Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Respect for Seforim

Daily LifeChapter 16: Mitzvos Relating to Proper Character Traits

A. Obligations to Hashem

One is obligated mid’oraysa[1] ספר המצוות להרמב"ם ע' ח, חינוך תריא to act in the ways which we attribute to Hashem; e.g., acting kind, merciful, and righteous.

One must always act in a humble manner. Behaving in a humble, level-headed and kind manner is a fulfillment of a mitzva d’oraysa of imitating the ways of Hashem[2] ע"פ רמב"ם (הל' דעות א,ה), להיות עניו, לילך בדרך הממוצע, לפנים משורת הדין. וע"ע מ"ש שם (ב, ג) במעלת הענוה. וע' סמ"ג (מצ' סד) ע"פ גמ' סוטה (ה.) מנאו לאזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה', דכת' פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך... ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, עכת"ד. .

One is obligated mid’oraysa[3] ספר המצות לרמב"ם ע' ט, חינוך רצו to cause kiddush Hashem in this world. This is an obligation to publicize the fact that Hashem is the Creator, and to be willing to give up one’s life for this purpose[4] רמב"ם (שם) . One must act in a way which demonstrates that those who serve Hashem have good middos and behave lifnim meshuras hadin (with kindness beyond the letter of the law), as this causes people to realize His greatness[5] רמב"ם יסוה"ת ה,יא. וכ' שם "הכל לפי גדלו של אדם". וע' רמב"ן על חומש (דברים ו, יח) עוד בגודל חיוב זה. .

It is assur mid’oraysa[6] רמב"ם (ספה"מ ל"ת סג), חינוך (?) to cause Chilul Hashem (desecration of Hashem’s name), which includes three cases.

1)    If one is threatened with death unless he would violate one of the 3 aveiros chamuros, (or any aveirah at a time when Jews are being forced to violate their religion), and he violates it, it is a Chilul Hashem. He is obligated in this case to give up his life rather than violate a Torah commandment, unlike all other aveiros, which one may transgress when a human life is at risk[7] שו"ע יו"ד (קנז, א), והיינו, איסור עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואם עבר ולא מסר נפשו, אינו נענש כיון שהוא אנוס (רמב"ם ל"ת סג).

ולענין איסור של הג' חמורות שאין בו מיתה אלא לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עיור, יעבור ואל יהרג (רמ"א שם). וע' ש"ך, הראי' לזה ממה שאסרו לאדם לדבר עם אשה מאחרי הגדר אפי' במקום פקו"נ, וזה ראי' לדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא להקרב אל א' מן העריות דרך תאוה, ודלא כרמב"ן כ' שאינו אסור מדאורייתא. (וע' גמהרש"א הקשה דאפי' להרמב"ם אין בדבור איסור דאורייתא.) וע' ברכ"י (שם) דחה ראיית הש"ך, דהא הרמב"ן כתב זה בתורת האדם, וביאר דמשום אביזריה דג"ע כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה, ימות ואל ידבר, ואין ראי' מזה שהוא איסור דאורייתא.

וע' רמ"א (קנ, ג) דכל שאינו אסור אלא משום מראית העין, כגון פרצוף המוציא מים בפני אלילים, במקום סכנה מותר לשתות ממנו, והגר"א הביא בשם הטור דאפי' אם ימות, לא ישתה. וע"ע רמ"א (קנה, ג) דחולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות ביין נסך בזמן הזה, והגר"א חולק עליו בשם ריב"ש וכ' דהוי בכלל עבודה זרה, הוי כעצי אשירה דאסור להתרפאות מהם אפי' במקום סכנה. [וצ"ל דלדעת רמ"א, מראית עין לא הוי אביזרה של העבירה עצמו, וגם יין נסך בזמן הזה הוי קיל כיון שאין מנסכים לע"ז.]

וע' ט"ז (קנז, ו), וצ"ע על אסתר איך הלכה לאחשורוש להציל כלל ישראל, ולהלכה כ' דאסתר פנויה היתה ולא ס"ל כמ"ד אל תקרי לבת אלא לבית. וע' שבות יעקב (ס' קיז) כ' להתיר לאשת איש לזנות כדי להציל רבים מישראל, אבל נודע ביהודה (יו"ד תנינא קסא) חולק עליו דאסור, ודוקא באסתר היתה מותרת משום דהוי הצלת כל ישראל, אבל בהצלת רבים אסור.

ויש לעיין, לדעת שבו"י, דהא פסק רמ"א (קנז, א) שאם אמרו האויבים תנו לנו אחד ונהרגנו, אסור למסור להם אסור, אע"פ שהוא להצלת רבים, וא"כ למה התירו ג"ע משום הצלת רבים אבל לא איסור רציחה. וצ"ל החילוק דבג"ע הרי מוסרת עצמה לזנות, משא"כ באיסור רציחה שאין לנו למוסרו בעל כרחו, אבל אם ירצה למסור עצמו להצלת רבים, ודאי מותר (כן ראיתי מהר' א"י אונטרמן).

ולענין אם מותר לעבור על איסור דרבנן במקום חולי שאין בו סכנה, ע' רמ"א (יו"ד קנה, ג) שחולה שאב"ס יכול ליהנות מאיסור הנאה מדרבנן ובלבד שלא ישתה או יאכל האיסור. וע' פמ"ג (אש"א, או"ח שכח, יא) הקשה איך התירו בשבת לומר לעכו"ם לבשל בשביל חולה שאין בו סכנה, הא בישול עכו"ם אסור מדרבנן, ולדעת רמ"א הנ"ל לא התירו לחולה. ותירץ בשם ב"י, דדוקא בשבת מותר משום דלא רצו להחמיר בבישול עכו"ם יותר ממעשה שבת, אבל בחול, אסור לחושאב"ס לאכול בישול עכו"ם.

וע' תשובות האלף לך שלמה (קלוגר, יו"ד כב) דמותר להאכיל איסור דרבנן לחושאב"ס. וע' שו"ת יביע אומר (ב, יו"ד יב) חולק עליו באריכות. וע' שו"ת ציץ אליעזר (ו, טז) דעכ"פ יש ליצטרף הגרש"ק כסניף להתיר.
.

2)    If one performs an aveirah purely in order to rebel against Hashem.

3)    If an important individual performs an action which is not an issur, but does not befit a person of his stature. For example, an important person may not joke around excessively, or speak unkindly to others[8] רמב"ם ל"ת סג, ע"פ מ"ש ביסוה"ת (ה,יא) . All people must be careful to act in a way which befits their stature, to avoid transgressing Chilul Hashem. There are also instances when relating to non-Jews that one must be careful not to do things which are technically permitted because non-Jews will perceive it negatively[9] כגון גזל עכו"ם, לשיטת הפוסקים דמדאורייתא גזל עכו"ם מותר (חו"מ ?), ונטילת צדקה מן הגויים בפרהסיא (רנד, א, וקראו הגמ' סנהדרין, אוכלי דבר אחר, דהיינו חזיר), ואסור לשנות נדבת העכו"ם לבית הכנסת כל זמן שלא נשתקע שם בעלים (יו"ד רנט, ג), וע' ש"ך שם (יב) דבישראל אפי' אי לא ציית לדברי חז"ל, לא הוי חילול השם. [וצ"ע למה לא הוי חילול השם בזה, דהא בשאר עניני חילול השם אסור גם בפני ישראל.] .

One should not perform actions which look prohibited, even if in truth they are permitted[10] משנה מסכת שקלים פרק ג משנה ב "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וע' תוי"ט, דאין לומר שהוא רק עצה טובה. וע' יכין (ע"פ הירושלמי) לא לבד שאין לעשות מעשה שיגרום שיחשדוהו, אלא צריך לעשות מעשה למצוא חן ולסלק חשד מעצמו.

וע' גמ' (קדושין פא.) דמלקין על לא טוב השמועה, משום דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה, ורש"י ביאר ד"אל" לאו הוא. וע' ריטב"א (שם) משמע דרק מלקין אם הביא החשד על עצמו. וע' שו"ת הרמב"ם (פאר הדור ס' קלב) דבית דין כופין אותו להוציא עצמו מן החשד. וע' שו"ת חת"ס (ליקוטים סי' נט) הוכיח שעונש מי שלא יצא ידי הבריות, יותר קשה ממי שלא יצא ידי שמים.  
, and in many cases, the action may be forbidden due to maris ayin[11] דיני מראית עין

יש ב' טעמים שאסור לעשות דבר שנראה כאיסור. א', משום שאנשים אחרים יבואו להקל, שיאמרו שאינו חמור כ"כ או שיאמרו שמותר לגמרי, וטעם זה שייך בדבר שלא נודע לרבים שהוא איסור חמור. ויש עוד טעם משום חשד, דהיינו שאנשים יחשדו שעובר על איסור, והוא שייך אפי' באיסור חמור, והוא נלמד מוהייתם נקיים מה' ומישראל (ע' אג"מ או"ח ב, סי' מ וסי' סד).

כל שאסור משום מראית עין, אפי' בחדרי חדרים אסור. וכ' התוס' דאם מיחזי כאיסור דאורייתא, אסור אפי' בצינעא, אבל אם לא נראה אלא כאיסור דרבנן, מותר בחדרי חדרים, והו"ד בב"י (או"ח ס"ס שלו). וע' מג"א (שא, נו) הקשה על דברי הב"י שהביא דברי תוס', ורעק"א (שם) תירץ דבריו.

ודבר שנראה רק כאיסור דרבנן, ע' רמ"א (יו"ד פז, ג), והש"ך (סק"ו) דייק בדבריו דאין איסור מראית עין אלא כשנראה כאיסור דאורייתא ולא אם נראה כאיסור דרבנן, והש"ך חולק עליו, דגם באיסור דרבנן שייך מר"ע.

ולענין אם אנו יכולים לגזור מראית עין מעצמינו, ע' פר"ח (יו"ד פז, ז) שאין לנו לגזור מר"ע שלא נזכר בדברי חז"ל, ודייק כן בדברי רמב"ם (הל' מאכ"א ט, ד), וכן משמע באליה רבא (או"ח י, יא) שאין לגזור. אבל הש"ך (הנ"ל) משמע שיש לאסור משום מר"ע אפי' לא נזכר בגמ', וכן נראה מדברי מג"א (י, יב). וע' אג"מ (אה"ע ב, יב) משמע שאין לנו לגזור מר"ע מעצמינו, אבל ע' לקמן שהבאנו כמה ציורים שהוא בעצמו אסר משום מר"ע, וצ"ע. [ואפשר דר"ל דמה שאסרו חז"ל משום מר"ע, אין להתיר אפי' אם מסתבר שההיתר מפורסם, משום לא פלוג, אבל מה שלא גזרו אבל נראה לאנשים כאיסור, יש לאסור אא"כ נתפרסם ההיתר, ולענין השייט"ל כבר נתפרסם ההיתר, ולכן מותר.]

מה דאמרינן דאפי' בחדרי חדרים אסור, היינו רק בדבר שאם היה עושהו ברשות הרבים היה נראה שאסור, אבל דבר שאפי' אם עושהו ברשות הרבים לא נראה כאיסור, מותר. ולכן, בבגד שלובש על גבי בגדיו, אם עשאה סתומה על הצדדים כדי לפוטרה מציצית, צריך לסתום רוב הנראה לעינים (שו"ע י, ח), אבל בטלית קטן שלובש תחת בגדיו, לא צריך רוב הנראה לעינים, כיון דאפי' כשלובשו ברשות הרבים אינו נראה (מ"ב סק"ל, בשם רעק"א). ולכן מותר למצוץ דם מחבורה שבפיו (שו"ע יו"ד סו, י).

וע' פת"ש (יו"ד פז, י, ובנחלת צבי שם) דמה שהצריך רמ"א להניח שקדים אצל הבשר שמבשל בחלב שקדים, הוא דוקא בסעודות גדולות, אבל בביתו מותר, דכיון שנראה רק כאיסור דרבנן, לא גזרו עליו בחדרי חדרים, דבני ביתו יודעים הדבר על בוריו.

במקום שיש רק חשד של איסור דרבנן, יש להקל בשעת הדחק במקום שאין רואים (מ"ב ס' שא ס"ק קסה, עפמ"ש בביאה"ל רנב, א ד"ה מבעוד, דדוקא בשעת הדחק).

ודבר האסור משום מראית עין אינו אסור אלא בתחום של ישוב ישראל (מ"ב רמג, ג). והיינו דוקא בשבת, אבל בימות החול, אסור בכל מקום (מ"ב תקמג, ד).

ע' ב"י (רא או' כד) דלדעת רמב"ם, מקוה כשר שנתן סאה ונטל סאה עד רובו, פסול מדרבנן משום מראית עין. ואין זה סותר למ"ש שאם נותן מים למקוה עליון (שהוא כשר) וממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון ונתמלא, הרי שניהם כשרים, די"ל שבנטל סאה, נראה לאנשים כאילו ניטלו הכשרים ונשארו מים שאובים, משא"כ בנתמלא התחתון מן העליון, עכת"ד. א"כ אע"פ שהתוצאות בב' הציורים הם שוים, המר"ע תלוי באופן העשייה.

ויש לציין דמראית עין הוי כאיסור חמור, ממה שהתיר המשנה (כלאים ז, ו, ע"פ הרע"ב) לעבור על איסור חול המועד כדי למנוע ממר"ע.

בדבר שההיתר מפורסם, לא שייך איסור מר"ע:

בדבר שהוא מפורסם שיש אופן המותר לעשותו, אין בו משום מראית עין, כגון מי שמפורסם שהוא מלוה מעות של עכו"ם ברבית (שו"ע יו"ד קסח, כג). או במינים שמפורסמים שנראים ככלאים ואינם כלאים, אע"פ שהמשנה (כלאים ט, ב) אסרה, כיון שנתפרסם אח"כ, מותר (יו"ד רצח, א, ע"פ ערה"ש ס"ק ד-ה).

ולכן, לא ישכיר אדם מרחץ לכותי, משום דדרכו לאו לעשותו באריסות, אבל שדה מותר, משום דדרכו באריסות (רמג, א).

בן פקועה צריך שחיטה, אבל אם יש בו דבר תמיהה, כגון פרסותיו קלוטות, דמתוך זה אנשים זוכרים שתמיה זו היה בן פקועה, אין צריך שחיטה. ויש אוסרים אא"כ גם אמו היתה קלוטה, דהיינו שיש בו ב' תמיהות (ע' שו"ע יו"ד יג, ב, ורמ"א וש"ך שם).

מי שאירעה לו אבילות, ויש לו חנות והוא אדם חשוב ודבר מפורסם שהחנות שלו, אסור אפי' לשותף שלו לפתוח החנות, משום מר"ע (ע' שו"ע יו"ד שפ, כא). וע' פת"ש (סק"ו) דהיינו אפי' אם התנו מתחלה שאם יקרה אבל, יתעסק השותף האחר ויטול כל שכר השבוע. ואע"פ דלענין שבת, מותר לעכו"ם שהוא שותפו לפתוח החנות בכה"ג (ע' שו"ע או"ח רמה, א) ולא חששו למר"ע, שאני התם שהוא דבר ההווה בכל שבת אמרי אינשי דהתנו מתחלה, משא"כ כאן.

בדבר שאין האיסור נראה מרחוק, התירו לעשותו אם יתן שם דבר המוכיח שעושהו באופן המותר, כגון נתינת שקדים אצל מאכלי בשר בחלב שקדים (רמ"א יו"ד פז, ג) או נתינת קשקשת בדם דגים (שו"ע יו"ד סו, ט). אבל בדבר שהוא נראה מרחוק כאיסור, כגון עכו"ם העובדים בקרקע ישראל בקבלנות, אין להתיר ע"י תליית שלט (כן מוכח מכמה מקומות שלא נתנו עצה זה).

ואם על פי רוב הוא ניכר שהוא דבר מותר, כגון פאה נכרית, אין בו איסור אפי' אם לפעמים רחוקות אינו ניכר (אג"מ אה"ע ב, יב).

עוד היתרים:

ע' רמב"ם (הל' יו"ט ה, ד) לענין טלטול הסולם ביו"ט, דאסור ברשות הרבים ומותר ברשות היחיד, ואע"פ דכל שאסור משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, כאן התירו משום שמחת יו"ט. וע"ש בראב"ד והרה"מ.

ובדבר האסור משום חשד, כגון ליכנס למסעדה לא כשר, אם מצטער טובא ואין מקום אחר לאכול, מותר ליכנס לשם ולאכול דברים המותרים, דבמקום צער או פסידא לא גזרו רבנן, כדאיתא בגמ' כתובות ס. (אג"מ או"ח ב, מ). [ונראה דלא היקל אלא בדבר שאסור משום חשד אבל לא מגזירת חז"ל, אבל לא מה שאסרו חז"ל משום מר"ע.]

וע' מ"ב (תעו, א) שיש לאסור לאכול בשר שנצלה בקדירה, שלא יטעו להתיר גם צלי אש, ואפי' אם בישלה ואח"כ נצלה יש לאסור משום מראית העין, אבל לצורך חולה קצת יש להקל (ומשמע דאין להקל בבשר שנצלה בקדירה ולא נתבשלה קודם).

דבר שנאסרה משום מראית עין, אם נתערב בדבר אחר, מותרת, בין אם נתערבה לח בלח (כגון חלב אשה שנפלה לקדירה (רמ"א יו"ד פז, ו) או דם אדם שנתערב במאכל (רמ"א יו"ד סו, י)), או יבש ביבש (כקיבת טריפה, דכתב רמ"א (יו"ד פא, ו) דמותר להעמיד בה אם נתערבה בשאר קיבות, וע' דרכ"מ).

וכ' ערה"ש (יו"ד צט, לט) בשם ירושלמי, דאיסור שהוא רק משום מראית עין, מותר לבטלו לכתחלה.

ע' ט"ז (יו"ד פז, ד) שאם מבשל בשר עוף בחלב שקדים, צריך להניח שקדים אצלו, אבל אם אין לו שקדים, אין לאסור האכילה בשביל זה, דכל דאפשר לתקוני מתקנינן.

אסור לשתות מים מהפרצופים שמקלחות מים בפני העבודת כוכבים, מפני שנראה כמנשק לעכו"ם (יו"ד קנ, ג). וכ' רמ"א, דכל שאסור משום מראית עין, מותר במקום סכנה, ולכן אם יש סכנה אם לא ישתה, מותר. אבל הגר"א (שם) חולק, דאפי' במקום פיקוח נפש, אסור.

וע' ערה"ש (יו"ד שפ, כז) דאפי' במקום הפסד, אין להקל. אבל במקום הפסד מרובה, יש להתיר איסור מראית עין (כ"כ ערה"ש או"ח רמד, כא-כב, וע"ע יו"ד שם ס"ק כח, דכתב כן בדרך לימוד זכות).

אמנם, לפעמים לא התירו איסור מראית עין אפי' במקום הפסד מרובה, כגון מ"ש תוס' (יבמות כא.) במי שרצה לישא אשת חמיו, דלדעת הירושלמי אסור משום מר"ע, וכבר הכין כל הסעודה, ואפסדיה ר"ת לסעודתו, ע"ש. ומסתמא, משום דהתם הוי מר"ע על איסור שיעבור עליו תמיד, ולא התירו בהפסד מרובה אלא על איסור שעובר עליו פעם אחת.

דברים אסרו חכמים משום מראית עין:

אם מבשל בשר עוף בחלב שקדים צריך להניח אצלו שקדים (רמ"א פז, ג).

ולא יניח לב' מיני זרעים להתערב ביחד למעלה, דנראה ככלאים (משנה כלאים ג, ה)

ואין בהמה יוצא בשבת לרשות הרבים בזוג ועינבל, דמיחזי כמוליכו למוכרו בשוק (שו"ע או"ח שה, יא).

אסור ליתן חפץ לנכרי בביתו בשבת אם הדרך להוציאו לחוץ, דיאמרו דבשליחותו מוציא (שכה, א, ומ"ב שם). אבל מותר לעכו"ם ליתן תבואה ברשות ישראל בשבת (רמ"א שז, כב), וצ"ל שאיירי באופן שלא יחשדוהו על ההבאה (אג"מ או"ח ב, סד).

שתיית דם אדם או דגים (שו"ע יו"ד סו, ט-י).

אסור לישראל להלוות מעות של עכו"ם ברבית אא"כ הוא מפורסם (קסח, כג), ואפי' אם מודיע ללוה ולעדים, אסור (ש"ך ס"ק עא. וע' ב"י שבעל התרומות מתיר בכה"ג).

מינים שנראים ככלאים, אסורים (שו"ע יו"ד רחצ, א).

אכילת בשר צלי קדירה בליל הסדר (מ"ב תעו, א)

ע' אג"מ בענין לבישת שייט"ל (אה"ע ב, יב) דאין בו משום מר"ע, אבל יש מר"ע בהליכה למסעדה שמוכרת דברים טמאים (או"ח ב, מ), הליכה לבית כנסת של רפורמים (שם) ובכניסה ל- elevator בשבת (או"ח ב, צה).

פועלים עובדים בשבת בקבלנות, אסור אם יש ישראלים באותו עיר, ע' שו"ע

שטיחת בגדים בשבת (שו"ע שא, מה)

שחיטת בן פקועה (יו"ד יג, ב).

יש אוסרים לכתחלה להעמיד בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, משום מראית העין דנראה כאוכל טריפות (רמ"א יו"ד פא, ו).

מי שיש לביתו ב' פתחים, חייב להדליק נר חנוכה בכל פתח משום חשד (?)

נתפזר מעות בפני עבודה זרה, אסור לאספם, דנראה כמשתחוה לה (שו"ע יו"ד קנ, ב). ואסור לילך בדרך שהולך רק לבית עבודה זרה (רמ"א יו"ד קמט, ב).

קטן שנימול והוא בעל בשר ונראה כאילו לא מל אבל בשעה שמתקשה נראה מהול, מדינא אין צריך לתקנו, אבל צריך לתקנו משום מראית העין (שו"ע רסד, ה).

אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב (תקיח, ד) משום מראית עין, דאמרי להטיח גגו הוא צריך.
.

One should not spend excessively, even if the purchases are things which are halachically permitted. By refraining from spending beyond one’s means, one is saving himself from stealing and potential embarrassment[12] ביה"ל תקכט ד"ה ואל .

 

B. Obligations of The Heart

It is a mitzva d’oraysa[13] ספה"מ לרמב"ם (ע' רו), חינוך (מצ' רנט). וע' ספר חסידים (ס' תרכח) שהגוזל מחבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך (והר"ר מגליות שם ציין דבזה יש ליישב קושיית התפארת ישראל (יכין, סוכה, ריש פרק ג) למה לא אמרינן בלולב גזולה שיבא העשה וידחה לא תעשה, די"ל דגזל הוי לא תעשה ועשה.)

וע' סמ"ג (רמזי מצות עשה, ח) להתנהג עם חבירו כאשר יראה שחבירו מתנהג עמו. אבל בדפו"ר כ' "כאשר ירצה".
to love every Jew like oneself. If one were to hate another Jew without informing him, whether he secretly acts negatively towards him[14] כגון המונע מלהשאיל חפץ לחבירו מחמת איבה, עובר משום לא תשנא (ביאור החפץ חיים לספרי, קדושים פרק ד), או אם אינו שואל בשלומו (רא"ש נדרים סה:). or just hates him privately, he would be in violation of the prohibition of “Lo sisna es achicha bilvavecha[15] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שב), חינוך (מצ' רלח).

ומה שכתבתי דעובר על לאו זה דוקא אם אינו מודיע לחבירו, כ"כ רמב"ם (שם) בשם ספרי, וכ"כ בהל' שמירת הלשון (פתיחה). אבל כ' רמב"ן (ויקרא יט, יז) דהזכיר הכתוב "בלבבך" משום דדיבר הכתוב בהווה, דדרך השונאים לכסות שנאתם, עכת"ד. ומזה משמע שאפי' מודיע שנאתו לחבירו, עובר משום לא תשנא, וכן משמע בגמ' נדרים (סה:). וכן דעת השאילתות (שא' כז), כמ"ש העמק שאלה שם (סק"ג), וע"ש דלדעת הרא"ש, אין ראי' מגמ' נדרים הנ"ל.
. (The best way to avoid this prohibition is to stop hating him, as it is usually not wise to inform the other person that he hates him.) However, one is permitted to hate Jews who do not keep Torah and mitzvos if they have been rebuked and do not listen[16] הג"מ (דעות פ"ו אות א) ע"פ הגמ' (פסחים קיג:), וכ"כ אבות דר"נ (פ' ט"ז), וכן משמע ברמב"ם (אבל יד, א) ובשו"ע (חו"מ רעב, יא). ואע"פ שאין חיוב לאהוב ולעשות חסד בעד מי שאינו אחיך במצוות, משמע בגמ' (סנהדרין נב: לענין הרוגי בית דין) שאין ראוי לעשות לו דבר שהוא מכוער משום ואהבת לרעך כמוך.

וע' חזון איש (יו"ד סי' ב, כח) שכתב בהגה"מ (שם פ"ו) שאין היתר לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, וכ' בשם ספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים.
.

One is obligated mid’oraysa to love a convert[17] רמב"ם (ספה"מ ע' רז), ספר החינוך (מצ' תלא). ובשו"ת רמב"ם (ס' תמח) משמע שצריך לאהוב את הגר באהבה רבה יותר משאר ישראל.

ויש לעיין בזה, בענין קדימת הצדקה, המשנה (סוף הוריות) כ' הגר בסוף כל הקדימות, וצ"ע דהא כשנותן צדקה לגר נראה שמקיים בזה גם מצות אהבת הגר ולמה אינו חייב להקדימו משום זה.

ולפע"ד י"ל, שמצות אהבת הגר, כמו מצות אהבת ישראל, נתקיים בלב בלבד, ובעצם אינו קשור למעשיו אם עושה לו טובות או לא. אלא שאם באמת היה אוהבו, לא היה מצערו, ולכן כשמצער חבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך. ואם הוא אוהב לחבירו, כשרואה שצריך לאיזה דבר, היה עוזרו בשביל אהבתו. ולכן, אין בנתינת צדקה לגר שום קיום מצוה יותר מנתינה לשאר ישראל, דכיון שנותן לישראל בשביל שיש בו מעלה יתירה ואינו בשביל שנאת הגר, אינו קשור למצות אהבה בכלל.
and one may not hurt him verbally[18] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנב), ספר החינוך (מצ' סג) or overcharge him[19] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנג), ספר החינוך (מצ' סד) . These laws are true of all Jews (the rules regarding converts are identical) but the Torah gives additional mitzvos regarding converts because one may think that he can get away with it (since the convert has no family to help him)[20] טעם זה בספר החינוך (מצ' סג). וכ' שם עוד טעם, שיש חשש בו שלא יחזור לסורו מפני הבזיונות. .

It is a mitzva d’oraysa[21] ספר המצוות לרמב"ם (ע' קעז), ספר החינוך (מצ' רלה), שנאמר בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו). וע"ש שעיקר המצוה שם קאי על הדיינים שאין לומר לאחד מבעלי דינים לקצר ואחד להאריך, ואח"ז כ' הרמב"ם (לנוסחת פרנקל) ראוי לדון את חבירו לכף זכות, ואינו מוכח אם הוא מדאורייתא או אסמכתא בעלמא. אבל בספר שמירת הלשון (פתיחה, עשין ג) כתב דלדעת רמב"ם הוי דאורייתא כי היה לפניו הגירסא "שיתחייב" במקום "ראוי". וע"ש דעכ"פ לדעת רבינו יונה וסמ"ג וסמ"ק הוי דאורייתא. to judge everyone favorably. If one does not know the suspect to be a tzaddik or a rasha, one must judge him favorably, unless it is highly unlikely that what he did was justified. Even in that case, it is preferable to still judge him favorably[22] כן משמע ברמב"ם, דבהל' דעות (ה, ז) כ' דלדון חבירו לכף זכות הוי ממידות תלמידי חכמים, ובפירוש המשניות (אבות א, ו) כתב שבצדיק צריך לדונו לכף זכות בכל גווני, ובבינוני אינו חייב אלא כשנוטה קצת לצד חוב, וברשע אין צריך לדונו לכף זכות כלל, ולהיפך, יש לחושדו, כמ"ש במשלי (כו, כה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו. וא"כ, הציור שבהל' דעות צ"ל דמיירי באיש שהוא בינוני, ואע"פ שאינו חייב להכריעו לכף זכות יש לעשות כן ממידות טובות. . If the suspect is known to be a tzaddik, one must judge him favorably even if it looks highly unlikely that it is so. If he is known to be a rasha, one may suspect that he had malicious intent, even if what he did looks like it was a mitzva[23] כ"כ רמב"ם (פיה"מ שם), שערי תשובה (שער ג, מאמר ריח), וספר שמירת הלשון (שם). ויש לעיין בזה, למה אינו חייב מדאורייתא לדון אפי' רשע לכף זכות? ואין לומר משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות, כדדרשינן בגמ' שבועות (ל.) שצריך לדון דינו של תלמיד חכם קודם דין של שאר אנשים (ע"ש ברש"י), דהא לא אמרינן לענין החיוב להשוות הבעלי דינים (ע' מ"ש לעיל) שזה קאי דוקא בכשרים ולא ברשעים. וגם, מדברי רמב"ם ושע"ת (שם) משמע שנלמד מהפסוק במשלי (ע' הערה הקודמת), ולא מדרשה הנ"ל. ואפשר יש לומר עפמ"ש בתורה תמימה (ויקרא יט, טו) שהחיוב לדון חבירו לכף זכות הוא משום שיש לכל ישראל חזקת כשרות, וא"כ זה שייך רק באנשים כשרים, אבל מי שהוחזק ברשעות יש לאוקמי אחזקתיה ויכול לדונו לכף חובה. .

It is assur mid’oraysa for one to desire anything which belongs to someone else[24] רמב"ם ל"ת רסו, חינוך מצ' תטז. וע' הר"א מזרחי (דברים ה, יח) דלדעת רש"י (שם) אין הבדל בין לא תתאוה ולא תחמוד, והכל אחד הוא. אבל הרמב"ן (שם) פירש הפסוק כמ"ש בפנים ע"פ הרמב"ם, שיש איסור א' להתאוות לחפץ חבירו ולגמור בלבו להפציר בו כדי שימכרנו לו, ואיסור אחרת לחמוד, דהיינו להוציא חמדתו בפיו.

וע' ספר חסידים (סי' צט) לא תחמד אשת, כתיב בלא וי"ו, לא תחמד אזהרה שלא ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו ויכניס אהבתו ויפיו בלבה. ועוד, שלא ישבח אשה יפה בפני חבירו שמא יגרור אחריה והיה בך חטא.

וע' מכילתא (יתרו ח) דמותר לחמוד בת חבירו לבנך או בנו לבתך.
or plan to convince the owner to sell it[25] רמב"ם ל"ת רסה, חינוך מצ' לח. ואע"פ דכתיב בקרא להדיא שגם באשת חבירו שייך האיסור של לא תחמד, הרמב"ם (גזו"א א,ט) לא כתבו אלא אצל איסור דלא תתאוה (שם א,י), כיון שבדרך כלל לא שייך האיסור לעשות תחבולות לקנות ממנו דברים אלא בחפצים ולא באשתו, אבל גם שייך לאשת חבירו אם יגרום שיגרשנה (סמ"ע שנט,יט). וע' ראב"ד (גזו"א א,ט) שאם אמר המוכר רוצה אני, אינו עובר משום לא תחמוד. והאיסור הוא ההפצרה במוכר כדי למוכרו או שאר השתדלות כדי לקנותו, אבל אין איסור במעשה הלקיחה עצמו (מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם), ודלא כראב"ד משמע שהלקיחה עצמו אסור ולכן הוא חייב בהשבת החפץ. or give it as a present to him[26] דעובר על לא תחמוד אפי' כשמפציר שחבירו יתן לו במתנה, כ"כ החפץ חיים בספר המצוות הקצר (ל"ת מ) ובסוף ספר שמירת הלשון, וכן דעת סמ"ג (ל"ת קנח) ור' יונה (שערי תשובה, שער ג, סי' מג). וע' בצל החכמה (ג, מד) דבשו"ת ארץ צבי כ' דכל שכן הוא, שאם במכר עובר, כ"ש במתנה. ובצה"ח כ' שהוא מחלקת וי"א שאינו עובר אלא במכר, ע"ש.

אמנם, בספר שמירת הלשון (שם) כ' דמותר להפציר בחבירו ליתן צדקה, ולא הסביר למה. ואפשר דכיון שהוא מצווה ליתן, אמרינן דמסתמא הוא באמת רוצה ליתן אלא שהיצר הרע מעכב. (ואם שואל צדקה בשביל אחרים, יש סברא גדולה להתיר, כיון שהגבאי צדקה אין לו שום חימוד בשביל הממון, דהא לא יהנה ממנו בכל אופן, אבל שם משמע דאפי' לשאול צדקה בשביל עצמו מותר.)
. However, any object which one knows the owner wants to sell, is not subject to this prohibition[27] מגיד משנה (גזו"א א,ט) . If one desires to have a similar item, but not to obtain that exact item from his friend, he does not violate this prohibition[28] בצל החכמה (ג, מט), ע"ש הביא ראי' לזה, ודלא כדרך פקודיך כ' דעובר משום לא תחמוד. אבל כ' דבאשת חבירו יש איסור מדברי קבלה לחמוד אשה יפה כאשת חבירו, ע"ש. (although it is a proper middah to not even desire anything which is not his[29] כמ"ש במשניות אבות (ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו. ). One is permitted to ask his friend for an item, as a purchase or a gift, if he does not want to pressure him at all and he thinks that his friend may be willing to sell or give it freely[30] בצל החכמה (ג, מג), דדייק כן בדברי רמב"ם (גזילה א, ט-י), דבאיסור לא תחמוד אינו עובר אלא אם הפציר בו, ובאיסור דלא תתאוה אינו עובר עליו אלא אם בחשב בלבו איך יקנה ממנו, דהיינו שיחליט בדעתו לעשות השתדלויות עד שיקנהו, אבל אם רק חשב בלבו לקנותו ואם לא ירצה בעל החפץ לא יפציר בו, אינו עובר. . However, if he thinks that his friend does not really want to give it and will say yes because he feels pressured to do so, he may not ask[31] ע' בצל החכמה (ג, מד) כתב כן לגבי אדם חשוב, אבל מסתמא הוא הדין בכל אדם שיודע שחבירו לא ירצה ליתן לו אלא משום בושה או שאר סיבה. . In any case, if his friend refuses, one may not ask him a second time, or pressure him to sell or give it.

For example, if one sees that his friend has a small bag of pretzels, he should not ask him for some[32] אם החפץ הנחמד הוי פחות משוה פרוטה, ע' מנ"ח (מצ' תטז ומצ' לח) די"ל דעובר, דכיון שעובר על לא תחמוד אפי' אם נתרצה חבירו לבסוף, הרי מחילה לא מהני, א"כ בגזילה הטעם שאינו עובר בפחות מש"פ הוא משום מחילה, וא"כ בלא תחמוד אפשר דאסור, אבל אח"כ פקפק על זה שהטעם דאינו עובר הוא משום דלא מיקרי ממון וא"כ ה"ה דלא יעבור על לא תחמוד, ע"ש. וע' שו"ת דברי יציב (סי' סה) שאם האיסור דלא תחמוד הוא משום שיבוא לגזול, כמ"ש רמב"ם (גזילה א, יא), מובן דאינו עובר בפחות מש"פ. , as his friend probably does not want to give him and will only give him because it sounds selfish to refuse. However, if his friend has a large bag, he may ask, but if his friend refuses, he may not ask him again.

It is assur mid’oraysa to bear a grudge or to take revenge against someone for an action they did[33] רמב"ם ל"ת שד-שה. ואם ראובן הזיק לשמעון בנפשו ולא בממונו, כמו אם ציער אותו או ביישו, ע' בספר שמירת הלשון (באר מים חיים, פתיחה, לאוין ח-ט) דלדעת השע"ת והסמ"ג אם שמעון נוקם בו אינו עובר בלא תטור [אבל צ"ע אם עובר בלא תיקום, דמשמעות השע"ת שרק בלא תטור יש היתר אם הזיק לנפשו, אבל בשמה"ל משמע שאינו עובר בלא תיקום. וכל המח' תלוי בגמ' יומא (כג, א) (וע' ספר שמה"ל שם). בקיצור, כ' גמ' כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת"ח, והקשה הא עובר בלאו, ותירץ דרק בממון עובר על לא תקות"ט, והקשה הא הפסוק משבח הנעלבין ואינן עולבין, ותי' לעולם מותר לנוטרו בלבו (ולשמח כשאחר נוקם בשבילו- רש"י). לדעת שע"ת, אם ציער נפשו מותר לינטור, ולפי הבנתי הוא פירוש כרש"י שאסור לנקום ורק מותר לשתוק כשרואה אחר נוקם בשבילו. ולדעת רמב"ם, אם ציער נפשו אסור לנטור ורק לת"ח מותר כיון שהתורה נתבזה, ולשאר אדם אסור, ולכאו' אין לנו דין תלמיד חכם בזמן הזה ולכן לא כתבו הרמב"ם (ע' שמה"ל). או אפשר שמותר רק לזוכרו בלבו כדי שיכיר משפט הקב"ה כשהוא נוקם בשביל הנעלבין, אבל אסור לשנוא אותו בשביל מה שנעשה לו. ובכל אופן, "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש" הוי לאו דוקא וצ"ע]. וע' סמ"ק (קל-קלא) משמע שאין נקימה ונטירה אסורים מדאורייתא אלא בשאילת חפצים, אבל שאר מיני נקימה ונטירה אינם אסורים אלא ממדת חסידות.    .

 

C. Obligations to Others

It is forbidden midoraysa[34] משום פן תוסיף, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת ש), חינוך (מצ' תקצה). ומשום ולא תונו איש את עמיתו, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנא) וחינוך (?). to insult another Jew or to hurt him physically[35] שו"ע (חו"מ תכ, א) , and one is forbidden to injure[36] אבל מותר לבייש עצמו (משמעות גמ' ב"ק צא:). himself[37] שו"ע חו"מ (תכ, לא), ורמב"ם (חובל ומזיק ה, א). ומשמע בגמ' (ב"ק צא:) דהאיסור לחבול בעצמו הוא כדעת ר' אלעזר הקפר, כיון שנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין. ובגמ' צידד לאסור מפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם", מיד נפשותיכם אדרוש, וכן פסק בתוספתא (סו"פ ט). וע' רדב"ז (מלכים ו, י) משמע דדעת הרמב"ם דאסור משום בל תשחית. והגר"א (יו"ד רלט, או' יז-יח) משמע דאסור דאורייתא, ואעפ"כ אם אמר שבועה להרע לעצמו, חלה עליו כיון שאיסור זה נלמד מדרשא דר"א הקפר ואינו מפורש בתורה, ע"ש. וע' לחם משנה (דעות ג, א) דדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן, ודרשא דר"א הקפר הוי אסמכתא.

ומשמע מדברי רמב"ם (חו"מ ה, א) שאסור משום פן יוסיף, וכן נראה דעת האג"מ (חו"מ ב, סו) שהסביר טעם החילוק דבמכה אביו לרפואה נסתפק הגמ' אם מותר, ובמכה חבירו, לרפואה פשוט דמותר. דבמכה חבירו האיסור נלמד מפן יוסיף [לכאו' ר"ל שהוא עוד הכאה כמו הכאות בית דין שעשו כדי לענשו] ולכן דוקא דרך נציון אסור, משא"כ באביו כתיב סתם "מכה", יש מקום לומר דאסור אפי' לרפואה. [וצ"ע בכל זה, דלא משמע בגמ' ב"ק צא: דאסור משום פן יוסיף, ואפשר שהרמב"ם סמך עצמו על מקור אחר.]

וע' טור (ס' תכ) שלדעת רמ"ה מותר לחבול בעצמו, משום דאין הלכה כר"א הקפר.

וע' מנ"ח (מט, ו) שאם נתן לו חבירו רשות נראה פשוט שאינו עובר בלאו זה, עכ"ל. אמנם בריב"ש (ס' תפד) כ' דאסור.
. However, one may cause himself pain for a constructive purpose[38] ע' רמב"ם (שם) שיש ב' גירסאות, דאסור "דרך נציון" או "בזיון". , such as to allow oneself to undergo a medically necessary procedure, or plastic surgery for a woman[39] אג"מ (חו"מ ב, סו). וע' מנחת יצחק (?) נסתפק בניתוח פלאסטי לצורך יופי, דאין להתיר אלא לצורך חולי, וציץ אליעזר (?) אוסר משום דלא ניתן רשות לרופא לרפאות בכה"ג, ע"ש. . It is also forbidden to damage anyone’s property[40] שו"ע חו"מ (שעח, א). ומקור האיסור, ע' קהלות יעקב (ב"ק ס' א) דאסור משום השבת אבידה. ומצדד דאסור משום מצות דינים.

וע' ספה"מ לרמב"ם (ל"ת רצז) דבמצות לא תעמוד על דם רעיך, נכלל דגם חייב להציל חבירו מהפסד, ושמעתי בשם הגרי"ד סולובייציק דמדוייק מזה שאם הזיקו, עובר על לאו זה.
, even with intention to repay him[41] משמעות משנה ב"ק י,ב .

It is assur mid’oraysa[42] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שג). ותוס' (סוטה י:) כ' שהוא בגדר יהרג ואל יעבור, דנלמד מתמר, ע"ש. אבל למעשה צ"ע, דאפשר קודם מתן תורה שאני, דמשום ז' מצות בני נח גם על צער חבירו חייב מיתה, ושוב ראיתי כזה בשו"ת דברי יציב (ג, נא), ע"ש. ועוד, ע' מאירי (סוטה שם) כ' שהוא "דרך הערה", ונראה לי דר"ל שאינו הלכה למעשה. to embarrass another person. One may not call anyone by a name which embarrasses him or mention an embarrassing story regarding him, and certainly not to bring up someone’s past after he has done teshuva. One who embarrasses another Jew violates a grave transgression and it is as if he killed him[43] רמב"ם (דעות ו,ח) .

It is assur to force another Jew to work unduly hard if he is not doing it willingly and only because he is forced or coerced[44] ע' הערות הבאות . One also may not force him to perform degrading or pointless work (such as “dig holes and fill them”). For example, a teacher, or a person of authority ordered by the court (such as a prison guard), may not ask a person under his authority to perform work which would embarrass him. A worker who is employed willingly[45] מג"א (קסט, א) כתב הגדר בזה, שאם יכול לחזור בחצי היום, לא מיקרי עבד. may be ordered to perform any work[46] מג"א (שם), שערי תשובה (שער ג, ס), וכן משמע ברמב"ם (הל' עבדים א, ו-ח) דאסור. ובשע"ת מבואר שאפי' עבודה קלה אסור. אבל משמע בסמ"ג (ל"ת קעד) ורמב"ם (שם) דדוקא עבודת פרך כמו שכתבנו. ובסמ"ג ורמב"ם מבואר דבבן חורין שעושה לרצונו, אין איסור. אמנם, לדעת הראב"ד (רמב"ם שם) וגר"א (שו"ע שם), כל הנידון הוא לענין רבית, וא"כ אין ראי' כלל לאסור עבודת פרך בבן חורין אע"פ שעובד בעל כרחו. , but one may not ask him to undergo pain[47] מג"א (קסט, א), וכן משמע במ"ב (סק"ג). אמנם, ע' נתיב חיים (שם) הקשה דהא הרא"ש (קידושין פ"א יז) כתב דמהני תנאי בפועל אפי' בדבר של צער. . For example, a restauranteur must allow his waiters to eat a little of the food they serve, and may not make a condition that they may not eat any of it[48] מ"ב (שם) .

It is assur mid’oraysa[49] רמב"ם (ספה"מ ), ספר החינוך (מצ' סה) to hurt a widow or an orphan. This is true even if they are wealthy. They should always be treated particularly kindly, with conscious effort not to hurt their feelings, even in situations where they are at fault[50] כן משמע ברמב"ם (דעות ו, י), ובספר החינוך (שם). . One is considered an orphan until he is old enough to be financially independent[51] רמב"ם (שם), וכ"כ רמ"א (יו"ד קס,יח) ומ"ב (קנו,ד) .

It is assur mid’oraysa[52] ספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצט), ספר החינוך (מצ' רלב). to give another Jew bad advice[53] רמב"ם (הל' רוצח יב, יד). וע' ספרי (כי תצא פיס' רנב) שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. אבל אין אומרים באיסור דלפני עור שיהרג ואל יעבור (כן הוכיח בשער דעה מדברי השו"ע (יו"ד קס, כב), אבל ע"ש שפקפק שאין ראי' לדין זה). . This is forbidden even if the one saying it thinks that it is, in fact, good advice[54] שדי חמד (ב, ו, כו, יב) הוכיח כן מדברי הרמב"ם, לענין המכשיל חבירו באיסור. וכתב דכן מסתבר, דהוא כמו כל איסורים שבתורה, שאסור לעשותו בין שוגג בין מזיד. [ולא מצאתי מי שמחלק שאין איסור להכשיל בעצה רעה בשוגג.] . According to most opinions, one does not violate this prohibition unless the recipient acts on the advice[55] כן משמע ברמב"ם (ספה"מ ל"ת רצט), וע"ע בשדי חמד (ב, ו, כו,?) . Therefore, if someone gives bad advice, he should try to correct it immediately. It is a mitzva to give good advice[56] שו"ע (חו"מ צז, א), וט"ז (שם), וע' לבוש שכתב שהוא נכלל במצות גמילות חסדים. וגר"א הראה מקור לזה מגמ' יבמות (מד.). וע' סמ"ג (מצ' קסח) שהמונע מחבירו עצה טובה גם עובר משום לפנ"ע, עכ"ד. וכן משמע קצת ברמב"ם (הל' רוצח יב, יד). [ואע"פ שיש להביא ראי' לדבריו מגמ' מו"ק (ה.) שהביא רמז לציון קברות מן התורה מהאיסור דלפני עור, יש לדחות רק רמז ליסוד זה, אבל לא שהוא ממש נכלל בהאיסור דאורייתא.] . {If the one saying the advice is clearly not knowledgeable about the subject, this is not considered “bad advice”, as the recipient knows he must do his own due diligence.}

One may not encourage[57] שערי תשובה (ג, נ) כ' לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב). הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עברה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול. or assist someone to do an action[58] ומותר למכור דבר לעכו"ם אפי' יודע בו שיכשיל בו לעכו"ם אחר משום דלפני עור אסור, ואין איסור של לפני דלפני (גמ' ע"ז יד.). אבל אסור למכור דבר לעכו"ם שאפשר שימכרנו לישראל ויכשילו באיסור (ט"ז קנא, ג, בשם רא"ש). וכן משמע בכמה מקומות (שו"ע או"ח תסז, א. ו-יו"ד שא, ח. ו-יו"ד קיב, יא.) ואיסור זה לא משום מסייע אלא הרחקה שלא לגרום על ידינו תקלה (שדי חמד ב, ו, כו, כב). וע' מנ"ח (רלב, ב) חולק על הט"ז, דאין איסור לפני דלפני אפי' כשיכשיל ישראל. which is assur[59] {ע' לקמן כמה מקורות לזה}.

ויש בזה נידון יסודי, אם האיסור דלפני עור הוא כסניף של כל איסור ואיסור, או הוא עבירה כללית. וע' רמ"א (קנז, ב) דעל לפני עור של הג' חמורות יעבור ואל ייהרג, עכת"ד, ומדבריו משמע דלא הוי כאביזרייהו של העבירה, אלא כאיסור נפרד, וכן משמע בתוס' (ב"מ י: ד"ה דאמר). וע' חת"ס (חו"מ בהשמטות ס' רב) דבאיסור שנשים אינן מצוות בה, אין להם עונש אם הם מכשילים לאיש, אבל באיסור טומאת כהנים גם ישראלים מחוייבים אם הם יכשילו הכהן, משום וקדשתו.

ואפי' מכשילו באיסור דרבנן, עובר על לפני עור דאורייתא, כ"כ מנ"ח (רלב, ג) בשם תוס' (ע"ז כב. ד"ה תיפוק). וכ' דמדברי תוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) משמע שאינו עובר מדאורייתא, וכ' עליו דאינו מובן כלל, דמי גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו שעובר מדאורייתא, ע"ש. [אמנם, יש ליישב דתוס' סובר שהעובר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה.]
. This prohibition[60] והמכשיל עכו"ם עובר איסור דאורייתא (שו"ת חת"ס, חו"מ סי' קפה), דלא כפני יהושע כ' דלאחר מתן תורה הותרו להם ז' מצוות ואינו עובר אלא איסור דרבנן, ע"ש. applies even to non-Jews[61] ע' מנחת חינוך (רלב, א) דייק בדברי החינוך שהאיסור לעזור לעבור על איסור אסור אפי' בבן נח (כמו שמפורש בגמ'), אבל האיסור ליתן עצה רעה לא שייך אלא בנכשל ישראל, ותמה מנין לו לחלק כן. ואג"מ (יו"ד א, ג) מחלק, שהאיסור לעזור לעבור על איסור הוי איסור בין אדם למקום וזה שייך אפי' בעכו"ם, אבל האיסור להכשילו בעצה רעה הוא איסור בין אדם לחבירו ולכן לא שייך אלא בישראל. ; one may not assist him to do an action which is forbidden under the Seven Mitzvos Bnei Noach if he would not have been able to do it otherwise[62] מ"ב שמז, ז. ואם רואה נכרי עובר עבירה, כ' ספר חסידים (ס' תתשכד) אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו, עכ"ד. וכעין זה כ' ברמב"ם (הל' מלכים ח, י). אבל רש"י (סנהדרין עה:) כ' לענין גר תושב אין מצוה להוכיחו, וכן דעת רמב"ן (בראשית ?) שאין מצוה להוכיח לעכו"ם. . However, assisting a Jew (even one who flagrantly disregards the Torah[63] ע' אג"מ (יוד א, עב), דלדעת הש"ך (ע"פ דגול מרבבה) אין איסור לסייע למומר כיון שהחיוב להפרישו (שהוא מקור האיסור לסייע) אינו אלא כשעובר בשוגג ולא כשעובר במזיד. אבל מג"א (שמז, ד) חולק וכ' שאסור לסייע למומר. ואג"מ (שם) מיירי במי שיש לו אולם ועושה catering ויש שרצו להשכירו כדי לעשות חתונות שעושים לא כשורה ורידוקים בתערובת. וכ' דלדעת הש"ך אין איסור מסייע בזה, ואפי' לדעת מג"א אפשר דכאן יש להקל כיון שעל ידי שהוא משכיר להם הרי מונעם מלהתחתן במקום שיאכלו טריפות, ואין איסור מסייע כשהוא מצילם מאיסור יותר חמור. וכ' עוד, וז"ל, וגם מסתבר דלא אסרו משום מסייע ידי עוברי עבירה כשליכא איסור לפני עור אלא בנותן לו דבר שיעשה בו רק מעשה העבירה אבל בדבר שהעיקר הוא למעשה היתר כגון שכירת האולם שהוא לעשות בו החתונה והסעודה רק שיעשה שם גם מעשה עבירה דרקודים אין להחשיב שהשכירות הוא ע"ז ולאסור, דאל"כ היה לן לאסור מלמכור כל כלי לעוברי עבירה כגון קדרות לבשל משום דיבשל בהו גם בשבת וגם מאכלות אסורות אלא הוא משום דכיון דעיקר הדבר אינו לאיסורין לא אסרו בזה משום מסייע כשליכא איסור דלפני עור, עכ"ל. ) is forbidden, even if he could have performed the issur without the assistance[64] ויש ב' איסורים בזה. א', לפני עור, שהוא מדאורייתא, ולא שייך אלא בתרי עברי דנהרא, ר"ל שאי אפשר לו לחטוא בלי סיוע. ולאו זה שייך בין בישראל, ובין בעכו"ם, דאסור להכשילו באחד מז' מצוות בני נח (גמ' ע"ז ו:).

ב', מסייע ידי עוברי עבירה, והוא איסור דרבנן, דאסור לסייעו בציור שהחוטא יכול לחטוא בלי הסיוע. ואיסור זה נוהג רק בישראל ולא בעכו"ם (כן מבואר במג"א שמז,ד). וע' מ"ב (שמז, ז) דאסור מקל וחומר, אם אפי' קטן אוכל אוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו, וכן באג"מ (יו"ד א, עב).

וע' שו"ת משיב דבר (ח"ב ס' לב) דלדעת תוס', אין איסור בלפני עור אלא בתרי עברי דנהרא או אם הסיוע הוא בשעת מעשה העבירה. ועפ"ז התיר שם למי שפרסתו בשדכנות, לשדך בין איש ואשה שודאי יעברו על איסור נדה, כיון שאינו בשעת העבירה ממש. וע' אג"מ (אה"ע ד, פז) דבצירוף דעת הש"ך הנ"ל, יש להתיר לסדר קדושין לאלו שלא ישמרו הלכות נדה.

ופמ"ג (אש"א שמג, ג) כ' דלא שייך האיסור דלא תאכילום אלא בקטן, דהאיסור הוא להרגילו בעבירה ויעשנו כשהוא גדול, אבל להאכיל גדולים אינו עובר אלא משום לפני עור.

ופמ"ג (אש"א קסג, ב) העלה דלדעת רמב"ם (הל' מעשר י, יג), אין איסור מסייע אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן אין איסור לסייע דהוי גזירה לגזירה.

וע' רמ"א (יו"ד קנא, א), על מה שכתב השו"ע דאסור למכור דברים מיוחד לעבודה זרה לעובד כוכבים, כ' וז"ל, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. וכ' ש"ך על זה דלא פליגי, דלמכור לישראל כשיכול לקנות ממקום אחר, אסור, ולמכור לעכו"ם בכה"ג, מותר.

ולענין חטים שבאו בספינה בים וטבעו ויש בהם ספק חימוץ, לדעת בעל העיטור מותר למוכרם לישראל מעט מעט כיון שיכול לאוכלם קודם פסח. ולגירסת הטור (סי' תסז) בדברי רמב"ם, מותר למוכרו לישראל מעט מעט אבל צריך להודיעו שהוא חמץ. והקשה על זה למה צריך להודיעו אם מוכרו רק מעט מעט. וכ' הט"ז (סק"ב) ליישב גירסא זו, דלא התירו למכור הרבה אע"פ שמודיעו דיש לחוש שמא ישכח להודיע לאחד מן הקונים ויבוא מכשול על ידי זה.

אבל לגירסת המגיד משנה ברמב"ם, מותר למכור לישראל אפי' הרבה, משום שמודיעו (וכ"כ שו"ע). וכ' מהרש"ל (ע' ט"ז הנ"ל) דמסתבר כדעת רמב"ם דחייב להודיעו, דלמה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח ולא לומר שהוא חמץ?

וכ' מג"א (וכ"כ מ"ב) דאין היתר למכור מעט מעט אלא בחמץ, כיון שיש ספק ספיקא, דשמא לא ימכרנו לישראל, ואפי' ימכרנו לישראל שמא יאכלנו קודם פסח [וגם דבחטים אלו יש רק חשש חימוץ]. אבל בשאר איסורים לא מהני, דאפשר שעכו"ם יתן במתנה לישראל, והביא ראי' ממה שאסר למכור ביצת נבילה לעכו"ם ואפי' ביצה אחת שהוא דבר מועט (שו"ע יו"ד פו, י) וכן בקמח שנתלע (רמ"א יו"ד פד, ה). אבל כ' ש"ך (שם סקי"ז) דמותר למכור שאר איסורים לעכו"ם מעט מעט. וע' פ"ת (יו"ד פו, ו. ו-קיב,ג) אם מותר למכור איסור דרבנן לעכו"ם שיש לחוש שימכרנו לישראל.

ע' רמב"ם (הלכות מלוה ולוה, ב, ז), וז"ל, אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יתר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו. עכ"ל. וע' רש"י (ב"מ עה:) פי' שעולה על דעתו לכפור. והגמ' מבואר דאסור אפי' בתלמיד חכם משום שמא מחמת טירדת לימודו ישכח ההלואה.

ולדעת לחם משנה (רמב"ם שם), אינו עובר משום לפ"ע מצד שהלווה יכפור במזיד, דא"כ אפי' מלוה בעדים עובר משום לפ"ע כיון שהלווה יכול לשקר ולומר פרעתי (והמלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים), והחשש כאן הוא שישכח הדבר ויאמר שלא לוה, כמו שמפורש בגמ' אצל ת"ח (ונדחק שם לפרש דברי רש"י). אבל לדעת הפרישה (חו"מ ע, א), המלוה לסתם אינשי עובר משום לפ"ע משום שהם יכפרו במזיד, כמשמעות רש"י, והמלוה לתלמיד חכם אינו עובר אבל יש לימנע מזה מזה שאפשר שישכח ההלואה, וכן משמע ברש"י (ונדחק לפרש דברי רמב"ם).

אמנם, היוצא מדבריהם, דלדעת לחם משנה אין איסור לפני עור שייך למי שירצה לעבור במזיד, והוא כדעת הש"ך הנ"ל. ובעצם קושייתו למה אינו עובר אפי' כשמלוה בעדים כיון שאם הוא רשע יאמר פרעתי, י"ל דכה"ג לא שכיח ואין לפ"ע אלא בדבר שכיח.

ואסור להכות בנו גדול משום לפני עור (יו"ד רמ, כ), וע' רמ"א ופ"ת שם לענין מתי נקרא גדול.

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' לה) דמותר ליתן מאכל למי שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאם לא היה נותן לו היה מתרחק יותר מדרך התורה ומשומרי תו"מ. ואין לחוש משום לפני עור, דאע"פ שאין אומרים לאחד לעבור איסור זוטא כדי שלא יעבור חבירו איסורא רבא, בציור כזה שכל האיסור הוא להכשיל חבירו, אדרבה בזה יש הצלה ממכשול יותר גדול.

ולענין מכירת כלי הנלקח מעכו"ם לישראל שאינו שומר תו"מ ולא יטבילנו, או מכירת אוכל במוצאי שבת למי שעדיין לא הבדיל, או נסיעה עם נהג שלא הבדיל, נסתפק במנחת שלמה (שם) אי לפני עור שייך דוקא כשיש חפצא של איסור או אפי' בציורים אלו.

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' מד) בשם מבי"ט (ח"א סי' כא) וכתב סופר (יו"ד סי' עז) מי שמחמיר באיזו דבר וסובר שאסור, מותר למוכרו לאחרים שסוברים שהוא מותר, ואין בזה משום לפ"ע. ודלא כשער המלך כתב שמי שאוסר לעשן ביו"ט אסור לספות למי שמתיר משום לפ"ע. וכ' במנח"ש אפשר דאפי' השעה"מ לא החמיר אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יש להקל, ע"ש.

ולא ראיתי בפוסקים אם מותר ליתן מאכל למי שיאכל חוץ לסוכה, ונראה שאסור כמ"ש אצל קטן (תרמ, ב, ומ"ב שם).
, such as if there are other sellers who will sell it to him[65] אם העובר כבר יש לו אותו חפץ, לכו"ע אין בו משום לפנ"ע. ואם אין לו אבל יש אנשים אחרים שימכרנו לו, ע' רמ"א (קנא, א) דנהגו להקל למכור דברים של עבודה זרה לעכו"ם אם יכול ללוקחם ממקום אחר, ויש מחמירים, ובעל נפש יחמיר לעצמו. אבל לדעת הש"ך (סק"ו) לא פליגי, שהמקילים מיירי במומר או עכו"ם, והמחמיר מיירי בישראל שחייב להפרישו מכל איסור, עכת"ד.

אמנם, בשו"ת יהודא יעלה (יו"ד קעז) חולק על הש"ך וכ' שהמחלוקת ברמ"א הוא מחלוקת רש"י ותוס' (קדושין נו.), דלדעת רש"י אסור כשיכול לקנות ממקו"א, ולתוס' מותר. וע"ע פת"ש (יו"ד קס, א) שהוא מחלקת אחרונים, דלדעת פני משה מותר, ולמשנה למלך אסור.
.

Therefore, it is forbidden to sell any item to one who is very likely to perform an issur with it. However, if there is a likely possibility that he only wants to use it for permitted purposes, one may sell it to him[66] מ"ב (שמז, ז). וכן משמע משניות שביעית (ה, ו) שאין איסור זה נוהג אלא בדבר שהוא מיוחד למלאכת איסור, אבל דבר שאפשר להשתמש בו להיתר ולאיסור, מותר למוכרו לו. [ולכן מותר למכור קדירה ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, די"ל שיבשל בתוכו ירקות ולא מאכלות אסורות.]

וכן משמע בגמ' "אלפני דלפני לא מפקדינן" (ע"ז כא.), ורש"י פי' כלומר לכולי האי לא חיישינן.
. If one sees or knows there is an available item that others may use to perform an issur, he is not obligated to remove it[67] ע' גמ' ב"מ (סח.) דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות. והיינו דוקא אם לא סייע לו כלל לעבור האיסור (דאין בזה משום לפני עור, כמ"ש לעיל) וגם אינו רואהו שעובר האיסור (שיתחייב להוכיחו, כמ"ש לקמן). .

One may not sell chametz to an irreligious Jew before Pesach if it is highly likely that he will retain it in his possession over Pesach[68] מ"ב (תמח, יא) . One may not sell a product with a defect which can not be checked before purchase, to a storeowner who is likely to sell it to others without warning them of its flaw[69] ע' שו"ע חו"מ (רכח, יב), ויו"ד (נז, כא), וע' שאילת יעב"ץ (ח"א סי' עב) דכל היכא דיכול ליבדק, הלוקח אפסיד אנפשיה, ולמה להמוכר להפסיד, דמאי חזית דדמי דהיאך סומקי טפי. . One who is lenient to eat chalav stam may not feed it to his friend without telling him, if he knows that the recipient is stringent not to eat it[70] וכן בכל דבר שנוהג בו איסור, ע' רמ"א (קיט, ז), וע' ש"ך (סק"כ) פרטים בזה. וע' גר"א ציין המקור מהגמ' יבמות (יד.) דמודעי להו וכו'. .

One may not put an object in another’s way which will cause that person to harm himself[71] משום לפני עור, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו (אג"מ יו"ד א, ג), וכן משמע בספר חסידים (סי' תרעג) וסמ"ג (מצ' קסח). . For example, if one spills coffee in a public place, he must wipe it up immediately.

One may not take a job which requires him to assist his employer to perform an issur, such as assisting a Jewish owner to sell nonkosher meat, or to help him steal. (In cases of necessity, a Rav should be consulted.) One is permitted to work in a capacity which does not directly help the performance of the issur, such as accounting or plumbing[72] היתר זה ראיתי מפורש במסורת משה (?). .

One is obligated mid’oraysa[73] ספה"מ לרמב"ם (ע' רה), חינוך (מצ' רלט). וע' מנ"ח (שם או' ד) דגם חייב להפרישו מאיסור משום לא תעמוד על דם רעיך, דלא גרע מטובע בנהר, ומשום "והשבותו- לרבות אבידת גופו", על אחת כו"כ אם יכול להציל מן העבירה שהוא אבידת גופו ונפשו.   to rebuke someone who he sees performing an action which is forbidden[74] ע' רמ"א באו"ח (תרח, ב), וביו"ד (קנז, א. ושלד, מח). וע' חזון איש (יו"ד ב, כח) דכיון שאין אנו יודעים להוכיח בזמן הזה (ע' גמ' ערכין טז:), מי שאינו שומר תו"מ, הוא בגדר תינוק שנשבה לענין להחיותו ולחלל שבת להצילו, כיון שאצלנו הוא עדיין קודם תוכחה. וע' שו"ת להורות נתן (י, יז) דמשמע מדברי החז"א שאין מצות תוכחה שייך בזה"ז, וכ' לא זכיתי להבין, והביא כמה מקומות שכתבו הפוסקים החיוב להוכיח (רמ"א הנ"ל). ופסק שם דודאי גם בזמן הזה שייך מצות תוכחה, וע"ש למסקנא דאפשר דגם החז"א מודה לזה. . If the sinner is irreligious and one is certain that he would not listen, one need not rebuke him[75] מ"ב (ביה"ל תרח, ב, ד"ה אבל), משום דיצא מכלל עמיתך. וע' רמ"א (שם) דבדבר שיודע שלא יקבל ממנו, חייב להוכיחו פעם אחת ברבים, וביחיד עד שיכנו או יקללנו (ומ"ב ביאר דבעבירה בסתר יוכיחנו בסתר ועבירה ברבים יוכיחנו ברבים), ומ"ב כ' י"א דדי עד שינזוף בו החוטא. וע' ט"ז (שם סק"ב) בשם תוס' (ב"ב ס:) דבדבר שיודע בודאי שלא יקבל ממנו, אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואין צריך למחות. . If by issuing rebuke it would cause the rebuker near-certain[76] ע' פ"ת (יו"ד שלד, יט) loss because he would lose his job, or his business would not be patronized, he need not rebuke the sinner[77] ע' רמ"א (יו"ד שלד, מח) . In any case where one thinks the listener may change his ways, he is obligated to rebuke him[78] ואם לא יועיל מה שיוכיח, בדבר דאורייתא הוא מפורש בתורה, או ספק דאורייתא, חייב להוכיחם, אבל אם הוא איסור דרבנן או אינו מפורש בתורה, אמרינן מוטב יהיו שוגגין וכו' (רמ"א תרח, ב, ומג"א שם).

וע' תוס' (ברכות לא:) דמדאורייתא אינו חייב להוכיח אלא על איסור דאורייתא, אבל ברמב"ם (דעות ו, ז) משמע דחייב מדאורייתא אפי' להוכיח על איסור דרבנן, וכן דייק במגילת ספר (לאוין ה) בדעת הרמב"ם.
. It is forbidden to try to downplay another’s wrongdoing and imply that he is not violating the Torah, even if one fears he may retaliate[79] אסור משום חניפה, ע' תוס' (סוטה מא:), על מה שנתחייבו ישראל כלייה על שהחניפו לאגריפס המלך, והיה להם לשתוק. וע' שערי תשובה (ג, קפח) משמע שאסור להחניף אפי' אם יכנס לסכנת נפשות מהמעשה עם אגריפס, אבל אג"מ (או"ח ב, נא) כ' דלא היה סכנת נפשות אם היו שותקים, ע"ש באריכות. .

It is assur to lie, whether in speech or in writing[80] איסור מדבר שקר תרחק לא נמנה לאיסור דאורייתא לדעת רמב"ם, אבל סמ"ג (סי' קז) מנאו. וע' ספר החינוך (מצ' עד) שהכתוב הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכיר כן בשאר איסורים. וע' ספר חרדים (מצות עשה ד, כו) מצוה לדבר אמת, ואפי' דיבור בעלמא דליכא בהו דררא דממונא, עכת"ד.

ואפי' בכתב אסור (תוס' ב"ב צד. ד"ה הכי, והו"ד שו"ת ציץ אליעזר טו, יב). וחייב לקיים דבר שחתם עליו, ע' שו"ת חתם סופר (יו"ד ס' רכ), אבני נזר (יו"ד שו) וע"ש שיש חולקים. והטעם, שאם חייב לקיים מה שאמר, קל וחומר שחייב אם עשה מעשה כגון שעשה ברית או כתב בכתב ידו. ובאבני נזר כתב שאפי' קודם מתן תורה, אם נשבע לחבירו לעשות לו טובה, חייב מסברא לקיים מה שאמר, וכל חידוש התורה הוא שאפי' אם נשבע לעצמו חייב לקיים דברו.

וע' רמב"ם (הל' דעות ה, ז) וז"ל, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי השלום וכיוצא בהן, עכ"ל.

וצ"ע אם מותר לשקר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו מיניה, ע' מג"א (קנו, ב) ומחה"ש (שם).

וע"ע גמ' סוכה (מו.) ויבמות (מג.) שאין ללמד פיו לומר שקר.

ואסור לשקר בהספד, דהיינו להפליג יותר מדי, אבל מוסיפין בהן קצת (שו"ע יו"ד שדמ, א).

וע' גמ' כתובות (סט.) ותוס' שם, אם הדיין שומע אחד מבעלי דינים שאמר דבר שקר, חייב למחות, אבל אם שמע דבר דרק משמע דבר שקר ואינו מפורש, אין צריך למחות, כן משמע בתוס' לקמן (קד:).  
. It is permitted to lie in order to make peace between people[81] גמ' יבמות (סה:), וכ"כ סמ"ק (סי' רכז) ורמב"ם (הל' דעות שם). or to avoid embarrassing someone[82] ספר חסידים (ס' תרמב) (but it is preferable to only imply something false and not lie outright[83] ספר חסידים (שם) ). To make someone happy, one may say a statement which implies a falsehood without saying it outright, but one may not lie outright[84] שו"ע אה"ע (סה, א), וע' גמ' כתובות (יז.), ומשמע שם דלאו דוקא כלה (שאומרים עליה שהיא נאה, ואינו שקר גמור כיון די"ל שהיא נאה בעיני החתן), אלא הוא הדין כל מקח רע יש לשבח, וכ"כ הט"ז (שם סה, א) שהוא מנהג העולם לומר כן בכל מקח כדי שלא יצטער. אבל אין להוציא שקר ממש מפיו (משמעות ח"מ שם). .

One may not lie for financial gain, even if he needs to lie in order to collect money from others which they really owe him[85] רמ"א (חו"מ לב, ב). וע' גמ' שבועות (ל:-לא.) הרבה ציורים שעובר משום מדבר שקר תרחק, וכנראה הצד השוה שבהם הוא שיש צד של עיוות הדין, וכן משמע באג"מ (יו"ד ג סי' קלג). אמנם, אפי' שלא בבית דין, יש איסור בזה משום גניבת דעת (אג"מ שם). . However, one who in fact knows he does not owe money, and needs to lie in order to avoid paying money that he really does not owe, is permitted to do so[86] שו"ת רשב"א (א, פד), וכן משמע ביעב"ץ (חידושיו, גיטין יד.) דאינו מותר אא"כ הוא באמת אינו חייב. וע' שו"ת רשב"א (ג, פא) דאסור לשקר כדי להוציא ממון (כמו שכתבנו בשם רמ"א), ולפי החילוק שכתבתי בפנים, אין סתירה בדבריו, דלהחזיק ממון מותר, ולהוציא אסור. . Additionally, if it is an established practice to say certain lies when negotiating, it is permitted, as the other side does not expect it to be true (e.g., “I swear I never sell it for that cheap”)[87] ע' גמ' נדרים (כא.) ור"ן שם, ומשמע דמותר ממה שלא העירו הפוסקים דאסור משום מדבר שקר תרחק. . In any case, it is always preferable to train oneself to only speak the truth[88] ע' גמ' (ב"מ מט.), על מה דאמר רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם, והביא הגמ' ראי' לר' יוחנן מדברי הברייתא, דאמרי' הין צדק... שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ועל זה דחה אביי, שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". ואביי מיירי דבשעה שאומרו, הוא ידבר אמת, וכן משמע ברמב"ם (שם).

ולענין אם בשעת אמירה היה כוונתו על אמת, אם אח"כ צריך לאמת דבריו, ע' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב, ויקרא פרשת קדושים, המתחיל בדף נב:) שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק כלומר אם תאמר הין או לאו קיים דבריך, עכ"ד. וכן משמע ברש"י (כתובות פו.) שהבין כן בגמ' ב"מ הנ"ל, וע' ריטב"א ורעק"א (שם) הקשו עליו. וכן רמב"ם (הל' דעות ה, יג) משמע שצריך לאמת דבריו אחר כך. וע"ע מנ"ח (מצ' רכח) דלדעת רש"י, גם הפקעת חוב העכו"ם אסור משום הין צדק. וע"ע הגרי"פ פרלא על רס"ג (עש' כב).

וע' משניות שביעית (י, ט) וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, עכ"ל, אבל הר"ש (שם) כ' דמי שאינו מקיים דברו אין בו איסור, משום דאמרי' (גמ' ב"מ מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. [ויש לדייק מדבריו, דלדעת ר' יוחנן שיש בו משום מחוסר אמנה, הרי יש איסור לחזור מדבורו. ויש להעיר דלדעת רמב"ם, שפסק בהל' מכירה (ז, ח) כר' יוחנן דבדברים יש בו משום מחוסר אמנה, אעפ"כ אין בו איסור ממש.]
.

One may not lie about or misrepresent an item to convince a buyer or to fetch a higher price[89] שו"ע חו"מ (רכח, ו). , or trick others in any matters[90] רמב"ם (הל' דעות ב, ו). וע' שו"ע (חו"מ ס' רכח) הרבה ציורים של גניבת דעת שאסור, כגון לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא כתבתי ציורים אלו בפנים, כיון שכתב (סע' ז) ואם הוא עושה כדי לכבדו, מותר, ומשמע בסמ"ע (סק"ח) דה"ה בכל גניבת דעת, ולכן ברוב ציורים מותר. ואפי' אינו עושה כדי לכבדו, כגון מי שבא לחתונה בשביל שהורי החתן הזמינו, והורי הכלה חשבו שהוא בא בשבילם, שמעתי מהגה"ר אשר ווייס דאינו אסור אלא אם כוונתו לגנוב דעתו כדי שיחזיק לו טובה (ע' רש"י חולין צד., וסמ"ע רכח, ט), אבל אם אין זה כוונתו, מותר, ובפרט בציור החתונה, כיון שהם שמחים כשחושבים שהוא בא בשבילם, למה לו להפסיד שמחתם. , whether one is dealing with Jews or non-Jews.

It is forbidden to misrepresent the Torah’s view, to claim that an act is permitted when it is in fact forbidden, and doing so is a severe aveirah, similar to denying the validity of the Torah[91] ים של שלמה (ב"ק לח), הו"ד אג"מ (או"ח ב, נא). וכן נראה דעת רדב"ז (שו"ת א, שמד). .


[1] ספר המצוות להרמב"ם ע' ח, חינוך תריא

[2] ע"פ רמב"ם (הל' דעות א,ה), להיות עניו, לילך בדרך הממוצע, לפנים משורת הדין. וע"ע מ"ש שם (ב, ג) במעלת הענוה. וע' סמ"ג (מצ' סד) ע"פ גמ' סוטה (ה.) מנאו לאזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה', דכת' פן תאכל ושבעת... ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך... ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, עכת"ד.

[3] ספר המצות לרמב"ם ע' ט, חינוך רצו

[4] רמב"ם (שם)

[5] רמב"ם יסוה"ת ה,יא. וכ' שם "הכל לפי גדלו של אדם". וע' רמב"ן על חומש (דברים ו, יח) עוד בגודל חיוב זה.

[6] רמב"ם (ספה"מ ל"ת סג), חינוך (?)

[7]שו"ע יו"ד (קנז, א), והיינו, איסור עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואם עבר ולא מסר נפשו, אינו נענש כיון שהוא אנוס (רמב"ם ל"ת סג).

ולענין איסור של הג' חמורות שאין בו מיתה אלא לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל אלאו דלפני עיור, יעבור ואל יהרג (רמ"א שם). וע' ש"ך, הראי' לזה ממה שאסרו לאדם לדבר עם אשה מאחרי הגדר אפי' במקום פקו"נ, וזה ראי' לדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא להקרב אל א' מן העריות דרך תאוה, ודלא כרמב"ן כ' שאינו אסור מדאורייתא. (וע' גמהרש"א הקשה דאפי' להרמב"ם אין בדבור איסור דאורייתא.) וע' ברכ"י (שם) דחה ראיית הש"ך, דהא הרמב"ן כתב זה בתורת האדם, וביאר דמשום אביזריה דג"ע כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה, ימות ואל ידבר, ואין ראי' מזה שהוא איסור דאורייתא.

וע' רמ"א (קנ, ג) דכל שאינו אסור אלא משום מראית העין, כגון פרצוף המוציא מים בפני אלילים, במקום סכנה מותר לשתות ממנו, והגר"א הביא בשם הטור דאפי' אם ימות, לא ישתה. וע"ע רמ"א (קנה, ג) דחולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות ביין נסך בזמן הזה, והגר"א חולק עליו בשם ריב"ש וכ' דהוי בכלל עבודה זרה, הוי כעצי אשירה דאסור להתרפאות מהם אפי' במקום סכנה. [וצ"ל דלדעת רמ"א, מראית עין לא הוי אביזרה של העבירה עצמו, וגם יין נסך בזמן הזה הוי קיל כיון שאין מנסכים לע"ז.]

וע' ט"ז (קנז, ו), וצ"ע על אסתר איך הלכה לאחשורוש להציל כלל ישראל, ולהלכה כ' דאסתר פנויה היתה ולא ס"ל כמ"ד אל תקרי לבת אלא לבית. וע' שבות יעקב (ס' קיז) כ' להתיר לאשת איש לזנות כדי להציל רבים מישראל, אבל נודע ביהודה (יו"ד תנינא קסא) חולק עליו דאסור, ודוקא באסתר היתה מותרת משום דהוי הצלת כל ישראל, אבל בהצלת רבים אסור.

ויש לעיין, לדעת שבו"י, דהא פסק רמ"א (קנז, א) שאם אמרו האויבים תנו לנו אחד ונהרגנו, אסור למסור להם אסור, אע"פ שהוא להצלת רבים, וא"כ למה התירו ג"ע משום הצלת רבים אבל לא איסור רציחה. וצ"ל החילוק דבג"ע הרי מוסרת עצמה לזנות, משא"כ באיסור רציחה שאין לנו למוסרו בעל כרחו, אבל אם ירצה למסור עצמו להצלת רבים, ודאי מותר (כן ראיתי מהר' א"י אונטרמן).

ולענין אם מותר לעבור על איסור דרבנן במקום חולי שאין בו סכנה, ע' רמ"א (יו"ד קנה, ג) שחולה שאב"ס יכול ליהנות מאיסור הנאה מדרבנן ובלבד שלא ישתה או יאכל האיסור. וע' פמ"ג (אש"א, או"ח שכח, יא) הקשה איך התירו בשבת לומר לעכו"ם לבשל בשביל חולה שאין בו סכנה, הא בישול עכו"ם אסור מדרבנן, ולדעת רמ"א הנ"ל לא התירו לחולה. ותירץ בשם ב"י, דדוקא בשבת מותר משום דלא רצו להחמיר בבישול עכו"ם יותר ממעשה שבת, אבל בחול, אסור לחושאב"ס לאכול בישול עכו"ם.

וע' תשובות האלף לך שלמה (קלוגר, יו"ד כב) דמותר להאכיל איסור דרבנן לחושאב"ס. וע' שו"ת יביע אומר (ב, יו"ד יב) חולק עליו באריכות. וע' שו"ת ציץ אליעזר (ו, טז) דעכ"פ יש ליצטרף הגרש"ק כסניף להתיר.

[8] רמב"ם ל"ת סג, ע"פ מ"ש ביסוה"ת (ה,יא)

[9] כגון גזל עכו"ם, לשיטת הפוסקים דמדאורייתא גזל עכו"ם מותר (חו"מ ?), ונטילת צדקה מן הגויים בפרהסיא (רנד, א, וקראו הגמ' סנהדרין, אוכלי דבר אחר, דהיינו חזיר), ואסור לשנות נדבת העכו"ם לבית הכנסת כל זמן שלא נשתקע שם בעלים (יו"ד רנט, ג), וע' ש"ך שם (יב) דבישראל אפי' אי לא ציית לדברי חז"ל, לא הוי חילול השם. [וצ"ע למה לא הוי חילול השם בזה, דהא בשאר עניני חילול השם אסור גם בפני ישראל.]

[10] משנה מסכת שקלים פרק ג משנה ב "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וע' תוי"ט, דאין לומר שהוא רק עצה טובה. וע' יכין (ע"פ הירושלמי) לא לבד שאין לעשות מעשה שיגרום שיחשדוהו, אלא צריך לעשות מעשה למצוא חן ולסלק חשד מעצמו.

וע' גמ' (קדושין פא.) דמלקין על לא טוב השמועה, משום דכתיב אל בני כי לא טובה השמועה, ורש"י ביאר ד"אל" לאו הוא. וע' ריטב"א (שם) משמע דרק מלקין אם הביא החשד על עצמו. וע' שו"ת הרמב"ם (פאר הדור ס' קלב) דבית דין כופין אותו להוציא עצמו מן החשד. וע' שו"ת חת"ס (ליקוטים סי' נט) הוכיח שעונש מי שלא יצא ידי הבריות, יותר קשה ממי שלא יצא ידי שמים.  

[11] דיני מראית עין

יש ב' טעמים שאסור לעשות דבר שנראה כאיסור. א', משום שאנשים אחרים יבואו להקל, שיאמרו שאינו חמור כ"כ או שיאמרו שמותר לגמרי, וטעם זה שייך בדבר שלא נודע לרבים שהוא איסור חמור. ויש עוד טעם משום חשד, דהיינו שאנשים יחשדו שעובר על איסור, והוא שייך אפי' באיסור חמור, והוא נלמד מוהייתם נקיים מה' ומישראל (ע' אג"מ או"ח ב, סי' מ וסי' סד).

כל שאסור משום מראית עין, אפי' בחדרי חדרים אסור. וכ' התוס' דאם מיחזי כאיסור דאורייתא, אסור אפי' בצינעא, אבל אם לא נראה אלא כאיסור דרבנן, מותר בחדרי חדרים, והו"ד בב"י (או"ח ס"ס שלו). וע' מג"א (שא, נו) הקשה על דברי הב"י שהביא דברי תוס', ורעק"א (שם) תירץ דבריו.

ודבר שנראה רק כאיסור דרבנן, ע' רמ"א (יו"ד פז, ג), והש"ך (סק"ו) דייק בדבריו דאין איסור מראית עין אלא כשנראה כאיסור דאורייתא ולא אם נראה כאיסור דרבנן, והש"ך חולק עליו, דגם באיסור דרבנן שייך מר"ע.

ולענין אם אנו יכולים לגזור מראית עין מעצמינו, ע' פר"ח (יו"ד פז, ז) שאין לנו לגזור מר"ע שלא נזכר בדברי חז"ל, ודייק כן בדברי רמב"ם (הל' מאכ"א ט, ד), וכן משמע באליה רבא (או"ח י, יא) שאין לגזור. אבל הש"ך (הנ"ל) משמע שיש לאסור משום מר"ע אפי' לא נזכר בגמ', וכן נראה מדברי מג"א (י, יב). וע' אג"מ (אה"ע ב, יב) משמע שאין לנו לגזור מר"ע מעצמינו, אבל ע' לקמן שהבאנו כמה ציורים שהוא בעצמו אסר משום מר"ע, וצ"ע. [ואפשר דר"ל דמה שאסרו חז"ל משום מר"ע, אין להתיר אפי' אם מסתבר שההיתר מפורסם, משום לא פלוג, אבל מה שלא גזרו אבל נראה לאנשים כאיסור, יש לאסור אא"כ נתפרסם ההיתר, ולענין השייט"ל כבר נתפרסם ההיתר, ולכן מותר.]

מה דאמרינן דאפי' בחדרי חדרים אסור, היינו רק בדבר שאם היה עושהו ברשות הרבים היה נראה שאסור, אבל דבר שאפי' אם עושהו ברשות הרבים לא נראה כאיסור, מותר. ולכן, בבגד שלובש על גבי בגדיו, אם עשאה סתומה על הצדדים כדי לפוטרה מציצית, צריך לסתום רוב הנראה לעינים (שו"ע י, ח), אבל בטלית קטן שלובש תחת בגדיו, לא צריך רוב הנראה לעינים, כיון דאפי' כשלובשו ברשות הרבים אינו נראה (מ"ב סק"ל, בשם רעק"א). ולכן מותר למצוץ דם מחבורה שבפיו (שו"ע יו"ד סו, י).

וע' פת"ש (יו"ד פז, י, ובנחלת צבי שם) דמה שהצריך רמ"א להניח שקדים אצל הבשר שמבשל בחלב שקדים, הוא דוקא בסעודות גדולות, אבל בביתו מותר, דכיון שנראה רק כאיסור דרבנן, לא גזרו עליו בחדרי חדרים, דבני ביתו יודעים הדבר על בוריו.

במקום שיש רק חשד של איסור דרבנן, יש להקל בשעת הדחק במקום שאין רואים (מ"ב ס' שא ס"ק קסה, עפמ"ש בביאה"ל רנב, א ד"ה מבעוד, דדוקא בשעת הדחק).

ודבר האסור משום מראית עין אינו אסור אלא בתחום של ישוב ישראל (מ"ב רמג, ג). והיינו דוקא בשבת, אבל בימות החול, אסור בכל מקום (מ"ב תקמג, ד).

ע' ב"י (רא או' כד) דלדעת רמב"ם, מקוה כשר שנתן סאה ונטל סאה עד רובו, פסול מדרבנן משום מראית עין. ואין זה סותר למ"ש שאם נותן מים למקוה עליון (שהוא כשר) וממלא בכלי ונותן לתוכו עד שירבו המים וירדו לתחתון ונתמלא, הרי שניהם כשרים, די"ל שבנטל סאה, נראה לאנשים כאילו ניטלו הכשרים ונשארו מים שאובים, משא"כ בנתמלא התחתון מן העליון, עכת"ד. א"כ אע"פ שהתוצאות בב' הציורים הם שוים, המר"ע תלוי באופן העשייה.

ויש לציין דמראית עין הוי כאיסור חמור, ממה שהתיר המשנה (כלאים ז, ו, ע"פ הרע"ב) לעבור על איסור חול המועד כדי למנוע ממר"ע.

בדבר שההיתר מפורסם, לא שייך איסור מר"ע:

בדבר שהוא מפורסם שיש אופן המותר לעשותו, אין בו משום מראית עין, כגון מי שמפורסם שהוא מלוה מעות של עכו"ם ברבית (שו"ע יו"ד קסח, כג). או במינים שמפורסמים שנראים ככלאים ואינם כלאים, אע"פ שהמשנה (כלאים ט, ב) אסרה, כיון שנתפרסם אח"כ, מותר (יו"ד רצח, א, ע"פ ערה"ש ס"ק ד-ה).

ולכן, לא ישכיר אדם מרחץ לכותי, משום דדרכו לאו לעשותו באריסות, אבל שדה מותר, משום דדרכו באריסות (רמג, א).

בן פקועה צריך שחיטה, אבל אם יש בו דבר תמיהה, כגון פרסותיו קלוטות, דמתוך זה אנשים זוכרים שתמיה זו היה בן פקועה, אין צריך שחיטה. ויש אוסרים אא"כ גם אמו היתה קלוטה, דהיינו שיש בו ב' תמיהות (ע' שו"ע יו"ד יג, ב, ורמ"א וש"ך שם).

מי שאירעה לו אבילות, ויש לו חנות והוא אדם חשוב ודבר מפורסם שהחנות שלו, אסור אפי' לשותף שלו לפתוח החנות, משום מר"ע (ע' שו"ע יו"ד שפ, כא). וע' פת"ש (סק"ו) דהיינו אפי' אם התנו מתחלה שאם יקרה אבל, יתעסק השותף האחר ויטול כל שכר השבוע. ואע"פ דלענין שבת, מותר לעכו"ם שהוא שותפו לפתוח החנות בכה"ג (ע' שו"ע או"ח רמה, א) ולא חששו למר"ע, שאני התם שהוא דבר ההווה בכל שבת אמרי אינשי דהתנו מתחלה, משא"כ כאן.

בדבר שאין האיסור נראה מרחוק, התירו לעשותו אם יתן שם דבר המוכיח שעושהו באופן המותר, כגון נתינת שקדים אצל מאכלי בשר בחלב שקדים (רמ"א יו"ד פז, ג) או נתינת קשקשת בדם דגים (שו"ע יו"ד סו, ט). אבל בדבר שהוא נראה מרחוק כאיסור, כגון עכו"ם העובדים בקרקע ישראל בקבלנות, אין להתיר ע"י תליית שלט (כן מוכח מכמה מקומות שלא נתנו עצה זה).

ואם על פי רוב הוא ניכר שהוא דבר מותר, כגון פאה נכרית, אין בו איסור אפי' אם לפעמים רחוקות אינו ניכר (אג"מ אה"ע ב, יב).

עוד היתרים:

ע' רמב"ם (הל' יו"ט ה, ד) לענין טלטול הסולם ביו"ט, דאסור ברשות הרבים ומותר ברשות היחיד, ואע"פ דכל שאסור משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור, כאן התירו משום שמחת יו"ט. וע"ש בראב"ד והרה"מ.

ובדבר האסור משום חשד, כגון ליכנס למסעדה לא כשר, אם מצטער טובא ואין מקום אחר לאכול, מותר ליכנס לשם ולאכול דברים המותרים, דבמקום צער או פסידא לא גזרו רבנן, כדאיתא בגמ' כתובות ס. (אג"מ או"ח ב, מ). [ונראה דלא היקל אלא בדבר שאסור משום חשד אבל לא מגזירת חז"ל, אבל לא מה שאסרו חז"ל משום מר"ע.]

וע' מ"ב (תעו, א) שיש לאסור לאכול בשר שנצלה בקדירה, שלא יטעו להתיר גם צלי אש, ואפי' אם בישלה ואח"כ נצלה יש לאסור משום מראית העין, אבל לצורך חולה קצת יש להקל (ומשמע דאין להקל בבשר שנצלה בקדירה ולא נתבשלה קודם).

דבר שנאסרה משום מראית עין, אם נתערב בדבר אחר, מותרת, בין אם נתערבה לח בלח (כגון חלב אשה שנפלה לקדירה (רמ"א יו"ד פז, ו) או דם אדם שנתערב במאכל (רמ"א יו"ד סו, י)), או יבש ביבש (כקיבת טריפה, דכתב רמ"א (יו"ד פא, ו) דמותר להעמיד בה אם נתערבה בשאר קיבות, וע' דרכ"מ).

וכ' ערה"ש (יו"ד צט, לט) בשם ירושלמי, דאיסור שהוא רק משום מראית עין, מותר לבטלו לכתחלה.

ע' ט"ז (יו"ד פז, ד) שאם מבשל בשר עוף בחלב שקדים, צריך להניח שקדים אצלו, אבל אם אין לו שקדים, אין לאסור האכילה בשביל זה, דכל דאפשר לתקוני מתקנינן.

אסור לשתות מים מהפרצופים שמקלחות מים בפני העבודת כוכבים, מפני שנראה כמנשק לעכו"ם (יו"ד קנ, ג). וכ' רמ"א, דכל שאסור משום מראית עין, מותר במקום סכנה, ולכן אם יש סכנה אם לא ישתה, מותר. אבל הגר"א (שם) חולק, דאפי' במקום פיקוח נפש, אסור.

וע' ערה"ש (יו"ד שפ, כז) דאפי' במקום הפסד, אין להקל. אבל במקום הפסד מרובה, יש להתיר איסור מראית עין (כ"כ ערה"ש או"ח רמד, כא-כב, וע"ע יו"ד שם ס"ק כח, דכתב כן בדרך לימוד זכות).

אמנם, לפעמים לא התירו איסור מראית עין אפי' במקום הפסד מרובה, כגון מ"ש תוס' (יבמות כא.) במי שרצה לישא אשת חמיו, דלדעת הירושלמי אסור משום מר"ע, וכבר הכין כל הסעודה, ואפסדיה ר"ת לסעודתו, ע"ש. ומסתמא, משום דהתם הוי מר"ע על איסור שיעבור עליו תמיד, ולא התירו בהפסד מרובה אלא על איסור שעובר עליו פעם אחת.

דברים אסרו חכמים משום מראית עין:

אם מבשל בשר עוף בחלב שקדים צריך להניח אצלו שקדים (רמ"א פז, ג).

ולא יניח לב' מיני זרעים להתערב ביחד למעלה, דנראה ככלאים (משנה כלאים ג, ה)

ואין בהמה יוצא בשבת לרשות הרבים בזוג ועינבל, דמיחזי כמוליכו למוכרו בשוק (שו"ע או"ח שה, יא).

אסור ליתן חפץ לנכרי בביתו בשבת אם הדרך להוציאו לחוץ, דיאמרו דבשליחותו מוציא (שכה, א, ומ"ב שם). אבל מותר לעכו"ם ליתן תבואה ברשות ישראל בשבת (רמ"א שז, כב), וצ"ל שאיירי באופן שלא יחשדוהו על ההבאה (אג"מ או"ח ב, סד).

שתיית דם אדם או דגים (שו"ע יו"ד סו, ט-י).

אסור לישראל להלוות מעות של עכו"ם ברבית אא"כ הוא מפורסם (קסח, כג), ואפי' אם מודיע ללוה ולעדים, אסור (ש"ך ס"ק עא. וע' ב"י שבעל התרומות מתיר בכה"ג).

מינים שנראים ככלאים, אסורים (שו"ע יו"ד רחצ, א).

אכילת בשר צלי קדירה בליל הסדר (מ"ב תעו, א)

ע' אג"מ בענין לבישת שייט"ל (אה"ע ב, יב) דאין בו משום מר"ע, אבל יש מר"ע בהליכה למסעדה שמוכרת דברים טמאים (או"ח ב, מ), הליכה לבית כנסת של רפורמים (שם) ובכניסה ל- elevator בשבת (או"ח ב, צה).

פועלים עובדים בשבת בקבלנות, אסור אם יש ישראלים באותו עיר, ע' שו"ע

שטיחת בגדים בשבת (שו"ע שא, מה)

שחיטת בן פקועה (יו"ד יג, ב).

יש אוסרים לכתחלה להעמיד בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה, משום מראית העין דנראה כאוכל טריפות (רמ"א יו"ד פא, ו).

מי שיש לביתו ב' פתחים, חייב להדליק נר חנוכה בכל פתח משום חשד (?)

נתפזר מעות בפני עבודה זרה, אסור לאספם, דנראה כמשתחוה לה (שו"ע יו"ד קנ, ב). ואסור לילך בדרך שהולך רק לבית עבודה זרה (רמ"א יו"ד קמט, ב).

קטן שנימול והוא בעל בשר ונראה כאילו לא מל אבל בשעה שמתקשה נראה מהול, מדינא אין צריך לתקנו, אבל צריך לתקנו משום מראית העין (שו"ע רסד, ה).

אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב (תקיח, ד) משום מראית עין, דאמרי להטיח גגו הוא צריך.

[12] ביה"ל תקכט ד"ה ואל

[13] ספה"מ לרמב"ם (ע' רו), חינוך (מצ' רנט). וע' ספר חסידים (ס' תרכח) שהגוזל מחבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך (והר"ר מגליות שם ציין דבזה יש ליישב קושיית התפארת ישראל (יכין, סוכה, ריש פרק ג) למה לא אמרינן בלולב גזולה שיבא העשה וידחה לא תעשה, די"ל דגזל הוי לא תעשה ועשה.)

וע' סמ"ג (רמזי מצות עשה, ח) להתנהג עם חבירו כאשר יראה שחבירו מתנהג עמו. אבל בדפו"ר כ' "כאשר ירצה".

[14] כגון המונע מלהשאיל חפץ לחבירו מחמת איבה, עובר משום לא תשנא (ביאור החפץ חיים לספרי, קדושים פרק ד), או אם אינו שואל בשלומו (רא"ש נדרים סה:).

[15] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שב), חינוך (מצ' רלח).

ומה שכתבתי דעובר על לאו זה דוקא אם אינו מודיע לחבירו, כ"כ רמב"ם (שם) בשם ספרי, וכ"כ בהל' שמירת הלשון (פתיחה). אבל כ' רמב"ן (ויקרא יט, יז) דהזכיר הכתוב "בלבבך" משום דדיבר הכתוב בהווה, דדרך השונאים לכסות שנאתם, עכת"ד. ומזה משמע שאפי' מודיע שנאתו לחבירו, עובר משום לא תשנא, וכן משמע בגמ' נדרים (סה:). וכן דעת השאילתות (שא' כז), כמ"ש העמק שאלה שם (סק"ג), וע"ש דלדעת הרא"ש, אין ראי' מגמ' נדרים הנ"ל.

[16] הג"מ (דעות פ"ו אות א) ע"פ הגמ' (פסחים קיג:), וכ"כ אבות דר"נ (פ' ט"ז), וכן משמע ברמב"ם (אבל יד, א) ובשו"ע (חו"מ רעב, יא). ואע"פ שאין חיוב לאהוב ולעשות חסד בעד מי שאינו אחיך במצוות, משמע בגמ' (סנהדרין נב: לענין הרוגי בית דין) שאין ראוי לעשות לו דבר שהוא מכוער משום ואהבת לרעך כמוך.

וע' חזון איש (יו"ד סי' ב, כח) שכתב בהגה"מ (שם פ"ו) שאין היתר לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, וכ' בשם ספר אהבת חסד בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים.

[17] רמב"ם (ספה"מ ע' רז), ספר החינוך (מצ' תלא). ובשו"ת רמב"ם (ס' תמח) משמע שצריך לאהוב את הגר באהבה רבה יותר משאר ישראל.

ויש לעיין בזה, בענין קדימת הצדקה, המשנה (סוף הוריות) כ' הגר בסוף כל הקדימות, וצ"ע דהא כשנותן צדקה לגר נראה שמקיים בזה גם מצות אהבת הגר ולמה אינו חייב להקדימו משום זה.

ולפע"ד י"ל, שמצות אהבת הגר, כמו מצות אהבת ישראל, נתקיים בלב בלבד, ובעצם אינו קשור למעשיו אם עושה לו טובות או לא. אלא שאם באמת היה אוהבו, לא היה מצערו, ולכן כשמצער חבירו עובר משום ואהבת לרעך כמוך. ואם הוא אוהב לחבירו, כשרואה שצריך לאיזה דבר, היה עוזרו בשביל אהבתו. ולכן, אין בנתינת צדקה לגר שום קיום מצוה יותר מנתינה לשאר ישראל, דכיון שנותן לישראל בשביל שיש בו מעלה יתירה ואינו בשביל שנאת הגר, אינו קשור למצות אהבה בכלל.

[18] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנב), ספר החינוך (מצ' סג)

[19] רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנג), ספר החינוך (מצ' סד)

[20] טעם זה בספר החינוך (מצ' סג). וכ' שם עוד טעם, שיש חשש בו שלא יחזור לסורו מפני הבזיונות.

[21] ספר המצוות לרמב"ם (ע' קעז), ספר החינוך (מצ' רלה), שנאמר בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו). וע"ש שעיקר המצוה שם קאי על הדיינים שאין לומר לאחד מבעלי דינים לקצר ואחד להאריך, ואח"ז כ' הרמב"ם (לנוסחת פרנקל) ראוי לדון את חבירו לכף זכות, ואינו מוכח אם הוא מדאורייתא או אסמכתא בעלמא. אבל בספר שמירת הלשון (פתיחה, עשין ג) כתב דלדעת רמב"ם הוי דאורייתא כי היה לפניו הגירסא "שיתחייב" במקום "ראוי". וע"ש דעכ"פ לדעת רבינו יונה וסמ"ג וסמ"ק הוי דאורייתא.

[22] כן משמע ברמב"ם, דבהל' דעות (ה, ז) כ' דלדון חבירו לכף זכות הוי ממידות תלמידי חכמים, ובפירוש המשניות (אבות א, ו) כתב שבצדיק צריך לדונו לכף זכות בכל גווני, ובבינוני אינו חייב אלא כשנוטה קצת לצד חוב, וברשע אין צריך לדונו לכף זכות כלל, ולהיפך, יש לחושדו, כמ"ש במשלי (כו, כה) כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בליבו. וא"כ, הציור שבהל' דעות צ"ל דמיירי באיש שהוא בינוני, ואע"פ שאינו חייב להכריעו לכף זכות יש לעשות כן ממידות טובות.

[23] כ"כ רמב"ם (פיה"מ שם), שערי תשובה (שער ג, מאמר ריח), וספר שמירת הלשון (שם). ויש לעיין בזה, למה אינו חייב מדאורייתא לדון אפי' רשע לכף זכות? ואין לומר משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצות, כדדרשינן בגמ' שבועות (ל.) שצריך לדון דינו של תלמיד חכם קודם דין של שאר אנשים (ע"ש ברש"י), דהא לא אמרינן לענין החיוב להשוות הבעלי דינים (ע' מ"ש לעיל) שזה קאי דוקא בכשרים ולא ברשעים. וגם, מדברי רמב"ם ושע"ת (שם) משמע שנלמד מהפסוק במשלי (ע' הערה הקודמת), ולא מדרשה הנ"ל. ואפשר יש לומר עפמ"ש בתורה תמימה (ויקרא יט, טו) שהחיוב לדון חבירו לכף זכות הוא משום שיש לכל ישראל חזקת כשרות, וא"כ זה שייך רק באנשים כשרים, אבל מי שהוחזק ברשעות יש לאוקמי אחזקתיה ויכול לדונו לכף חובה.

[24] רמב"ם ל"ת רסו, חינוך מצ' תטז. וע' הר"א מזרחי (דברים ה, יח) דלדעת רש"י (שם) אין הבדל בין לא תתאוה ולא תחמוד, והכל אחד הוא. אבל הרמב"ן (שם) פירש הפסוק כמ"ש בפנים ע"פ הרמב"ם, שיש איסור א' להתאוות לחפץ חבירו ולגמור בלבו להפציר בו כדי שימכרנו לו, ואיסור אחרת לחמוד, דהיינו להוציא חמדתו בפיו.

וע' ספר חסידים (סי' צט) לא תחמד אשת, כתיב בלא וי"ו, לא תחמד אזהרה שלא ליפות עצמו כדי שישר בעיני אשת רעהו ויכניס אהבתו ויפיו בלבה. ועוד, שלא ישבח אשה יפה בפני חבירו שמא יגרור אחריה והיה בך חטא.

וע' מכילתא (יתרו ח) דמותר לחמוד בת חבירו לבנך או בנו לבתך.

[25] רמב"ם ל"ת רסה, חינוך מצ' לח. ואע"פ דכתיב בקרא להדיא שגם באשת חבירו שייך האיסור של לא תחמד, הרמב"ם (גזו"א א,ט) לא כתבו אלא אצל איסור דלא תתאוה (שם א,י), כיון שבדרך כלל לא שייך האיסור לעשות תחבולות לקנות ממנו דברים אלא בחפצים ולא באשתו, אבל גם שייך לאשת חבירו אם יגרום שיגרשנה (סמ"ע שנט,יט). וע' ראב"ד (גזו"א א,ט) שאם אמר המוכר רוצה אני, אינו עובר משום לא תחמוד. והאיסור הוא ההפצרה במוכר כדי למוכרו או שאר השתדלות כדי לקנותו, אבל אין איסור במעשה הלקיחה עצמו (מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם), ודלא כראב"ד משמע שהלקיחה עצמו אסור ולכן הוא חייב בהשבת החפץ.

[26] דעובר על לא תחמוד אפי' כשמפציר שחבירו יתן לו במתנה, כ"כ החפץ חיים בספר המצוות הקצר (ל"ת מ) ובסוף ספר שמירת הלשון, וכן דעת סמ"ג (ל"ת קנח) ור' יונה (שערי תשובה, שער ג, סי' מג). וע' בצל החכמה (ג, מד) דבשו"ת ארץ צבי כ' דכל שכן הוא, שאם במכר עובר, כ"ש במתנה. ובצה"ח כ' שהוא מחלקת וי"א שאינו עובר אלא במכר, ע"ש.

אמנם, בספר שמירת הלשון (שם) כ' דמותר להפציר בחבירו ליתן צדקה, ולא הסביר למה. ואפשר דכיון שהוא מצווה ליתן, אמרינן דמסתמא הוא באמת רוצה ליתן אלא שהיצר הרע מעכב. (ואם שואל צדקה בשביל אחרים, יש סברא גדולה להתיר, כיון שהגבאי צדקה אין לו שום חימוד בשביל הממון, דהא לא יהנה ממנו בכל אופן, אבל שם משמע דאפי' לשאול צדקה בשביל עצמו מותר.)

[27] מגיד משנה (גזו"א א,ט)

[28] בצל החכמה (ג, מט), ע"ש הביא ראי' לזה, ודלא כדרך פקודיך כ' דעובר משום לא תחמוד. אבל כ' דבאשת חבירו יש איסור מדברי קבלה לחמוד אשה יפה כאשת חבירו, ע"ש.

[29] כמ"ש במשניות אבות (ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו.

[30] בצל החכמה (ג, מג), דדייק כן בדברי רמב"ם (גזילה א, ט-י), דבאיסור לא תחמוד אינו עובר אלא אם הפציר בו, ובאיסור דלא תתאוה אינו עובר עליו אלא אם בחשב בלבו איך יקנה ממנו, דהיינו שיחליט בדעתו לעשות השתדלויות עד שיקנהו, אבל אם רק חשב בלבו לקנותו ואם לא ירצה בעל החפץ לא יפציר בו, אינו עובר.

[31] ע' בצל החכמה (ג, מד) כתב כן לגבי אדם חשוב, אבל מסתמא הוא הדין בכל אדם שיודע שחבירו לא ירצה ליתן לו אלא משום בושה או שאר סיבה.

[32] אם החפץ הנחמד הוי פחות משוה פרוטה, ע' מנ"ח (מצ' תטז ומצ' לח) די"ל דעובר, דכיון שעובר על לא תחמוד אפי' אם נתרצה חבירו לבסוף, הרי מחילה לא מהני, א"כ בגזילה הטעם שאינו עובר בפחות מש"פ הוא משום מחילה, וא"כ בלא תחמוד אפשר דאסור, אבל אח"כ פקפק על זה שהטעם דאינו עובר הוא משום דלא מיקרי ממון וא"כ ה"ה דלא יעבור על לא תחמוד, ע"ש. וע' שו"ת דברי יציב (סי' סה) שאם האיסור דלא תחמוד הוא משום שיבוא לגזול, כמ"ש רמב"ם (גזילה א, יא), מובן דאינו עובר בפחות מש"פ.

[33] רמב"ם ל"ת שד-שה. ואם ראובן הזיק לשמעון בנפשו ולא בממונו, כמו אם ציער אותו או ביישו, ע' בספר שמירת הלשון (באר מים חיים, פתיחה, לאוין ח-ט) דלדעת השע"ת והסמ"ג אם שמעון נוקם בו אינו עובר בלא תטור [אבל צ"ע אם עובר בלא תיקום, דמשמעות השע"ת שרק בלא תטור יש היתר אם הזיק לנפשו, אבל בשמה"ל משמע שאינו עובר בלא תיקום. וכל המח' תלוי בגמ' יומא (כג, א) (וע' ספר שמה"ל שם). בקיצור, כ' גמ' כל תלמיד חכם שאינו נוטר ונוקם כנחש אינו ת"ח, והקשה הא עובר בלאו, ותירץ דרק בממון עובר על לא תקות"ט, והקשה הא הפסוק משבח הנעלבין ואינן עולבין, ותי' לעולם מותר לנוטרו בלבו (ולשמח כשאחר נוקם בשבילו- רש"י). לדעת שע"ת, אם ציער נפשו מותר לינטור, ולפי הבנתי הוא פירוש כרש"י שאסור לנקום ורק מותר לשתוק כשרואה אחר נוקם בשבילו. ולדעת רמב"ם, אם ציער נפשו אסור לנטור ורק לת"ח מותר כיון שהתורה נתבזה, ולשאר אדם אסור, ולכאו' אין לנו דין תלמיד חכם בזמן הזה ולכן לא כתבו הרמב"ם (ע' שמה"ל). או אפשר שמותר רק לזוכרו בלבו כדי שיכיר משפט הקב"ה כשהוא נוקם בשביל הנעלבין, אבל אסור לשנוא אותו בשביל מה שנעשה לו. ובכל אופן, "כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש" הוי לאו דוקא וצ"ע]. וע' סמ"ק (קל-קלא) משמע שאין נקימה ונטירה אסורים מדאורייתא אלא בשאילת חפצים, אבל שאר מיני נקימה ונטירה אינם אסורים אלא ממדת חסידות.   

[34] משום פן תוסיף, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת ש), חינוך (מצ' תקצה). ומשום ולא תונו איש את עמיתו, כמ"ש רמב"ם (ספה"מ ל"ת רנא) וחינוך (?).

[35] שו"ע (חו"מ תכ, א)

[36] אבל מותר לבייש עצמו (משמעות גמ' ב"ק צא:).

[37] שו"ע חו"מ (תכ, לא), ורמב"ם (חובל ומזיק ה, א). ומשמע בגמ' (ב"ק צא:) דהאיסור לחבול בעצמו הוא כדעת ר' אלעזר הקפר, כיון שנזיר נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין. ובגמ' צידד לאסור מפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם", מיד נפשותיכם אדרוש, וכן פסק בתוספתא (סו"פ ט). וע' רדב"ז (מלכים ו, י) משמע דדעת הרמב"ם דאסור משום בל תשחית. והגר"א (יו"ד רלט, או' יז-יח) משמע דאסור דאורייתא, ואעפ"כ אם אמר שבועה להרע לעצמו, חלה עליו כיון שאיסור זה נלמד מדרשא דר"א הקפר ואינו מפורש בתורה, ע"ש. וע' לחם משנה (דעות ג, א) דדעת הרמב"ם דאסור מדרבנן, ודרשא דר"א הקפר הוי אסמכתא.

ומשמע מדברי רמב"ם (חו"מ ה, א) שאסור משום פן יוסיף, וכן נראה דעת האג"מ (חו"מ ב, סו) שהסביר טעם החילוק דבמכה אביו לרפואה נסתפק הגמ' אם מותר, ובמכה חבירו, לרפואה פשוט דמותר. דבמכה חבירו האיסור נלמד מפן יוסיף [לכאו' ר"ל שהוא עוד הכאה כמו הכאות בית דין שעשו כדי לענשו] ולכן דוקא דרך נציון אסור, משא"כ באביו כתיב סתם "מכה", יש מקום לומר דאסור אפי' לרפואה. [וצ"ע בכל זה, דלא משמע בגמ' ב"ק צא: דאסור משום פן יוסיף, ואפשר שהרמב"ם סמך עצמו על מקור אחר.]

וע' טור (ס' תכ) שלדעת רמ"ה מותר לחבול בעצמו, משום דאין הלכה כר"א הקפר.

וע' מנ"ח (מט, ו) שאם נתן לו חבירו רשות נראה פשוט שאינו עובר בלאו זה, עכ"ל. אמנם בריב"ש (ס' תפד) כ' דאסור.

[38] ע' רמב"ם (שם) שיש ב' גירסאות, דאסור "דרך נציון" או "בזיון".

[39] אג"מ (חו"מ ב, סו). וע' מנחת יצחק (?) נסתפק בניתוח פלאסטי לצורך יופי, דאין להתיר אלא לצורך חולי, וציץ אליעזר (?) אוסר משום דלא ניתן רשות לרופא לרפאות בכה"ג, ע"ש.

[40] שו"ע חו"מ (שעח, א). ומקור האיסור, ע' קהלות יעקב (ב"ק ס' א) דאסור משום השבת אבידה. ומצדד דאסור משום מצות דינים.

וע' ספה"מ לרמב"ם (ל"ת רצז) דבמצות לא תעמוד על דם רעיך, נכלל דגם חייב להציל חבירו מהפסד, ושמעתי בשם הגרי"ד סולובייציק דמדוייק מזה שאם הזיקו, עובר על לאו זה.

[41] משמעות משנה ב"ק י,ב

[42] ספה"מ לרמב"ם (ל"ת שג). ותוס' (סוטה י:) כ' שהוא בגדר יהרג ואל יעבור, דנלמד מתמר, ע"ש. אבל למעשה צ"ע, דאפשר קודם מתן תורה שאני, דמשום ז' מצות בני נח גם על צער חבירו חייב מיתה, ושוב ראיתי כזה בשו"ת דברי יציב (ג, נא), ע"ש. ועוד, ע' מאירי (סוטה שם) כ' שהוא "דרך הערה", ונראה לי דר"ל שאינו הלכה למעשה.

[43] רמב"ם (דעות ו,ח)

[44] ע' הערות הבאות

[45] מג"א (קסט, א) כתב הגדר בזה, שאם יכול לחזור בחצי היום, לא מיקרי עבד.

[46] מג"א (שם), שערי תשובה (שער ג, ס), וכן משמע ברמב"ם (הל' עבדים א, ו-ח) דאסור. ובשע"ת מבואר שאפי' עבודה קלה אסור. אבל משמע בסמ"ג (ל"ת קעד) ורמב"ם (שם) דדוקא עבודת פרך כמו שכתבנו. ובסמ"ג ורמב"ם מבואר דבבן חורין שעושה לרצונו, אין איסור. אמנם, לדעת הראב"ד (רמב"ם שם) וגר"א (שו"ע שם), כל הנידון הוא לענין רבית, וא"כ אין ראי' כלל לאסור עבודת פרך בבן חורין אע"פ שעובד בעל כרחו.

[47] מג"א (קסט, א), וכן משמע במ"ב (סק"ג). אמנם, ע' נתיב חיים (שם) הקשה דהא הרא"ש (קידושין פ"א יז) כתב דמהני תנאי בפועל אפי' בדבר של צער.

[48] מ"ב (שם)

[49] רמב"ם (ספה"מ ), ספר החינוך (מצ' סה)

[50] כן משמע ברמב"ם (דעות ו, י), ובספר החינוך (שם).

[51] רמב"ם (שם), וכ"כ רמ"א (יו"ד קס,יח) ומ"ב (קנו,ד)

[52] ספר המצוות לרמב"ם (ל"ת רצט), ספר החינוך (מצ' רלב).

[53] רמב"ם (הל' רוצח יב, יד). וע' ספרי (כי תצא פיס' רנב) שהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו. אבל אין אומרים באיסור דלפני עור שיהרג ואל יעבור (כן הוכיח בשער דעה מדברי השו"ע (יו"ד קס, כב), אבל ע"ש שפקפק שאין ראי' לדין זה).

[54] שדי חמד (ב, ו, כו, יב) הוכיח כן מדברי הרמב"ם, לענין המכשיל חבירו באיסור. וכתב דכן מסתבר, דהוא כמו כל איסורים שבתורה, שאסור לעשותו בין שוגג בין מזיד. [ולא מצאתי מי שמחלק שאין איסור להכשיל בעצה רעה בשוגג.]

[55] כן משמע ברמב"ם (ספה"מ ל"ת רצט), וע"ע בשדי חמד (ב, ו, כו,?)

[56] שו"ע (חו"מ צז, א), וט"ז (שם), וע' לבוש שכתב שהוא נכלל במצות גמילות חסדים. וגר"א הראה מקור לזה מגמ' יבמות (מד.). וע' סמ"ג (מצ' קסח) שהמונע מחבירו עצה טובה גם עובר משום לפנ"ע, עכ"ד. וכן משמע קצת ברמב"ם (הל' רוצח יב, יד). [ואע"פ שיש להביא ראי' לדבריו מגמ' מו"ק (ה.) שהביא רמז לציון קברות מן התורה מהאיסור דלפני עור, יש לדחות רק רמז ליסוד זה, אבל לא שהוא ממש נכלל בהאיסור דאורייתא.]

[57] שערי תשובה (ג, נ) כ' לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כג, ב). הוזהרנו בזה שלא לחזק ידי עוברי עברה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העול.

[58] ומותר למכור דבר לעכו"ם אפי' יודע בו שיכשיל בו לעכו"ם אחר משום דלפני עור אסור, ואין איסור של לפני דלפני (גמ' ע"ז יד.). אבל אסור למכור דבר לעכו"ם שאפשר שימכרנו לישראל ויכשילו באיסור (ט"ז קנא, ג, בשם רא"ש). וכן משמע בכמה מקומות (שו"ע או"ח תסז, א. ו-יו"ד שא, ח. ו-יו"ד קיב, יא.) ואיסור זה לא משום מסייע אלא הרחקה שלא לגרום על ידינו תקלה (שדי חמד ב, ו, כו, כב). וע' מנ"ח (רלב, ב) חולק על הט"ז, דאין איסור לפני דלפני אפי' כשיכשיל ישראל.

[59] {ע' לקמן כמה מקורות לזה}.

ויש בזה נידון יסודי, אם האיסור דלפני עור הוא כסניף של כל איסור ואיסור, או הוא עבירה כללית. וע' רמ"א (קנז, ב) דעל לפני עור של הג' חמורות יעבור ואל ייהרג, עכת"ד, ומדבריו משמע דלא הוי כאביזרייהו של העבירה, אלא כאיסור נפרד, וכן משמע בתוס' (ב"מ י: ד"ה דאמר). וע' חת"ס (חו"מ בהשמטות ס' רב) דבאיסור שנשים אינן מצוות בה, אין להם עונש אם הם מכשילים לאיש, אבל באיסור טומאת כהנים גם ישראלים מחוייבים אם הם יכשילו הכהן, משום וקדשתו.

ואפי' מכשילו באיסור דרבנן, עובר על לפני עור דאורייתא, כ"כ מנ"ח (רלב, ג) בשם תוס' (ע"ז כב. ד"ה תיפוק). וכ' דמדברי תוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) משמע שאינו עובר מדאורייתא, וכ' עליו דאינו מובן כלל, דמי גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת לו שעובר מדאורייתא, ע"ש. [אמנם, יש ליישב דתוס' סובר שהעובר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה.]

[60] והמכשיל עכו"ם עובר איסור דאורייתא (שו"ת חת"ס, חו"מ סי' קפה), דלא כפני יהושע כ' דלאחר מתן תורה הותרו להם ז' מצוות ואינו עובר אלא איסור דרבנן, ע"ש.

[61] ע' מנחת חינוך (רלב, א) דייק בדברי החינוך שהאיסור לעזור לעבור על איסור אסור אפי' בבן נח (כמו שמפורש בגמ'), אבל האיסור ליתן עצה רעה לא שייך אלא בנכשל ישראל, ותמה מנין לו לחלק כן. ואג"מ (יו"ד א, ג) מחלק, שהאיסור לעזור לעבור על איסור הוי איסור בין אדם למקום וזה שייך אפי' בעכו"ם, אבל האיסור להכשילו בעצה רעה הוא איסור בין אדם לחבירו ולכן לא שייך אלא בישראל.

[62] מ"ב שמז, ז. ואם רואה נכרי עובר עבירה, כ' ספר חסידים (ס' תתשכד) אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו, עכ"ד. וכעין זה כ' ברמב"ם (הל' מלכים ח, י). אבל רש"י (סנהדרין עה:) כ' לענין גר תושב אין מצוה להוכיחו, וכן דעת רמב"ן (בראשית ?) שאין מצוה להוכיח לעכו"ם.

[63] ע' אג"מ (יוד א, עב), דלדעת הש"ך (ע"פ דגול מרבבה) אין איסור לסייע למומר כיון שהחיוב להפרישו (שהוא מקור האיסור לסייע) אינו אלא כשעובר בשוגג ולא כשעובר במזיד. אבל מג"א (שמז, ד) חולק וכ' שאסור לסייע למומר. ואג"מ (שם) מיירי במי שיש לו אולם ועושה catering ויש שרצו להשכירו כדי לעשות חתונות שעושים לא כשורה ורידוקים בתערובת. וכ' דלדעת הש"ך אין איסור מסייע בזה, ואפי' לדעת מג"א אפשר דכאן יש להקל כיון שעל ידי שהוא משכיר להם הרי מונעם מלהתחתן במקום שיאכלו טריפות, ואין איסור מסייע כשהוא מצילם מאיסור יותר חמור. וכ' עוד, וז"ל, וגם מסתבר דלא אסרו משום מסייע ידי עוברי עבירה כשליכא איסור לפני עור אלא בנותן לו דבר שיעשה בו רק מעשה העבירה אבל בדבר שהעיקר הוא למעשה היתר כגון שכירת האולם שהוא לעשות בו החתונה והסעודה רק שיעשה שם גם מעשה עבירה דרקודים אין להחשיב שהשכירות הוא ע"ז ולאסור, דאל"כ היה לן לאסור מלמכור כל כלי לעוברי עבירה כגון קדרות לבשל משום דיבשל בהו גם בשבת וגם מאכלות אסורות אלא הוא משום דכיון דעיקר הדבר אינו לאיסורין לא אסרו בזה משום מסייע כשליכא איסור דלפני עור, עכ"ל.

[64] ויש ב' איסורים בזה. א', לפני עור, שהוא מדאורייתא, ולא שייך אלא בתרי עברי דנהרא, ר"ל שאי אפשר לו לחטוא בלי סיוע. ולאו זה שייך בין בישראל, ובין בעכו"ם, דאסור להכשילו באחד מז' מצוות בני נח (גמ' ע"ז ו:).

ב', מסייע ידי עוברי עבירה, והוא איסור דרבנן, דאסור לסייעו בציור שהחוטא יכול לחטוא בלי הסיוע. ואיסור זה נוהג רק בישראל ולא בעכו"ם (כן מבואר במג"א שמז,ד). וע' מ"ב (שמז, ז) דאסור מקל וחומר, אם אפי' קטן אוכל אוכל נבילות בית דין מצווים להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו, וכן באג"מ (יו"ד א, עב).

וע' שו"ת משיב דבר (ח"ב ס' לב) דלדעת תוס', אין איסור בלפני עור אלא בתרי עברי דנהרא או אם הסיוע הוא בשעת מעשה העבירה. ועפ"ז התיר שם למי שפרסתו בשדכנות, לשדך בין איש ואשה שודאי יעברו על איסור נדה, כיון שאינו בשעת העבירה ממש. וע' אג"מ (אה"ע ד, פז) דבצירוף דעת הש"ך הנ"ל, יש להתיר לסדר קדושין לאלו שלא ישמרו הלכות נדה.

ופמ"ג (אש"א שמג, ג) כ' דלא שייך האיסור דלא תאכילום אלא בקטן, דהאיסור הוא להרגילו בעבירה ויעשנו כשהוא גדול, אבל להאכיל גדולים אינו עובר אלא משום לפני עור.

ופמ"ג (אש"א קסג, ב) העלה דלדעת רמב"ם (הל' מעשר י, יג), אין איסור מסייע אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן אין איסור לסייע דהוי גזירה לגזירה.

וע' רמ"א (יו"ד קנא, א), על מה שכתב השו"ע דאסור למכור דברים מיוחד לעבודה זרה לעובד כוכבים, כ' וז"ל, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. וכ' ש"ך על זה דלא פליגי, דלמכור לישראל כשיכול לקנות ממקום אחר, אסור, ולמכור לעכו"ם בכה"ג, מותר.

ולענין חטים שבאו בספינה בים וטבעו ויש בהם ספק חימוץ, לדעת בעל העיטור מותר למוכרם לישראל מעט מעט כיון שיכול לאוכלם קודם פסח. ולגירסת הטור (סי' תסז) בדברי רמב"ם, מותר למוכרו לישראל מעט מעט אבל צריך להודיעו שהוא חמץ. והקשה על זה למה צריך להודיעו אם מוכרו רק מעט מעט. וכ' הט"ז (סק"ב) ליישב גירסא זו, דלא התירו למכור הרבה אע"פ שמודיעו דיש לחוש שמא ישכח להודיע לאחד מן הקונים ויבוא מכשול על ידי זה.

אבל לגירסת המגיד משנה ברמב"ם, מותר למכור לישראל אפי' הרבה, משום שמודיעו (וכ"כ שו"ע). וכ' מהרש"ל (ע' ט"ז הנ"ל) דמסתבר כדעת רמב"ם דחייב להודיעו, דלמה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח ולא לומר שהוא חמץ?

וכ' מג"א (וכ"כ מ"ב) דאין היתר למכור מעט מעט אלא בחמץ, כיון שיש ספק ספיקא, דשמא לא ימכרנו לישראל, ואפי' ימכרנו לישראל שמא יאכלנו קודם פסח [וגם דבחטים אלו יש רק חשש חימוץ]. אבל בשאר איסורים לא מהני, דאפשר שעכו"ם יתן במתנה לישראל, והביא ראי' ממה שאסר למכור ביצת נבילה לעכו"ם ואפי' ביצה אחת שהוא דבר מועט (שו"ע יו"ד פו, י) וכן בקמח שנתלע (רמ"א יו"ד פד, ה). אבל כ' ש"ך (שם סקי"ז) דמותר למכור שאר איסורים לעכו"ם מעט מעט. וע' פ"ת (יו"ד פו, ו. ו-קיב,ג) אם מותר למכור איסור דרבנן לעכו"ם שיש לחוש שימכרנו לישראל.

ע' רמב"ם (הלכות מלוה ולוה, ב, ז), וז"ל, אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יתר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו. עכ"ל. וע' רש"י (ב"מ עה:) פי' שעולה על דעתו לכפור. והגמ' מבואר דאסור אפי' בתלמיד חכם משום שמא מחמת טירדת לימודו ישכח ההלואה.

ולדעת לחם משנה (רמב"ם שם), אינו עובר משום לפ"ע מצד שהלווה יכפור במזיד, דא"כ אפי' מלוה בעדים עובר משום לפ"ע כיון שהלווה יכול לשקר ולומר פרעתי (והמלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים), והחשש כאן הוא שישכח הדבר ויאמר שלא לוה, כמו שמפורש בגמ' אצל ת"ח (ונדחק שם לפרש דברי רש"י). אבל לדעת הפרישה (חו"מ ע, א), המלוה לסתם אינשי עובר משום לפ"ע משום שהם יכפרו במזיד, כמשמעות רש"י, והמלוה לתלמיד חכם אינו עובר אבל יש לימנע מזה מזה שאפשר שישכח ההלואה, וכן משמע ברש"י (ונדחק לפרש דברי רמב"ם).

אמנם, היוצא מדבריהם, דלדעת לחם משנה אין איסור לפני עור שייך למי שירצה לעבור במזיד, והוא כדעת הש"ך הנ"ל. ובעצם קושייתו למה אינו עובר אפי' כשמלוה בעדים כיון שאם הוא רשע יאמר פרעתי, י"ל דכה"ג לא שכיח ואין לפ"ע אלא בדבר שכיח.

ואסור להכות בנו גדול משום לפני עור (יו"ד רמ, כ), וע' רמ"א ופ"ת שם לענין מתי נקרא גדול.

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' לה) דמותר ליתן מאכל למי שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאם לא היה נותן לו היה מתרחק יותר מדרך התורה ומשומרי תו"מ. ואין לחוש משום לפני עור, דאע"פ שאין אומרים לאחד לעבור איסור זוטא כדי שלא יעבור חבירו איסורא רבא, בציור כזה שכל האיסור הוא להכשיל חבירו, אדרבה בזה יש הצלה ממכשול יותר גדול.

ולענין מכירת כלי הנלקח מעכו"ם לישראל שאינו שומר תו"מ ולא יטבילנו, או מכירת אוכל במוצאי שבת למי שעדיין לא הבדיל, או נסיעה עם נהג שלא הבדיל, נסתפק במנחת שלמה (שם) אי לפני עור שייך דוקא כשיש חפצא של איסור או אפי' בציורים אלו.

וע' מנחת שלמה (ח"א סי' מד) בשם מבי"ט (ח"א סי' כא) וכתב סופר (יו"ד סי' עז) מי שמחמיר באיזו דבר וסובר שאסור, מותר למוכרו לאחרים שסוברים שהוא מותר, ואין בזה משום לפ"ע. ודלא כשער המלך כתב שמי שאוסר לעשן ביו"ט אסור לספות למי שמתיר משום לפ"ע. וכ' במנח"ש אפשר דאפי' השעה"מ לא החמיר אלא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן יש להקל, ע"ש.

ולא ראיתי בפוסקים אם מותר ליתן מאכל למי שיאכל חוץ לסוכה, ונראה שאסור כמ"ש אצל קטן (תרמ, ב, ומ"ב שם).

[65] אם העובר כבר יש לו אותו חפץ, לכו"ע אין בו משום לפנ"ע. ואם אין לו אבל יש אנשים אחרים שימכרנו לו, ע' רמ"א (קנא, א) דנהגו להקל למכור דברים של עבודה זרה לעכו"ם אם יכול ללוקחם ממקום אחר, ויש מחמירים, ובעל נפש יחמיר לעצמו. אבל לדעת הש"ך (סק"ו) לא פליגי, שהמקילים מיירי במומר או עכו"ם, והמחמיר מיירי בישראל שחייב להפרישו מכל איסור, עכת"ד.

אמנם, בשו"ת יהודא יעלה (יו"ד קעז) חולק על הש"ך וכ' שהמחלוקת ברמ"א הוא מחלוקת רש"י ותוס' (קדושין נו.), דלדעת רש"י אסור כשיכול לקנות ממקו"א, ולתוס' מותר. וע"ע פת"ש (יו"ד קס, א) שהוא מחלקת אחרונים, דלדעת פני משה מותר, ולמשנה למלך אסור.

[66] מ"ב (שמז, ז). וכן משמע משניות שביעית (ה, ו) שאין איסור זה נוהג אלא בדבר שהוא מיוחד למלאכת איסור, אבל דבר שאפשר להשתמש בו להיתר ולאיסור, מותר למוכרו לו. [ולכן מותר למכור קדירה ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות, די"ל שיבשל בתוכו ירקות ולא מאכלות אסורות.]

וכן משמע בגמ' "אלפני דלפני לא מפקדינן" (ע"ז כא.), ורש"י פי' כלומר לכולי האי לא חיישינן.

[67] ע' גמ' ב"מ (סח.) דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות. והיינו דוקא אם לא סייע לו כלל לעבור האיסור (דאין בזה משום לפני עור, כמ"ש לעיל) וגם אינו רואהו שעובר האיסור (שיתחייב להוכיחו, כמ"ש לקמן).

[68] מ"ב (תמח, יא)

[69] ע' שו"ע חו"מ (רכח, יב), ויו"ד (נז, כא), וע' שאילת יעב"ץ (ח"א סי' עב) דכל היכא דיכול ליבדק, הלוקח אפסיד אנפשיה, ולמה להמוכר להפסיד, דמאי חזית דדמי דהיאך סומקי טפי.

[70] וכן בכל דבר שנוהג בו איסור, ע' רמ"א (קיט, ז), וע' ש"ך (סק"כ) פרטים בזה. וע' גר"א ציין המקור מהגמ' יבמות (יד.) דמודעי להו וכו'.

[71] משום לפני עור, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו (אג"מ יו"ד א, ג), וכן משמע בספר חסידים (סי' תרעג) וסמ"ג (מצ' קסח).

[72] היתר זה ראיתי מפורש במסורת משה (?).

[73] ספה"מ לרמב"ם (ע' רה), חינוך (מצ' רלט). וע' מנ"ח (שם או' ד) דגם חייב להפרישו מאיסור משום לא תעמוד על דם רעיך, דלא גרע מטובע בנהר, ומשום "והשבותו- לרבות אבידת גופו", על אחת כו"כ אם יכול להציל מן העבירה שהוא אבידת גופו ונפשו.  

[74] ע' רמ"א באו"ח (תרח, ב), וביו"ד (קנז, א. ושלד, מח). וע' חזון איש (יו"ד ב, כח) דכיון שאין אנו יודעים להוכיח בזמן הזה (ע' גמ' ערכין טז:), מי שאינו שומר תו"מ, הוא בגדר תינוק שנשבה לענין להחיותו ולחלל שבת להצילו, כיון שאצלנו הוא עדיין קודם תוכחה. וע' שו"ת להורות נתן (י, יז) דמשמע מדברי החז"א שאין מצות תוכחה שייך בזה"ז, וכ' לא זכיתי להבין, והביא כמה מקומות שכתבו הפוסקים החיוב להוכיח (רמ"א הנ"ל). ופסק שם דודאי גם בזמן הזה שייך מצות תוכחה, וע"ש למסקנא דאפשר דגם החז"א מודה לזה.

[75] מ"ב (ביה"ל תרח, ב, ד"ה אבל), משום דיצא מכלל עמיתך. וע' רמ"א (שם) דבדבר שיודע שלא יקבל ממנו, חייב להוכיחו פעם אחת ברבים, וביחיד עד שיכנו או יקללנו (ומ"ב ביאר דבעבירה בסתר יוכיחנו בסתר ועבירה ברבים יוכיחנו ברבים), ומ"ב כ' י"א דדי עד שינזוף בו החוטא. וע' ט"ז (שם סק"ב) בשם תוס' (ב"ב ס:) דבדבר שיודע בודאי שלא יקבל ממנו, אמרינן מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ואין צריך למחות.

[76] ע' פ"ת (יו"ד שלד, יט)

[77] ע' רמ"א (יו"ד שלד, מח)

[78] ואם לא יועיל מה שיוכיח, בדבר דאורייתא הוא מפורש בתורה, או ספק דאורייתא, חייב להוכיחם, אבל אם הוא איסור דרבנן או אינו מפורש בתורה, אמרינן מוטב יהיו שוגגין וכו' (רמ"א תרח, ב, ומג"א שם).

וע' תוס' (ברכות לא:) דמדאורייתא אינו חייב להוכיח אלא על איסור דאורייתא, אבל ברמב"ם (דעות ו, ז) משמע דחייב מדאורייתא אפי' להוכיח על איסור דרבנן, וכן דייק במגילת ספר (לאוין ה) בדעת הרמב"ם.

[79] אסור משום חניפה, ע' תוס' (סוטה מא:), על מה שנתחייבו ישראל כלייה על שהחניפו לאגריפס המלך, והיה להם לשתוק. וע' שערי תשובה (ג, קפח) משמע שאסור להחניף אפי' אם יכנס לסכנת נפשות מהמעשה עם אגריפס, אבל אג"מ (או"ח ב, נא) כ' דלא היה סכנת נפשות אם היו שותקים, ע"ש באריכות.

[80] איסור מדבר שקר תרחק לא נמנה לאיסור דאורייתא לדעת רמב"ם, אבל סמ"ג (סי' קז) מנאו. וע' ספר החינוך (מצ' עד) שהכתוב הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכיר כן בשאר איסורים. וע' ספר חרדים (מצות עשה ד, כו) מצוה לדבר אמת, ואפי' דיבור בעלמא דליכא בהו דררא דממונא, עכת"ד.

ואפי' בכתב אסור (תוס' ב"ב צד. ד"ה הכי, והו"ד שו"ת ציץ אליעזר טו, יב). וחייב לקיים דבר שחתם עליו, ע' שו"ת חתם סופר (יו"ד ס' רכ), אבני נזר (יו"ד שו) וע"ש שיש חולקים. והטעם, שאם חייב לקיים מה שאמר, קל וחומר שחייב אם עשה מעשה כגון שעשה ברית או כתב בכתב ידו. ובאבני נזר כתב שאפי' קודם מתן תורה, אם נשבע לחבירו לעשות לו טובה, חייב מסברא לקיים מה שאמר, וכל חידוש התורה הוא שאפי' אם נשבע לעצמו חייב לקיים דברו.

וע' רמב"ם (הל' דעות ה, ז) וז"ל, ולא ישנה בדבורו, ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי השלום וכיוצא בהן, עכ"ל.

וצ"ע אם מותר לשקר לומר דבר בשם אדם גדול כדי שיקבלו מיניה, ע' מג"א (קנו, ב) ומחה"ש (שם).

וע"ע גמ' סוכה (מו.) ויבמות (מג.) שאין ללמד פיו לומר שקר.

ואסור לשקר בהספד, דהיינו להפליג יותר מדי, אבל מוסיפין בהן קצת (שו"ע יו"ד שדמ, א).

וע' גמ' כתובות (סט.) ותוס' שם, אם הדיין שומע אחד מבעלי דינים שאמר דבר שקר, חייב למחות, אבל אם שמע דבר דרק משמע דבר שקר ואינו מפורש, אין צריך למחות, כן משמע בתוס' לקמן (קד:).  

[81] גמ' יבמות (סה:), וכ"כ סמ"ק (סי' רכז) ורמב"ם (הל' דעות שם).

[82] ספר חסידים (ס' תרמב)

[83] ספר חסידים (שם)

[84] שו"ע אה"ע (סה, א), וע' גמ' כתובות (יז.), ומשמע שם דלאו דוקא כלה (שאומרים עליה שהיא נאה, ואינו שקר גמור כיון די"ל שהיא נאה בעיני החתן), אלא הוא הדין כל מקח רע יש לשבח, וכ"כ הט"ז (שם סה, א) שהוא מנהג העולם לומר כן בכל מקח כדי שלא יצטער. אבל אין להוציא שקר ממש מפיו (משמעות ח"מ שם).

[85] רמ"א (חו"מ לב, ב). וע' גמ' שבועות (ל:-לא.) הרבה ציורים שעובר משום מדבר שקר תרחק, וכנראה הצד השוה שבהם הוא שיש צד של עיוות הדין, וכן משמע באג"מ (יו"ד ג סי' קלג). אמנם, אפי' שלא בבית דין, יש איסור בזה משום גניבת דעת (אג"מ שם).

[86] שו"ת רשב"א (א, פד), וכן משמע ביעב"ץ (חידושיו, גיטין יד.) דאינו מותר אא"כ הוא באמת אינו חייב. וע' שו"ת רשב"א (ג, פא) דאסור לשקר כדי להוציא ממון (כמו שכתבנו בשם רמ"א), ולפי החילוק שכתבתי בפנים, אין סתירה בדבריו, דלהחזיק ממון מותר, ולהוציא אסור.

[87] ע' גמ' נדרים (כא.) ור"ן שם, ומשמע דמותר ממה שלא העירו הפוסקים דאסור משום מדבר שקר תרחק.

[88] ע' גמ' (ב"מ מט.), על מה דאמר רב דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור' יוחנן אמר יש בהם, והביא הגמ' ראי' לר' יוחנן מדברי הברייתא, דאמרי' הין צדק... שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ועל זה דחה אביי, שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב". ואביי מיירי דבשעה שאומרו, הוא ידבר אמת, וכן משמע ברמב"ם (שם).

ולענין אם בשעת אמירה היה כוונתו על אמת, אם אח"כ צריך לאמת דבריו, ע' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב, ויקרא פרשת קדושים, המתחיל בדף נב:) שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק כלומר אם תאמר הין או לאו קיים דבריך, עכ"ד. וכן משמע ברש"י (כתובות פו.) שהבין כן בגמ' ב"מ הנ"ל, וע' ריטב"א ורעק"א (שם) הקשו עליו. וכן רמב"ם (הל' דעות ה, יג) משמע שצריך לאמת דבריו אחר כך. וע"ע מנ"ח (מצ' רכח) דלדעת רש"י, גם הפקעת חוב העכו"ם אסור משום הין צדק. וע"ע הגרי"פ פרלא על רס"ג (עש' כב).

וע' משניות שביעית (י, ט) וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, עכ"ל, אבל הר"ש (שם) כ' דמי שאינו מקיים דברו אין בו איסור, משום דאמרי' (גמ' ב"מ מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. [ויש לדייק מדבריו, דלדעת ר' יוחנן שיש בו משום מחוסר אמנה, הרי יש איסור לחזור מדבורו. ויש להעיר דלדעת רמב"ם, שפסק בהל' מכירה (ז, ח) כר' יוחנן דבדברים יש בו משום מחוסר אמנה, אעפ"כ אין בו איסור ממש.]

[89] שו"ע חו"מ (רכח, ו).

[90] רמב"ם (הל' דעות ב, ו). וע' שו"ע (חו"מ ס' רכח) הרבה ציורים של גניבת דעת שאסור, כגון לא יסרהב (בחבירו) שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא כתבתי ציורים אלו בפנים, כיון שכתב (סע' ז) ואם הוא עושה כדי לכבדו, מותר, ומשמע בסמ"ע (סק"ח) דה"ה בכל גניבת דעת, ולכן ברוב ציורים מותר. ואפי' אינו עושה כדי לכבדו, כגון מי שבא לחתונה בשביל שהורי החתן הזמינו, והורי הכלה חשבו שהוא בא בשבילם, שמעתי מהגה"ר אשר ווייס דאינו אסור אלא אם כוונתו לגנוב דעתו כדי שיחזיק לו טובה (ע' רש"י חולין צד., וסמ"ע רכח, ט), אבל אם אין זה כוונתו, מותר, ובפרט בציור החתונה, כיון שהם שמחים כשחושבים שהוא בא בשבילם, למה לו להפסיד שמחתם.

[91] ים של שלמה (ב"ק לח), הו"ד אג"מ (או"ח ב, נא). וכן נראה דעת רדב"ז (שו"ת א, שמד).

Next: Lashon Hara
Lashon Hara