Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Reciting Brachos and Amen

Daily LifeChapter 6: Learning Torah

A. The Obligation

Every male is obligated mid’oraysa[1] ספר המצות לרמב"ם (עש' יא), חינוך (מצ' תכ).

וע' רס"ג (מצ' יד-טו) מנאו ב' מצות, דהיינו ללמוד בעצמו, וללמד לאחרים. וע' ביאור הגריפ"פ שם למה לא כתב שיש בלימוד לאחרים ב' מצות, ללמד לבנו (מקרא דולמדתם אותם את בניכם) ולרב ללמד לתלמידיו (מושננתם לבניך, כדדרש בסיפרי, אין בניך אלא תלמידיך), כדמשמע בספר יראים. ובה"ג מנה ד' מצות, ללמד, ללמד, לשמור, ולעשות, וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה) פי' לעשות ר"ל לחדש בעיונו חדושים בתורה.
to learn and know Tanach, Mishnayos, Gemara, Medrash and Halacha[2] רמו,ג. וכ' חייב ללמוד כל ימיו כדי שלא ישכח ויעבור על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וע' אג"מ (יוד"ב ס' קי) מדייק מלשון זה ברמב"ם שחייב ללמוד כל התורה, שאם אין חיוב ללומדו, ורק אסור לשכוח מה שלמד כבר, הרי אין חיוב ללמוד אלא למי שכבר למד הרבה, ואלא מוכרחים לומר שיש חיוב ללמוד כל התורה.

וע' רמב"ם (הל' תלמוד תורה, א, א-ג), ורציתי לדייק משם דעיקר חיוב לימוד התורה הוא רק כדי לקיים מצות תלמוד תורה, ע"ש, ובזה דברתי בסיום הש"ס שלי בשנה תשפ"א. שו"ר דיוק זה בשם הגרי"ד סולובייצ'יק (במסורה חוב' יז עמ' נב).
. Everyone should know that they are obligated to know these on the Day of Judgment and learn accordingly[3] ביה"ל סי' קנה (ע"פ המדרש) .

Women are obligated to learn Halacha on a practical level in order to properly perform mitzvos and avoid transgressing aveiros[4] רמ"א (רמו,ו), ספר חסידים (סי' שיג), וכ"כ ב"י (או"ח סי' מז) לתרץ למה נשים מברכות ברכת התורה. וגם כתב שם שהמלמד בתו תורה שבכתב אינה כמלמדה תפלות (אבל צ"ע אם רצה לומר דבשביל זה חייבים בתלמוד תורה, דהא בשו"ע יו"ד (רמו, ו) כ' שאין ללמדה תורה שבכתב לכתחלה). ועוד תי' דחייבים לומר פרשת העולה והקרבנות כיון שחייבים בתפלה. וע' גר"א (ס"ס מז) חולק על טעמים אלו וכ' דמברכים על תלמוד תורה כמו שמברכים על מצות עשה שהזמן גרמא.

ונראה שיש נפ"מ בין הטעמים, דלדעת הגר"א אינם חייבים לברך אלא רשאים לברך, ולדעת ב"י נראה דחייבים. ולכן, אם אשה רוצה ללמוד או לשמוע דבר תורה ואינה רוצה לומר ברכת התורה קודם שתשמע, אפשר שיש לסמוך על הגר"א שאינה חייבת לברך. ונ"ל שאם היא רוצה ללמוד דבר שאינה חייבת בה, כגון לשמוע דבר תורה על הפרשה שאינו פשט הפשוט, אפי' לדעת השו"ע אינה חייבת לומר ברכת התורה תחלה כיון שאינה חייבת בה.

ועערה"ש (ס"ס מז) משמע דגם לדעת השו"ע אינו אלא רשות לברך.
. They are permitted to learn Tanach and the basic explanations given by the commentaries[5] רמו,ו, וט"ז (סק"ד). אבל המלמדה תורה שבעל פה לימדה תיפלות (רמ"א שם).

וע' טור כ' אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחלה ואם למדה אינה כמלמדה תיפלות. וב"י כ' שהגירסא בטור צריך להיות להיפך, וע' פרישה (אות טז) יישב גירסת הטור, מפני שיש הפסד יותר כשמוציאה תורה שבכתב בדברי הבאי מאשר יש בתורה שבעל פה.
. They should not learn the question-and-answer form of learning which is associated with torah sheba’al peh, and should only learn the final word on the matter[6] ציץ אליעזר (ח"ט ס' ג) כ' ללמוד פשוטי הדברים... ולבסוף כ', בלא קושיות ופירוקים. . It is recommended to teach women Torah in order to strengthen their Emunah[7] ציץ אליעזר (ח"ט סי' ג). והביא מ"ש החפץ חיים בלקוטי הלכות, ותוכן דבריו, דכעת שבעו"ה קבלת האבות נתרופף מאד בידינו, מצוה רבה ללמדם תנ"ך וספרי מוסר כדי שיתאמת אצלם דברי אמונתינו הקדושה.

ובסוף דברי צי"א כתב די"ל ע"פ מהר"ם אלשקר, דבלימוד התורה יש ב' סוגי שכר, שכר סגולי ושכר גמולי, וכל מה שאמרו חז"ל דהוי כמלמדה תיפלות, הוא לענין שכר המצוה שאין לה שכר על זה, אבל זה שהיא מתדבקת לתורת ה' ולומדת הדרך אשר ילכו בה, יש לה שכר על זה.

וע' טור שכ' כיון שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאים דבריה לדברי הבאי, ובפרישה (רמו, טו) משמע שמותרת ללמד עצמה כל מה שהיא רוצה כיון שהיא הוציא עצמה מן הרוב, וכל מה שאביה אין רשאי ללמדה הוא כיון שאפשר שהיא תוציא דברי תורה לדברי הבאי.
. It is forbidden to teach Torah to a non-Jew[8] רע"א (הגהות שו"ע רמו,ז). וכן מוכח בדעת השו"ע (רסז, עא) שכתב דאסור ללמד לעבד כנעני, וכל שכן שאסור לגוי (כ"כ אג"מ יו"ד ג, פט). ואם למד תורה, מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה, אבל אינו נהרג (רמב"ם הל' מלכים י, ט). [ומשמע שם (הל' י) שאם עשה שאר מצות, מקבל שכר, וכן משמע בתוס' ב"מ (עא.).]

וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה) דהאיסור רק בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב, מותר ללמדם משום דכך הוא רצון ה', ולכן כתבו יהושע על האבנים בשבעים לשון, ולכן מצינו כמה עכו"ם שידעו מקראות, ע"ש. וכן נוטה אג"מ (יו"ד ג, צ).

{גמ' סנהדרין- משום מורשה קהלת יעקב או משום גזל. אבל אם למד, מבואר בגמ' (ע"ז ג.) שמקבל שכר על זה, וע' תוס' (שם).}

{והאיסור ללמד לעבד כנעני (ס' רסז), י"א שדינו כמו אשה וי"א שהוא כמו עכו"ם. ואי אפשר לומר שהוא ממש כעכו"ם, דהא לכאו' חייב ללמוד הדינים השייכים לו, וגם שראינו טבי עבדו של רשב"ג היה למוד (תוס' סוכה כ:). ועוד, עבד כנעני יכול לקרות בתורה בציבור (רמ"א או"ח רפב, ג), אלא משום כבוד ציבור, וצ"ל דעבד קורא בציבור אע"פ שאינו מחוייב בדבר, כמבואר ברמב"ם (הל' עבדים ח, יז) שפטור, ויכול לצאת הציבור ידי חובתן על ידו אע"פ שאינו מחוייב בדבר. וע' גמ' כתובות (כח.). }
, but one is permitted to teach a non-Jew who wants to convert[9] אג"מ (יו"ד ג, צ) ע"פ מהרש"א. ועמ"ש בדעת רעק"א. , and in cases of necessity, one may teach Jews when there are non-Jews listening[10] לדעת אג"מ (יו"ד ב, קלב) פשוט דהאיסור דוקא בכוונתו למוסרו לעכו"ם, אבל אם כוונתו לעצמו או ללמד ליהודים, מותר. .

One is obligated to constantly learn Torah[11] רמו, ג. וע' עיון יעקב (עין יעקב חגיגה ה:) על הגמ' שבכל יום הקב"ה בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, ופירש שם, דמיירי בעם הארץ שאינו מבין כלל ועוסק בתורה ללמוד וללמד בשיבוש, ושבשתא כיון דעל על, וזה ג"כ ביטול תורה. and innovate[12] ט"ז (או"ח תקמה, יג). ובה"ג מנה ד' מצות בלימוד תורה: ללמד, ללמד, לשמור, ולעשות, וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה בהשלמות) פי' לעשות ר"ל לחדש בעיונו חדושים בתורה. to the best of his ability. One must refrain from idle chatter at a time he could be learning, and certainly while he is in the middle of learning[13] ע' מ"ב (רפה, ו, ושעה"צ סקי"א) דהמפסיק באמצע ענין, על זה אמרו חז"ל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים. אבל אם מפסיק בין ענין לענין, אין איסור אלא כשקורא שנים מקרא ואחד תרגום. , because it is a disgrace for the Torah[14] חיי אדם (ח"א י, י), והוא בכלל כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא) וגם עובר בעשה של "ודברת בם" ולא בדברים אחרים (יומא יט:). . Even one who is extremely busy must make a set time to learn Torah during the day and at night[15] רמו, א. וחיי אדם (ח"א י, א). וע"ש בשו"ע לענין מי שאינו יודע ללמוד כלל, אבל נ"ל דכיון שכבר הרבה ספרים נדפסו באנגלית, יש יכולת לכל אדם ללמוד.

ומי שיש לו שיעור קבוע ללמוד בכל יום איזה דפים, נסתפק בפת"ש (סק"א) אם חייב להשלים ליום מחרת, או הוי כאילו נדר דוקא ליום זה וכקרבן הקבוע לו זמן ואם עבר זמנו בטל קרבנו.
(preferably, immediately after davening[16] מ"ב (קנה, ב) ).

It is imperative that one set aside time every day for learning mussar, as this is the only antidote to the lures of the yetzer hara[17] מ"ב (א, יב) . One should also learn those of the 613 mitzvos which applicable today, so that he can intend to fulfill a mitzvah each time he does so[18] ספר מצות הקצר (הקדמה, בסופו). ומשמע קצת דמצות צריכות כונה הוא דוקא בתרי"ג מצות ולא בענפיה.

ועוד נפק"מ בין תרי"ג מצות ושאר מצות דאורייתא, כ' חכמת אדם (בינת אדם א, ז) הא דעשה דוחה לא תעשה, הוא דוקא במצות עשה ממנין תרי"ג.

ועוד נפק"מ, הא דכופין על המצות הוא דוקא במנין תרי"ג (?).

ועוד, הא דאין נשבעין לקיים את המצוה משום דמצווה ועומד מהר סיני, דוקא במצות המפורשות בתורה, ולא במצוה שאינה מפורשת {ר"ן נדרים ח.}.

ועוד, הא דאמרינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אין צריך כפרה (ע' רמב"ם הל' שגגות פ"ב), היינו דוקא אם עשה מצוה ממנין תרי"ג, אבל אם למעשה לא קיים אלא מצוה שאינה ממנין תרי"ג כגון לסייע חבירו לבער חמצו ונמצא שעבר זר על אכילת תורמה, דהוי מצוה משום כל ישראל ערבים זל"ז, צריך כפרה (דרך אמונה, תרומות י, יב, בביאה"ל).
.

One who is able to teach Torah to others[19] אג"מ (אה"ע ד, כו או' ד) כ' מחוייב ללמד מקצת זמן עם אחרים, ומסתבר שהוא עשירית הזמן, וצ"ע לענין השיעור. or answer their halachic queries[20] רמב, יד. ודוקא שהגיע להוראה. וע' רמ"א (שם) דענין הסמיכות שנהגו, הוא כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה. וע' סמ"ק (מצ' קיא) שהוא מצוה דאורייתא, דכתיב ולהורות את בני ישראל. is obligated to do so.

One should not sleep during the day (except on Shabbos[21] מ"ב (ד, לו) ), because it is bitul Torah[22] רלא,א. וע' רש"י (סוכה כו) הטעם מפני ביטול תורה. והיינו רק יותר מששים נשימות, ולא ברור אם שיעור זה הוא ב' וג' שעות, או חצי שעה, או ג' מינוטין, ע' ביאה"ל (ד, טז ד"ה דוד). , unless one feels he needs it[23] ע' שו"ע (רלא, א) אם אי אפשר לו ללמוד, מותר, ומ"ב (ד, לו) כ' הכל לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו יתברך. .

Women should enable and encourage their husbands to learn Torah, as by doing so they receive a share in his reward[24] רמ"א (יו"ד רמו, ו), וגמ' סוטה (כא.). ולשון הגמ' "פלגאן בהדייהו", משמע דוקא אם הוא לומד מקבלת שכר בעדו, אבל אם היא מפרנסת אותו כדי שילמוד בכולל ואינו לומד, משמע שאינו מקבלת שכר על זה. .

One may not accept money for learning Torah if he does so with intention that it will permanently be his primary income. One also may not ask for leniency on a debt or other claim one has against him on the basis that he is a talmid chacham[25] מסקנת התשב"ץ (ח"א סי' קמז), ששני ציורים אלו אסור, משום דאשתמש בתגא חלק, וציור הראשון גם מיקרי "קרדום לחפור בה". וע' ב"י (יו"ד סי' רמו) ורמ"א (הג"ה שם סע' כא) משמע דפסקו כוותיה, ודלא כדעת הרמב"ם שהחמיר טפי (ע' לקמן).

ומה שכתבתי שמותר לקבל פרס אם אינו מתכוון לעשותו אומנות לחיות בו (מתשב"ץ הנ"ל), שמעתי יש מתרצים באופן זה הסתירה המפורסם בדברי רמב"ם. שכתב בהל' ת"ת (ג, ז), וז"ל, כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, עכ"ל. ובהל' שמיטה ויובל (יג, יג) כ', וז"ל, ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם, עכ"ל. וע"פ הנ"ל יש לומר, שאם מתכוון שיהיה לו פרנסתו ואומנתו אסור, ואם מתחלה לא נתכוון לקבל פרס על זה, מותר לקבל.

וענין דאשתמש בתגא חלף, י"א דלא איירי בענין זה כלל, ע"פ גמ' מגילה (כח:), אלא הוא איסור לתלמיד של חכם אחד להשתמש לחכם אחר. וע' רמ"א (רמו, כא, בשם אבות דר' נתן) י"א שהוא איסור להשתמש בשמות.

וע' תשב"ץ (הנ"ל), שיש ב' ענינים, הנאה בכבוד התורה, והשתמשות בכתר. והנאה מכבוד התורה מותר, וחייבים לכבד תלמיד חכם, אלא שיש נמנעים ממנו משום מדת חסידות, ע"ש עוד.
, but one is permitted to notify a shopkeeper that he is a talmid chacham so he can give a discount if he wants[26] רמ"א (שם) . It is permitted to accept a Kollel check to assist oneself to continue learning, as devoting oneself to learning is a tremendous mitzva, and one should not be stringent not to take assistance if needed[27] אג"מ (?) .

B. Fulfilling the Mitzva

Every day, one should learn some Tanach, Mishna, Gemara[28] רמו, ד. ורמ"א כ' וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל, עכ"ל, וכ' ערוך השולחן (ס"ק יד) וכן אנו נוהגין ומורים ובאים, ומיהו בוודאי צריך לידע המקרא והמשנה, עכ"ל. ולפי דבריו נראה דלא שייך כ"כ לצאת חובתו בתלמוד בבלי כיון דבלאו הכי צריך לידע מקרא ומשנה.

וע"ע ספר חסידים (ס' תתקלט) אם יעסוק אדם בתלמוד לעתיד לבא ילך עם בעלי תלמוד שעסקו בתלמוד, אם עסק במקרא ילך עם עוסקי מקרא, אם במשנה עם עוסקי משנה, וכן באגדה, לכך ירא שמים יצא את כולם, עכת"ד.

ופי' המילה "מסכת", ע' ספר חסידים (ס' תתקכח) תורה שבעל פה דומה לצמר ופשתים שעומלים בה ואורגים בה, לכך נקרא מסכתא לשון אריגה כגון "עם המסכת" (שופטים טז, יג) שמקבץ כל הדברים של ענין אחד זו היא מסכתא. וע' ברית עולם (שם) לפירושים אחרים.
, and halacha[29] ש"ך (רמו, ה). . One should always strive to learn with a chavrusa and a chabura[30] גמ' תענית (ז.) וברכות (סג:).

וע' ספר חסידים (ס' תתקמ) שיש אדם שמצליח יותר כשהוא עוסק לבד ממה שהיה לו חבר.
.

One should not say pesukim by heart, unless they are commonly known by heart (such as parts of davening)[31] מט, א . However, one should not correct others who recite pesukim by heart, because there are many heterim to do so[32] מ"ב (מט, ב). יש הרבה היתרים בזה.

תוס' (תמורה יד:)- רק בפסוקים בחומש יש איסור, ולא בנביאים וכתובים.

תוס' (שם)- רק אסור אם מוציא אחרים ידי חובתן. וע' גר"א (שו"ע שם) הביא ראי' לשיטה זו מגמ' מפורשת (תענית כח.).

תוס' ישנים (יומא ע.) בשם רבו- כהן גדול ביוה"כ יכול לקרות עבודת היום בעל פה משום דאינו אלא מצוה מן המובחר לקרותו בכתב, ומשום כבוד ציבור לא הטריחוהו לגלול.

מרדכי ושו"ע (גיטין ס' תז)- מותר אם הוא שגור בפי הכל (רמ"א כ' אבל אם רק שגור בפיו ולא בפי הכל, אסור)

רבינו יונה (ברכות ה.)- כל פסוק שניתן לאומרו בתורת חיוב או מצוה, ניתן לאומרו אפי' שלא במקום מצוה

שלטי גבורים (מגילה יד.)- רק אסור כשאומרו ביחיד, אבל כשאומרים פסוקים בצבור, מותר

כלבו (סי' ב)- רק אסור אם אומרו עם ניגון הטעמים

אבודרהם (עמ' מח)- כל פסוק שאומר בתורת תפילה מותר, ורק אסור בתורת לימוד התורה. וכעין זה בתוס' ישנים (הנ"ל).
.

One should not leave seforim open when he is not learning from them, but for a short time it is permitted.[33] ש"ך (רעז, א) כ' שהעושה כן, יש מלאך שמשכח תלמודו. וערוה"ש (רעז,ב) כ' שאם יוצא מחדר לחדר או אפי' אם נכנס לרחוב לזמן קצר, מותר

One may not say only half of a posuk of Torah or Nevi’im[34] מג"א (תכב, ח) בשם כלבו, עפמ"ש בגמ' מגילה (כב) כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, וכ"כ מ"ב (רפט, ב). ואע"פ דמשמע בתוס' (סוכה לח:) דגם בכתובים אין פוסקים, ממה שהקשה איך אנו יכולים להפסיק אנא ה' הושיעה נא אנא וכו' לשתים, כ' בציץ אליעזר (חלק י"ט סי' ז) דאפשר דגם תוס' מודה, דהלל שאני, כיון שמשה עצמו אמרו אצל הים כמ"ד בגמ' פסחים (קיז.), א"כ נכלל בפסוקי דלא פסקיה משה. וע' מג"א (נא, ט) משמע דאפי' בתהלים אין פוסקים פסוק.

ויש מתחילים קידוש בליל שבת מ"וירא אלהים..." משום כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. וע' חת"ס (שו"ת ח"א ס' י) דכיון דדרשו חז"ל על "והנה טוב מאד", טוב מאד זה המות, לכן אין מתחילים בו, וכל מקום שאי אפשר שרי למפסק קרא. וכ' בשם מגן גבורים (ס' נא), דבמקום שיש פיסוק טעמים כגון אתנח או זקף קטן, חשיב כפיסקא שפסקיה משה. ובפתח הדביר (רעא, י) כ' דבדרך תפלה ובקשה, מותר, וכעין זה כ' מג"א (ר"ס רפב).
.

One should say Hashem’s name when encountering a complete posuk in learning instead of saying a kinui (such as the word “Hashem”)[35] מ"ב רטו,יד. והטעם, כ' אג"מ (אוח"ב ב, נו) משום שכשלא מזכיר שם ה' הרי מפסיק באמצע פסוק ועובר משום כל פסוקא דלא פסקיה משה וכו'. וע' שע"ת (שם) שיש חולקים. ובמ"ב משמע דאינו חיוב לומר שם ה' ממש, וע' אבני ישפה (ח"ג ס' כג ענף א) הוכיח שחייב לומר שם ה' ממש. , but when reading half of a posuk, one is permitted to say the word “Hashem” instead[36] חיי אדם (ח"א ה, ב). וע' אבני ישפה (ח"ג ס' כג ענף ז) הוכיח שכן דעת הגר"א ויעב"ץ ופמ"ג (ולכאו' גם המ"ב שפסק כדבריהם). וכן משמע באג"מ (שם) דמותר, דמבואר שם שאין איסור אלא אם התינוק מזכיר השם בלי שום פירוש וקשר להשם, אבל לא כשמזכיר חצי פסוק. . When reading Hashem’s name in other context during learning, such as when the Gemara says the text of a bracha, he should say the word “Hashem”. When one teaches young children to recite brachos, the teacher may say Hashem’s name, so they will know how to say it properly[37] מ"ב (רטו, יד), ואג"מ (או"ח ב ,נו) .

One should translate and explain pesukim based on the pauses indicated by the te’amim[38] פשוט. וע' מה שכתבתי {הל' פסוקי דזמרא} שיש הרבה פסוקים שנשתנה טעמם ע"פ הטעמים, וע' {הל' קריאת התורה} אם צריך לחזור אם נשתנה פירוש המקרא מפני טעות בטעמים. (trop), and it is preferable that pesukim be leined with the proper te’amim[39] ט"ז (קכז,ד). וע' מסכת סופרים (ג, יג) הקורא בלא נעימה והשונה בלא זמירה, עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים. וע' ספר חסידים (ס' שא) שלא יקרא תורה בניגון של נ"ך ולא נ"ך בניגון של תורה. וע' חת"ס (שו"ת ח"ו ס' עו) בענין שינוי ניגון הטעמים.

וע' שעה"צ (רלח,א) דלכתחלה יקרא תורה שבכתב ביום, אבל אין קפידא אם קוראו בלילה.

אמנם, המקובלים מקפידים שלא לקרות מקרא בלילה, וע' כף החיים (רלז, ט) שיכול לקרות מקרא בליל שבת, ויכול לקרות תהלים לאחר חצות.
.

One is permitted to say Hashem’s name when reciting zemiros, but one who does so should be careful not to interrupt a phrase which includes Hashem’s name, or to repeat his name when the tune calls for it[40] אבני ישפה (ג, כג), ע"ש שיש לומר פעם א' "השם" ופעם אחת יאמר שם ה' ממש. .

It is permissible to repeat Hashem’s name while correcting oneself if a mistake was made while reading a posuk[41] חיי אדם (ח"א ה, ב) .

When learning Torah, one is obligated to stop learning in order to fulfill any other mitzva which is available, unless the other mitzva could be performed by someone else who is not learning[42] שו"ע (יו"ד רמו, יח), ורמב"ם הל' תלמוד תורה (ג, ד). והטעם, נ"ל משום שהמעלה של תלמוד תורה הוא שהלימוד מביא לידי מעשה, וא"כ אם אינו עושה מצוה כשבא לידו, הרי מראה בעצמו שאינו מבין עיקר חיובו של תורה, והתורה עצמו שהוא לומד אומר לו אל תעסוק בי ותעשה המצוה. ושמעתי טעם אחר מהר' אשר ווייס, דכיון שחייב ללמוד כל היום, אי אפשר שתורה ידחה כל המצוות, שאם כן לא יטול לולב ולא יאכל מצה ונמצא שכל מי שהוא למדן יותר, הוי מקיים פחות מצוות, וזה אי אפשר, ולכן חז"ל ידעו שחייב להיות שפטור מת"ת בכי האי גוונא.

וע' תשובות והנהגות (ה, רו) בשם החזון יחזקאל (שבת פ"ו), דבתלמוד תורה כל רגע ורגע הוי מצוה חדשה ולכן הוי מתחיל במצוה.

אמנם, לענין תפלין, מי שעוסק בתורה אינו חייב להפסיק כדי להניחם (זולת בשעת קריאת שמע ותפלה), כיון שעיקר תועלת התפלין הוא לימוד התורה כדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כ"כ מ"ב (לח, לד) בשם גר"א, ע"פ תוס' ר"ה (יז.).

ולענין דחיית תלמוד תורה לפריה ורביה, שו"ע (אבה"ע א, ד) כ' מי שחשקה נפשו בתורה ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון, וכ' ט"ז לכתחלה לא יעשה כן. וז"ל טור בשם רמב"ם (אישות טו, ב), ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו, עכ"ל. ומדוייק דדוקא פטור אם מתירא כדי שלא יטרח במזונות.

ויש להקשות על מ"ש הרמב"ם כל שכן בת"ת, דהא אין אומרים עוסק במצוה פמה"מ בת"ת. וכן הקשה בהעמק שאלה (שאיל' קג, או' יד). ותי' דלא אמרינן כל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מבטלים ת"ת אלא במצוה שמפסיק בו לפי שעה ואח"כ יחזור ללמוד תורה כבתחלה כיון שאין ביטול מעיקר לימודו, אבל בפו"ר שיתבטל עיקר לימודו מפני זה, אינו חייב להפסיק לימודו.

וכעין זה תי' בשו"ע הגר"ז (הל' ת"ת, פ"ג, הל' א) דאין מבטלין ת"ת אא"כ אין בו אלא ביטול של מצות עסק התורה, אבל כשיהיה ביטול של מצות ידיעת התורה, כמו בפו"ר, אין צריך להפסיק מלימודו.

ושמעתי מהגר"צ שכטר בשם הגרי"ד סולובייצ'יק עוד תי', דדוקא בלימוד התורה אין צריך להפסיק מלימודו כדי לקיים פו"ר, כיון דלאחר מתן תורה, חלק מהמצוה של פו"ר הוא לגדל בניו לתלמוד תורה, כמ"ש חז"ל (סנהדרין יט:) המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, וכיון שבמה שמלמד תורה לאחרים יש לו קצת קיום של מצות פו"ר, אין בידו עון. (ודומה למה שכתבתי לעיל לענין תפלין, ע"ש.)

אמנם, עערה"ש (אה"ע א, יד) כ' שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה והיה בגדר סכנת נפשות. וכעין זה בקובץ הערות (פא, א) כ' שלא היה יכול להסיח דעתו מן התורה, והוי כמו אנוס.

ולענין מצוה דרבנן, מג"א (תמד, יג) הקשה דאם הולך ללמוד אצל רבו, למה צריך לחזור לבער חמצו, הא ת"ת דוחה טומאה דרבנן של בית הפרס והוא הדין ידחה חובת ביעור כיון שאם יבטלנו בלבו אינו עובר אלא על איסור דרבנן? ותי' כיון שאם לא יבטל יעבור על דאורייתא, אי נמי שאני הכא דיכול ללמוד אצל רבו אחר כך. ומשמע דבדרך כלל מצוה דרבנן אינו דוחה תלמוד תורה. וע' חק יעקב (שם) דת"ת דוחה איסור דרבנן אבל לא מעשה של מצות עשה דרבנן.
. If a poor person comes to collect tzedaka while one is learning, he need not stop to give tzedaka[43] חוט שני (הל' יו"ט עמ' שנב), כיון שאין המצוה עוברת, אלא שהעני לא רוצה לבוא לו אחר הלימוד. .


[1] ספר המצות לרמב"ם (עש' יא), חינוך (מצ' תכ).

וע' רס"ג (מצ' יד-טו) מנאו ב' מצות, דהיינו ללמוד בעצמו, וללמד לאחרים. וע' ביאור הגריפ"פ שם למה לא כתב שיש בלימוד לאחרים ב' מצות, ללמד לבנו (מקרא דולמדתם אותם את בניכם) ולרב ללמד לתלמידיו (מושננתם לבניך, כדדרש בסיפרי, אין בניך אלא תלמידיך), כדמשמע בספר יראים. ובה"ג מנה ד' מצות, ללמד, ללמד, לשמור, ולעשות, וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה) פי' לעשות ר"ל לחדש בעיונו חדושים בתורה.

[2] רמו,ג. וכ' חייב ללמוד כל ימיו כדי שלא ישכח ויעבור על ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וע' אג"מ (יוד"ב ס' קי) מדייק מלשון זה ברמב"ם שחייב ללמוד כל התורה, שאם אין חיוב ללומדו, ורק אסור לשכוח מה שלמד כבר, הרי אין חיוב ללמוד אלא למי שכבר למד הרבה, ואלא מוכרחים לומר שיש חיוב ללמוד כל התורה.

וע' רמב"ם (הל' תלמוד תורה, א, א-ג), ורציתי לדייק משם דעיקר חיוב לימוד התורה הוא רק כדי לקיים מצות תלמוד תורה, ע"ש, ובזה דברתי בסיום הש"ס שלי בשנה תשפ"א. שו"ר דיוק זה בשם הגרי"ד סולובייצ'יק (במסורה חוב' יז עמ' נב).

[3] ביה"ל סי' קנה (ע"פ המדרש)

[4] רמ"א (רמו,ו), ספר חסידים (סי' שיג), וכ"כ ב"י (או"ח סי' מז) לתרץ למה נשים מברכות ברכת התורה. וגם כתב שם שהמלמד בתו תורה שבכתב אינה כמלמדה תפלות (אבל צ"ע אם רצה לומר דבשביל זה חייבים בתלמוד תורה, דהא בשו"ע יו"ד (רמו, ו) כ' שאין ללמדה תורה שבכתב לכתחלה). ועוד תי' דחייבים לומר פרשת העולה והקרבנות כיון שחייבים בתפלה. וע' גר"א (ס"ס מז) חולק על טעמים אלו וכ' דמברכים על תלמוד תורה כמו שמברכים על מצות עשה שהזמן גרמא.

ונראה שיש נפ"מ בין הטעמים, דלדעת הגר"א אינם חייבים לברך אלא רשאים לברך, ולדעת ב"י נראה דחייבים. ולכן, אם אשה רוצה ללמוד או לשמוע דבר תורה ואינה רוצה לומר ברכת התורה קודם שתשמע, אפשר שיש לסמוך על הגר"א שאינה חייבת לברך. ונ"ל שאם היא רוצה ללמוד דבר שאינה חייבת בה, כגון לשמוע דבר תורה על הפרשה שאינו פשט הפשוט, אפי' לדעת השו"ע אינה חייבת לומר ברכת התורה תחלה כיון שאינה חייבת בה.

ועערה"ש (ס"ס מז) משמע דגם לדעת השו"ע אינו אלא רשות לברך.

[5] רמו,ו, וט"ז (סק"ד). אבל המלמדה תורה שבעל פה לימדה תיפלות (רמ"א שם).

וע' טור כ' אבל בתורה שבעל פה לא ילמד אותה בתחלה ואם למדה אינה כמלמדה תיפלות. וב"י כ' שהגירסא בטור צריך להיות להיפך, וע' פרישה (אות טז) יישב גירסת הטור, מפני שיש הפסד יותר כשמוציאה תורה שבכתב בדברי הבאי מאשר יש בתורה שבעל פה.

[6] ציץ אליעזר (ח"ט ס' ג) כ' ללמוד פשוטי הדברים... ולבסוף כ', בלא קושיות ופירוקים.

[7] ציץ אליעזר (ח"ט סי' ג). והביא מ"ש החפץ חיים בלקוטי הלכות, ותוכן דבריו, דכעת שבעו"ה קבלת האבות נתרופף מאד בידינו, מצוה רבה ללמדם תנ"ך וספרי מוסר כדי שיתאמת אצלם דברי אמונתינו הקדושה.

ובסוף דברי צי"א כתב די"ל ע"פ מהר"ם אלשקר, דבלימוד התורה יש ב' סוגי שכר, שכר סגולי ושכר גמולי, וכל מה שאמרו חז"ל דהוי כמלמדה תיפלות, הוא לענין שכר המצוה שאין לה שכר על זה, אבל זה שהיא מתדבקת לתורת ה' ולומדת הדרך אשר ילכו בה, יש לה שכר על זה.

וע' טור שכ' כיון שרוב נשים אין דעתם מכוונת להתלמד ומוציאים דבריה לדברי הבאי, ובפרישה (רמו, טו) משמע שמותרת ללמד עצמה כל מה שהיא רוצה כיון שהיא הוציא עצמה מן הרוב, וכל מה שאביה אין רשאי ללמדה הוא כיון שאפשר שהיא תוציא דברי תורה לדברי הבאי.

[8] רע"א (הגהות שו"ע רמו,ז). וכן מוכח בדעת השו"ע (רסז, עא) שכתב דאסור ללמד לעבד כנעני, וכל שכן שאסור לגוי (כ"כ אג"מ יו"ד ג, פט). ואם למד תורה, מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה, אבל אינו נהרג (רמב"ם הל' מלכים י, ט). [ומשמע שם (הל' י) שאם עשה שאר מצות, מקבל שכר, וכן משמע בתוס' ב"מ (עא.).]

וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה) דהאיסור רק בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב, מותר ללמדם משום דכך הוא רצון ה', ולכן כתבו יהושע על האבנים בשבעים לשון, ולכן מצינו כמה עכו"ם שידעו מקראות, ע"ש. וכן נוטה אג"מ (יו"ד ג, צ).

{גמ' סנהדרין- משום מורשה קהלת יעקב או משום גזל. אבל אם למד, מבואר בגמ' (ע"ז ג.) שמקבל שכר על זה, וע' תוס' (שם).}

{והאיסור ללמד לעבד כנעני (ס' רסז), י"א שדינו כמו אשה וי"א שהוא כמו עכו"ם. ואי אפשר לומר שהוא ממש כעכו"ם, דהא לכאו' חייב ללמוד הדינים השייכים לו, וגם שראינו טבי עבדו של רשב"ג היה למוד (תוס' סוכה כ:). ועוד, עבד כנעני יכול לקרות בתורה בציבור (רמ"א או"ח רפב, ג), אלא משום כבוד ציבור, וצ"ל דעבד קורא בציבור אע"פ שאינו מחוייב בדבר, כמבואר ברמב"ם (הל' עבדים ח, יז) שפטור, ויכול לצאת הציבור ידי חובתן על ידו אע"פ שאינו מחוייב בדבר. וע' גמ' כתובות (כח.). }

[9] אג"מ (יו"ד ג, צ) ע"פ מהרש"א. ועמ"ש בדעת רעק"א.

[10] לדעת אג"מ (יו"ד ב, קלב) פשוט דהאיסור דוקא בכוונתו למוסרו לעכו"ם, אבל אם כוונתו לעצמו או ללמד ליהודים, מותר.

[11] רמו, ג. וע' עיון יעקב (עין יעקב חגיגה ה:) על הגמ' שבכל יום הקב"ה בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, ופירש שם, דמיירי בעם הארץ שאינו מבין כלל ועוסק בתורה ללמוד וללמד בשיבוש, ושבשתא כיון דעל על, וזה ג"כ ביטול תורה.

[12] ט"ז (או"ח תקמה, יג). ובה"ג מנה ד' מצות בלימוד תורה: ללמד, ללמד, לשמור, ולעשות, וע' העמק דבר (ויקרא יח, ה בהשלמות) פי' לעשות ר"ל לחדש בעיונו חדושים בתורה.

[13] ע' מ"ב (רפה, ו, ושעה"צ סקי"א) דהמפסיק באמצע ענין, על זה אמרו חז"ל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים. אבל אם מפסיק בין ענין לענין, אין איסור אלא כשקורא שנים מקרא ואחד תרגום.

[14] חיי אדם (ח"א י, י), והוא בכלל כי דבר ה' בזה (במדבר טו, לא) וגם עובר בעשה של "ודברת בם" ולא בדברים אחרים (יומא יט:).

[15] רמו, א. וחיי אדם (ח"א י, א). וע"ש בשו"ע לענין מי שאינו יודע ללמוד כלל, אבל נ"ל דכיון שכבר הרבה ספרים נדפסו באנגלית, יש יכולת לכל אדם ללמוד.

ומי שיש לו שיעור קבוע ללמוד בכל יום איזה דפים, נסתפק בפת"ש (סק"א) אם חייב להשלים ליום מחרת, או הוי כאילו נדר דוקא ליום זה וכקרבן הקבוע לו זמן ואם עבר זמנו בטל קרבנו.

[16] מ"ב (קנה, ב)

[17] מ"ב (א, יב)

[18] ספר מצות הקצר (הקדמה, בסופו). ומשמע קצת דמצות צריכות כונה הוא דוקא בתרי"ג מצות ולא בענפיה.

ועוד נפק"מ בין תרי"ג מצות ושאר מצות דאורייתא, כ' חכמת אדם (בינת אדם א, ז) הא דעשה דוחה לא תעשה, הוא דוקא במצות עשה ממנין תרי"ג.

ועוד נפק"מ, הא דכופין על המצות הוא דוקא במנין תרי"ג (?).

ועוד, הא דאין נשבעין לקיים את המצוה משום דמצווה ועומד מהר סיני, דוקא במצות המפורשות בתורה, ולא במצוה שאינה מפורשת {ר"ן נדרים ח.}.

ועוד, הא דאמרינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אין צריך כפרה (ע' רמב"ם הל' שגגות פ"ב), היינו דוקא אם עשה מצוה ממנין תרי"ג, אבל אם למעשה לא קיים אלא מצוה שאינה ממנין תרי"ג כגון לסייע חבירו לבער חמצו ונמצא שעבר זר על אכילת תורמה, דהוי מצוה משום כל ישראל ערבים זל"ז, צריך כפרה (דרך אמונה, תרומות י, יב, בביאה"ל).

[19] אג"מ (אה"ע ד, כו או' ד) כ' מחוייב ללמד מקצת זמן עם אחרים, ומסתבר שהוא עשירית הזמן, וצ"ע לענין השיעור.

[20] רמב, יד. ודוקא שהגיע להוראה. וע' רמ"א (שם) דענין הסמיכות שנהגו, הוא כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה. וע' סמ"ק (מצ' קיא) שהוא מצוה דאורייתא, דכתיב ולהורות את בני ישראל.

[21] מ"ב (ד, לו)

[22] רלא,א. וע' רש"י (סוכה כו) הטעם מפני ביטול תורה. והיינו רק יותר מששים נשימות, ולא ברור אם שיעור זה הוא ב' וג' שעות, או חצי שעה, או ג' מינוטין, ע' ביאה"ל (ד, טז ד"ה דוד).

[23] ע' שו"ע (רלא, א) אם אי אפשר לו ללמוד, מותר, ומ"ב (ד, לו) כ' הכל לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו יתברך.

[24] רמ"א (יו"ד רמו, ו), וגמ' סוטה (כא.). ולשון הגמ' "פלגאן בהדייהו", משמע דוקא אם הוא לומד מקבלת שכר בעדו, אבל אם היא מפרנסת אותו כדי שילמוד בכולל ואינו לומד, משמע שאינו מקבלת שכר על זה.

[25] מסקנת התשב"ץ (ח"א סי' קמז), ששני ציורים אלו אסור, משום דאשתמש בתגא חלק, וציור הראשון גם מיקרי "קרדום לחפור בה". וע' ב"י (יו"ד סי' רמו) ורמ"א (הג"ה שם סע' כא) משמע דפסקו כוותיה, ודלא כדעת הרמב"ם שהחמיר טפי (ע' לקמן).

ומה שכתבתי שמותר לקבל פרס אם אינו מתכוון לעשותו אומנות לחיות בו (מתשב"ץ הנ"ל), שמעתי יש מתרצים באופן זה הסתירה המפורסם בדברי רמב"ם. שכתב בהל' ת"ת (ג, ז), וז"ל, כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה, עכ"ל. ובהל' שמיטה ויובל (יג, יג) כ', וז"ל, ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם, עכ"ל. וע"פ הנ"ל יש לומר, שאם מתכוון שיהיה לו פרנסתו ואומנתו אסור, ואם מתחלה לא נתכוון לקבל פרס על זה, מותר לקבל.

וענין דאשתמש בתגא חלף, י"א דלא איירי בענין זה כלל, ע"פ גמ' מגילה (כח:), אלא הוא איסור לתלמיד של חכם אחד להשתמש לחכם אחר. וע' רמ"א (רמו, כא, בשם אבות דר' נתן) י"א שהוא איסור להשתמש בשמות.

וע' תשב"ץ (הנ"ל), שיש ב' ענינים, הנאה בכבוד התורה, והשתמשות בכתר. והנאה מכבוד התורה מותר, וחייבים לכבד תלמיד חכם, אלא שיש נמנעים ממנו משום מדת חסידות, ע"ש עוד.

[26] רמ"א (שם)

[27] אג"מ (?)

[28] רמו, ד. ורמ"א כ' וי"א שבתלמוד בבלי שהוא בלול במקרא, במשנה וגמרא, אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל, עכ"ל, וכ' ערוך השולחן (ס"ק יד) וכן אנו נוהגין ומורים ובאים, ומיהו בוודאי צריך לידע המקרא והמשנה, עכ"ל. ולפי דבריו נראה דלא שייך כ"כ לצאת חובתו בתלמוד בבלי כיון דבלאו הכי צריך לידע מקרא ומשנה.

וע"ע ספר חסידים (ס' תתקלט) אם יעסוק אדם בתלמוד לעתיד לבא ילך עם בעלי תלמוד שעסקו בתלמוד, אם עסק במקרא ילך עם עוסקי מקרא, אם במשנה עם עוסקי משנה, וכן באגדה, לכך ירא שמים יצא את כולם, עכת"ד.

ופי' המילה "מסכת", ע' ספר חסידים (ס' תתקכח) תורה שבעל פה דומה לצמר ופשתים שעומלים בה ואורגים בה, לכך נקרא מסכתא לשון אריגה כגון "עם המסכת" (שופטים טז, יג) שמקבץ כל הדברים של ענין אחד זו היא מסכתא. וע' ברית עולם (שם) לפירושים אחרים.

[29] ש"ך (רמו, ה).

[30] גמ' תענית (ז.) וברכות (סג:).

וע' ספר חסידים (ס' תתקמ) שיש אדם שמצליח יותר כשהוא עוסק לבד ממה שהיה לו חבר.

[31] מט, א

[32]מ"ב (מט, ב). יש הרבה היתרים בזה.

תוס' (תמורה יד:)- רק בפסוקים בחומש יש איסור, ולא בנביאים וכתובים.

תוס' (שם)- רק אסור אם מוציא אחרים ידי חובתן. וע' גר"א (שו"ע שם) הביא ראי' לשיטה זו מגמ' מפורשת (תענית כח.).

תוס' ישנים (יומא ע.) בשם רבו- כהן גדול ביוה"כ יכול לקרות עבודת היום בעל פה משום דאינו אלא מצוה מן המובחר לקרותו בכתב, ומשום כבוד ציבור לא הטריחוהו לגלול.

מרדכי ושו"ע (גיטין ס' תז)- מותר אם הוא שגור בפי הכל (רמ"א כ' אבל אם רק שגור בפיו ולא בפי הכל, אסור)

רבינו יונה (ברכות ה.)- כל פסוק שניתן לאומרו בתורת חיוב או מצוה, ניתן לאומרו אפי' שלא במקום מצוה

שלטי גבורים (מגילה יד.)- רק אסור כשאומרו ביחיד, אבל כשאומרים פסוקים בצבור, מותר

כלבו (סי' ב)- רק אסור אם אומרו עם ניגון הטעמים

אבודרהם (עמ' מח)- כל פסוק שאומר בתורת תפילה מותר, ורק אסור בתורת לימוד התורה. וכעין זה בתוס' ישנים (הנ"ל).

[33] ש"ך (רעז, א) כ' שהעושה כן, יש מלאך שמשכח תלמודו. וערוה"ש (רעז,ב) כ' שאם יוצא מחדר לחדר או אפי' אם נכנס לרחוב לזמן קצר, מותר

[34]מג"א (תכב, ח) בשם כלבו, עפמ"ש בגמ' מגילה (כב) כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, וכ"כ מ"ב (רפט, ב). ואע"פ דמשמע בתוס' (סוכה לח:) דגם בכתובים אין פוסקים, ממה שהקשה איך אנו יכולים להפסיק אנא ה' הושיעה נא אנא וכו' לשתים, כ' בציץ אליעזר (חלק י"ט סי' ז) דאפשר דגם תוס' מודה, דהלל שאני, כיון שמשה עצמו אמרו אצל הים כמ"ד בגמ' פסחים (קיז.), א"כ נכלל בפסוקי דלא פסקיה משה. וע' מג"א (נא, ט) משמע דאפי' בתהלים אין פוסקים פסוק.

ויש מתחילים קידוש בליל שבת מ"וירא אלהים..." משום כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. וע' חת"ס (שו"ת ח"א ס' י) דכיון דדרשו חז"ל על "והנה טוב מאד", טוב מאד זה המות, לכן אין מתחילים בו, וכל מקום שאי אפשר שרי למפסק קרא. וכ' בשם מגן גבורים (ס' נא), דבמקום שיש פיסוק טעמים כגון אתנח או זקף קטן, חשיב כפיסקא שפסקיה משה. ובפתח הדביר (רעא, י) כ' דבדרך תפלה ובקשה, מותר, וכעין זה כ' מג"א (ר"ס רפב).

[35] מ"ב רטו,יד. והטעם, כ' אג"מ (אוח"ב ב, נו) משום שכשלא מזכיר שם ה' הרי מפסיק באמצע פסוק ועובר משום כל פסוקא דלא פסקיה משה וכו'. וע' שע"ת (שם) שיש חולקים. ובמ"ב משמע דאינו חיוב לומר שם ה' ממש, וע' אבני ישפה (ח"ג ס' כג ענף א) הוכיח שחייב לומר שם ה' ממש.

[36] חיי אדם (ח"א ה, ב). וע' אבני ישפה (ח"ג ס' כג ענף ז) הוכיח שכן דעת הגר"א ויעב"ץ ופמ"ג (ולכאו' גם המ"ב שפסק כדבריהם). וכן משמע באג"מ (שם) דמותר, דמבואר שם שאין איסור אלא אם התינוק מזכיר השם בלי שום פירוש וקשר להשם, אבל לא כשמזכיר חצי פסוק.

[37] מ"ב (רטו, יד), ואג"מ (או"ח ב ,נו)

[38] פשוט. וע' מה שכתבתי {הל' פסוקי דזמרא} שיש הרבה פסוקים שנשתנה טעמם ע"פ הטעמים, וע' {הל' קריאת התורה} אם צריך לחזור אם נשתנה פירוש המקרא מפני טעות בטעמים.

[39] ט"ז (קכז,ד). וע' מסכת סופרים (ג, יג) הקורא בלא נעימה והשונה בלא זמירה, עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים. וע' ספר חסידים (ס' שא) שלא יקרא תורה בניגון של נ"ך ולא נ"ך בניגון של תורה. וע' חת"ס (שו"ת ח"ו ס' עו) בענין שינוי ניגון הטעמים.

וע' שעה"צ (רלח,א) דלכתחלה יקרא תורה שבכתב ביום, אבל אין קפידא אם קוראו בלילה.

אמנם, המקובלים מקפידים שלא לקרות מקרא בלילה, וע' כף החיים (רלז, ט) שיכול לקרות מקרא בליל שבת, ויכול לקרות תהלים לאחר חצות.

[40] אבני ישפה (ג, כג), ע"ש שיש לומר פעם א' "השם" ופעם אחת יאמר שם ה' ממש.

[41]חיי אדם (ח"א ה, ב)

[42] שו"ע (יו"ד רמו, יח), ורמב"ם הל' תלמוד תורה (ג, ד). והטעם, נ"ל משום שהמעלה של תלמוד תורה הוא שהלימוד מביא לידי מעשה, וא"כ אם אינו עושה מצוה כשבא לידו, הרי מראה בעצמו שאינו מבין עיקר חיובו של תורה, והתורה עצמו שהוא לומד אומר לו אל תעסוק בי ותעשה המצוה. ושמעתי טעם אחר מהר' אשר ווייס, דכיון שחייב ללמוד כל היום, אי אפשר שתורה ידחה כל המצוות, שאם כן לא יטול לולב ולא יאכל מצה ונמצא שכל מי שהוא למדן יותר, הוי מקיים פחות מצוות, וזה אי אפשר, ולכן חז"ל ידעו שחייב להיות שפטור מת"ת בכי האי גוונא.

וע' תשובות והנהגות (ה, רו) בשם החזון יחזקאל (שבת פ"ו), דבתלמוד תורה כל רגע ורגע הוי מצוה חדשה ולכן הוי מתחיל במצוה.

אמנם, לענין תפלין, מי שעוסק בתורה אינו חייב להפסיק כדי להניחם (זולת בשעת קריאת שמע ותפלה), כיון שעיקר תועלת התפלין הוא לימוד התורה כדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כ"כ מ"ב (לח, לד) בשם גר"א, ע"פ תוס' ר"ה (יז.).

ולענין דחיית תלמוד תורה לפריה ורביה, שו"ע (אבה"ע א, ד) כ' מי שחשקה נפשו בתורה ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון, וכ' ט"ז לכתחלה לא יעשה כן. וז"ל טור בשם רמב"ם (אישות טו, ב), ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו, עכ"ל. ומדוייק דדוקא פטור אם מתירא כדי שלא יטרח במזונות.

ויש להקשות על מ"ש הרמב"ם כל שכן בת"ת, דהא אין אומרים עוסק במצוה פמה"מ בת"ת. וכן הקשה בהעמק שאלה (שאיל' קג, או' יד). ותי' דלא אמרינן כל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים מבטלים ת"ת אלא במצוה שמפסיק בו לפי שעה ואח"כ יחזור ללמוד תורה כבתחלה כיון שאין ביטול מעיקר לימודו, אבל בפו"ר שיתבטל עיקר לימודו מפני זה, אינו חייב להפסיק לימודו.

וכעין זה תי' בשו"ע הגר"ז (הל' ת"ת, פ"ג, הל' א) דאין מבטלין ת"ת אא"כ אין בו אלא ביטול של מצות עסק התורה, אבל כשיהיה ביטול של מצות ידיעת התורה, כמו בפו"ר, אין צריך להפסיק מלימודו.

ושמעתי מהגר"צ שכטר בשם הגרי"ד סולובייצ'יק עוד תי', דדוקא בלימוד התורה אין צריך להפסיק מלימודו כדי לקיים פו"ר, כיון דלאחר מתן תורה, חלק מהמצוה של פו"ר הוא לגדל בניו לתלמוד תורה, כמ"ש חז"ל (סנהדרין יט:) המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו, וכיון שבמה שמלמד תורה לאחרים יש לו קצת קיום של מצות פו"ר, אין בידו עון. (ודומה למה שכתבתי לעיל לענין תפלין, ע"ש.)

אמנם, עערה"ש (אה"ע א, יד) כ' שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה והיה בגדר סכנת נפשות. וכעין זה בקובץ הערות (פא, א) כ' שלא היה יכול להסיח דעתו מן התורה, והוי כמו אנוס.

ולענין מצוה דרבנן, מג"א (תמד, יג) הקשה דאם הולך ללמוד אצל רבו, למה צריך לחזור לבער חמצו, הא ת"ת דוחה טומאה דרבנן של בית הפרס והוא הדין ידחה חובת ביעור כיון שאם יבטלנו בלבו אינו עובר אלא על איסור דרבנן? ותי' כיון שאם לא יבטל יעבור על דאורייתא, אי נמי שאני הכא דיכול ללמוד אצל רבו אחר כך. ומשמע דבדרך כלל מצוה דרבנן אינו דוחה תלמוד תורה. וע' חק יעקב (שם) דת"ת דוחה איסור דרבנן אבל לא מעשה של מצות עשה דרבנן.

[43] חוט שני (הל' יו"ט עמ' שנב), כיון שאין המצוה עוברת, אלא שהעני לא רוצה לבוא לו אחר הלימוד.

Next: Mezuza
Mezuza