור זה נאמר על כל מצות שבתורה, אמנם אינו נפטר אלא מקרבן, אבל בשאר איסורים שאין חייבים עליו קרבן, ב' שעשאוה חייבים מלקות (כגון בבשול בשר בחלב) או מיתה. וע' רמב"ם (הל' כלאים ט, ?) כ' ששנים שהנהיגו בכלאים, שניהם חייבים, וע' דרך אמונה (שם) הבין דדעת הרמב"ם כמ"ש במקור חיים.

מהלך ד'- ע' תפא"י (בועז, זבחים פר' יג ?) דרק לענין שבת נפטר כיון שהאיסור הוא המעשה, אבל בשאר איסורים שהאיסור הוא התוצאה, ב' שעשאוה חייבים (חוץ ממקום דמיעטיה קרא, כמ"ש רש"י סנהדרין ? לפטור בשנים שרצחו ביחד).  וע"ע באר יצחק או"ח ס' יד.

והיוצא מהנ"ל, לדעת מק"ח ב' שעשאוה הוי אסור מדאורייתא בין בשבת בין בשאר איסורים, והוא כדעת החכ"צ שכתבתי לעיל, ולריטב"א נראה דבכל איסורים הוי פטור ואפשר דאין בו אפי' איסור מדאורייתא, ולדעת תפא"י תלוי במה הוא מהות האיסור. ויש להוסיף, דלדעת רש"י שהבאתי לעיל, דטעם הפטור הוא דהוי כשינוי, א"כ כיון דגם בכל התורה שינוי מותר מדאורייתא (עמ"ש {בדיני שינוי}), לכאו' הוי פטור בשאר איסורים, כדעת ריטב"א.

(וכאן המדובר בזה יכול וזה יכול (כמ"ש בהגהות רעק"א על רמב"ם כלאים שם), דרק בכה"ג מצינו פטור אצל שבת, אבל בזה אינו יכול וזא"י, נראה דחייב בכל איסורים, דהא אפי' בשבת חייב.)

ולענין מצות, נראה פשוט ששנים שעשאוה נחשב מעשה וממילא המצוה נתקיים ע"י שניהם, כגון ב' שכתבו ספר תורה שהוא כשר, או שנים שאחזו בסכין של שחיטה ששחיטתן כשירה.

[19] רמב"ם (שבת א,יז). ונראה שכשאמרו על כמה מלאכות שאם אינו ע"מ לעשות פעולה אחרת שהוא רק מדרבנן, כגון סותר שלא ע"מ לבנות, אין לצרף בציורים אלו שהוא גם מקלקל לעשותו שבות דשבות, דבמלאכות אלו שהמלאכה אינו נעשה כדי לעשות פעולה אחרת שיהיה תיקון, הפטור מטעם שהוא מקלקל, וכן משמע במ"ב (שיד, ז).

[20] כ"כ הרמב"ם לענין צובע (ט,יג), קושר (שבת י,ב), וכותב (יא,טו), וכ' מגיד משנה (שם) הוא הדין שאר מלאכות (וכ"כ מ"ב (ס"ס שכ) לענין צובע דהוי פטור אבל אסור, ולכאו' ה"ה שאר מלאכות. וע' חיי אדם (כד,א) הביא דעת הרמב"ם, והביא בשם סמ"ג הצובע על דבר שאינו מתקיים (מיירי במעביר סרק על פניה), חייב כיון שרצונו שיתקיים לפי שעה, ולא הכריע, וע' בנשמת אדם שם פירש טעם סמ"ג. וע' אבנ"ז (קעג,ז) כ' שאין ראי' מדברי הסמ"ג שחולק על הרמב"ם בזה (דהצובע בבשר מיקרי צבע המתקיים, והביא ראי' מכותב על בשרו שחייב אע"פ שנמחק לאחר זמן).

[21] כגון נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר (גמ' שבת עב:). וע' ביה"ל (שטז, ה) דימה ציור זה למי שנועל ביתו ולא ידע שיש צבי שמור בתוכו. וגם מיקרי מתעסק כשיוצא מביתו ולא ידע שיש דבר בתוך כיסו ומוציאו (ע' תוס' (שבת יא. ד"ה לא, משמע דלא הוי איסור דאורייתא בשוגג אלא מדאורייתא מותר) ומ"ב (שא, יט).

וע' מקור חיים (ס' תל) דמתעסק הוי מותר, אבל בשו"ת רעק"א (ס' ח) חולק עליו, ומתעסק אסור לכתחלה אלא דפטורה מן הקרבן.

וע"פ דברי המקור חיים, י"א שאין צריך להפריש חבירו מאיסור הנעשה במתעסק כיון שאין בו חטא כלל.

וע' נתיבות המשפט (ס' רלד) שאם עשה איסור דרבנן בשוגג אין צריך שום כפרה (וראייתו מגמ' ערובין סז: משמע שאין חיוב להפריש חבירו ממנו לכתחלה). אבל בנחלת צבי (יו"ד שג) הוכיח מדברי הגמ' (שבת קמח) דגם באיסור דרבנן בשוגג צריך להפרישו. ובענין כפרה, מוכח מדברי רמ"א (יו"ד קכג, כו) ומ"ב (שלד, עח) דגם באיסור דרבנן בשוגג צריך כפרה.

Next: Kotzeir
Kotzeir