Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Lashon Hara

Daily LifeChapter 18: Charity and Ma’aser

One is obligated mid’oraysa[1] ספר המצות לרמב"ם ע' קצה, חינוך תעט. ואין מברכים על מצוה זו, ע' מ"ש בדיני קיום המצוות. to give tzedaka[2] ולרמב"ן (ספר המצוות, שכחת הלאוין יז) יש גם לאו, "לא ירע לבבך בתתך לו". ובנידון דכפייה על הצדקה, ע' מנ"ח (תעט, ג), דיכול לכפות על הצדקה כי אין מתן שכרה נכתב בצדה, ד"כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'" מיירי לענין איסור ולא ירע לבבך ולא לענין מצות נתינת צדקה. אבל יש לפקפק על דבריו, דהא ולא ירע לבבך, לדעת רוב פוסקים חוץ מרמב"ן, אינו מצוה אלא הוא הגדת המציאות, שאין לחשוב רע על העני כי בשביל זה ה' יברכך. ועוד, אפי' אם הוי מצוה, כמ"ש בה"ג, יש לפרש המצוה דמיירי בנתינת הלואה לעני קודם שנת השמטה, דבזה מיירי הפסוק הקודמת, וא"כ אין הכרע ד"לא ירע לבבך" מיירי בנתינת צדקה כלל. , and it is assur mid’oraysa[3] ספר המצות לרמב"ם ל"ת רלב, חינוך תעח to turn away a poor man without giving him anything[4] רמ"א (רמט, ד). וע' גמ' כתובות (סח.) משמע דמפני שיש רמאים, אין חיוב ליתן לכל עני, אבל לא ראיתי כן בפוסקים. .

This obligation only applies to the poor man himself, and one is not obligated to give someone who is collecting on behalf of others[5] דרך אמונה (הל' מתנות עניים, פ"ז סקמ"ח). וראיתי בשם ר' אליהו קמאי (?) שיש לדייק כן מדברי רמב"ם (מת"ע ז, ב) במ"ש "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו... עובר בלא תעשה", ועפ"ז תי' דלכן הביא תוס' (ב"ב ח:) תירוצים אחרים למה כופין על הצדקה, כי אינו עובר בלאו כשהוא קופץ ידו מלתת לגבאי צדקה, כי הם לא העניים עצמם, ואין כופין אלא כשעני עצמו מבקש. .

A. How Much to Give

One should[6] רמט,א. ומשמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' עד) שאינו אלא מנהג, וכ"כ ב"ח (ס"ס שלא). אבל תוס' (תענית ט.) הביא דברי הספרי דמשמע שהוא דאורייתא, וכ' הט"ז (שלא, לב) שהוא חיוב גמור. וע' בית לחם יהודה (רמט,ג) כ' דאפי' למהרמ"ם מעשר כספים דאורייתא, אבל מה שנותנים לעניים (ולא לשאר מצוות) הוי מנהג. וכ' שו"ע (סע' ב) שלא יפחות מליתן שלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה, עכ"ד. ומזה משמע דמדאורייתא אינו חייב ליתן מעשר. וע' ערה"ש (רמט, ג-ה) כ' דמדאורייתא חייב ליתן כל ממונו עד שיהיה לעניים די מחסורם, אבל חז"ל קבעו שאינו חייב יותר ממעשר וחומש. give one-tenth (Ma’aser) of his yearly income[7] אה"ח (מעשר כספים יח, ב) כ' דרק ינכה הוצאות העסק, ומשמע שאין לגרוע מהחשבון כפי הוצאות ביתו, דלא ככנה"ג (סי' רמט) וקיצור שו"ע (לד,ד) כ' שמגרע הוצאות ביתו. to tzedaka or for the purposes of mitzvos, and preferably he should give one-fifth[8] רמט, א. ואין ליתן יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. וע' ירושלמי (פאה א, א) בשנה ראשונה נותן חומש מן הקרן, ואח"כ חומש מן הריוח. [ונלע"ד, שאם באיזה שנה אדם ירצה ליתן יותר מחומש, כגון אם בהמשך השנה לא עשה כ"כ כסף אבל יש לו הרבה כסף משנים שעברו, נ"ל שאם בשנים שעברו לא נתן אלא מעשר, מותר לו בשנה זו ליתן יותר מחומש, כי הוא באמת נותן ה"חומש" מן הקרן של שנה שעברה, שכבר היה לו היתר ליתן החומש באותו שנה. וא"כ, אין דין זה נוגע אלא במי שכבר נתן חומש בשנים שעברו, אבל אנשים רגילים שלא נתנו המקסימום קודם לזה, מותר להם ליתן עד כדי החומש של כל הכסף שעשו להם קודם לזה.

ושמעתי שיש מתירים ליתן יותר מחומש בשביל שאר מצות, וכן משמע ברמ"א (תרנו, א), אבל המעיין בב"י יראה שאין ראי' מדברי הרמ"א שיכול לבזבז עד חומש בשאר מצוות. וע' חזון איש (קמט, ג).

ובשעת מיתתו, מותר ליתן אפי' יותר מחומש (רמ"א שם), אבל בשאילתות כ' תלתא ולא יותר (רע"א שם). וע' ערה"ש (רמט, ה) שאם יש סכנת נפשות, כגון פדיון שבויים או רעבים וצמאים, מחוייב ליתן יותר מחומש.
. For ma’aser calculations, “income” refers to all post-tax earnings, even that which is deducted directly from one’s paycheck or gifts earmarked for certain expenses. Although income tax may be deducted from one’s earnings to calculate “income”, all other sales tax or property tax may not[9] אג"מ (יו"ד א, קמג). וע' שו"ת שבט הלוי (הנ"ל) שיכול לגרע כל המסים מחשבונו רווחיו. . Any business expenses and losses, even child care which allows one to work, may be deducted from one’s income for this calculation[10] אהבת חסד (מעשר כספים, יח, ב). ונ"ל דהמנהג שיכול להוציא גם לטיפול ילדים. .

Kollel stipends, raffle prizes, monetary gifts, and inheritance[11] אהבת חסד (מעשר כספים יח, ג). אע"פ שאביו (המוריש) היה נזהר ליתן מעשר כל ימיו, מ"מ צריך לעשר מחדש (פ"ת קמט,א בשם של"ה). וע' פ"ת (שם) דבעל אינו חייב לעשר נכסי אשתו שהכניסה בשעת הנישואין, וע"ש דבעל צריך לעשר נכסי אשתו שירש ממנה. are all included in “income”. One need only give ma’aser from monetary gifts received, not from physical items[12] דרך אמונה (מת"ע פ"ז ס"ק כז), וכ"כ בארחות רבינו (הל' מעשר כספים). ובדרך אמונה (שם ציון ההלכה סז) כ' שאם ניתנו לו המעות כדי שיקנה דבר מסויים, חייב לעשר, כיון שאין הנותן מקפיד כ"כ אם המקבל יתן קצת למעשר, ואם ע"י נתינת מעשר לא יספיק לו לקנות הדבר שנתן עבורו, יתן ממעות אחרים, וכן הורה מרן בחתן א' שנתן לו הוריו לקנות דירה ואם יתן מעשר לא יספיק לו לקנות הדירה, והורה שירשום המעשר עליו לחוב ובמשך הזמן יפרענו, אבל אם אביו נותן לו הדירה אין צריך לעשר. . If one has meager earnings and money is tight, he may be lenient and deduct all household expenses from his income for this calculation[13] שו"ת שבט הלוי (ח"ה קלג, ד) שמי שיש לו פרנסה בריוח יחמיר ליתן מכל רווחיו, ומי שפרנסתו מצומצם יכול להקל כדעת הקצשו"ע הנ"ל. . One who is poor and can only afford his basic necessities need only give a small amount to tzedakah annually[14] ערה"ש (רנא, ה), דהא דאמרינן חייך קודמים ואינו חייב בצדקה (אלא שלישית שקל לשנה כמ"ש בשו"ע סע' ב) עד שיש לו פרנסת ביתו, מיירי במי שאין לו אלא לחם צר ומים לחץ, אבל מי שיש לו בשר ותענוגים וכו' חייב בצדקה. [ושמעתי סברא להקל, דמה שכתב הערה"ש לא שייך אלא בזמן שהעניים אינם יכולים לקנות אלא לחם צר ואוכל בצמצום, אבל בזמה"ז בכמה עיירות באמעריקא שגם העניים יש להם נעליים ובגדים יקרים, אפשר שאינו חייב במעשר עד שיש לו יותר ממה שיש לשאר העניים שהיה נותן להם צדקה.] .

Even after one has given a poor person all his necessities, if the poor person was once affluent, he should be given until he no longer feels lacking because of what he used to have[15] רמב"ם (מת"ע ז, ג) .

Although most of one’s tzedakah should go to Jews[16] ולענין מי שאינו שומר תורה ומצוות, ע' שו"ע (רנא,א) דמי שהוא עבריין במזיד אין להחיותו, וע' רמ"א (סע' ב) דעבריין לתיאבון מותר להחיותו אבל אין מצוה, וע' ערה"ש (סקי"ג) דאנשים בזמה"ז שאוכלים נבילה במקום דשכיח כשירה, הוא מפני העדר ההרגל ומיקרי מומר לתיאבון. וע' ט"ז (או"ח שפה, א) לענין צדוקים כ' בשם ב"י וז"ל, דמזיד דידהו כאונס דמי דמעש' אבותיה' בידיהם והוי ליה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, עכ"ל. וע' ש"ך (יו"ד קנט, ו) מחלקת לענין רבית אם קראים הוי דינם כתינוק שנשבה. , Chazal commanded[17] רמב"ם (מלכות י,יב) כ' צוו חכמים, ומלשון שאר פוסקים לא ברור אם הוא חיוב או רשות us to also give charity to non-Jews, in order to foster good relations.

 

B. What to Give To

It is most preferable to use ma’aser money to help the poor[18] ע' שו"ע (רמח,ב) ממשכנים על הצקדה, ולכאו' מה שחייב ליתן מתקנת הקהל אינו יכול לנכות מן המעשר.

ואם הלוה מעות לעני ורוצה לגבותו מן המעשר, כ' ש"ך (רנז,יב) דאינו יכול לגבותו ממעות מעשר אלא אם התנה מתחלה לכך, וכ' נו"ב (הו"ד פ"ת שם) דיכול להפריש עליהן, וע' אג"מ (יו"ד א,קנג) סיים בצ"ע. (גם תמה שם על מה שכתב הנו"ב שצריך ליטול רשות מהעני על זה.)
, but one may also use it on non-obligatory[19] ע' ט"ז (קמט,א) שאינו יכול לפרוע חובו מן הצדקה mitzvos[20] ט"ז (רמט, א) וש"ך (סק"ג), ערה"ש (סק"ח) וחכמ"א (קמד, יא). וע' רמ"א (שם סע' א בשם מהרי"ל) כ' שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, אלא יתננו לעניים. אבל באה"ג (אות ה) כ' דרמ"א מיירי ממצוה שבחובה, אבל אי רוצה לעשות מצוה שאינו מחוייב בו, רשאי. ולפ"ז אין מחלקת בין מהרי"ל ומהר"ם מרוטנברג שכתב שיכול לעשות מצוות ממעות מעשר. (וע' פ"ת בשם חת"ס כ' דבאה"ג שגה בזה, דמהרי"ל כ' להדיא הטעם כיון דמעשר שייך לעניים, אבל מכל מקום אין מחלקת, דמהרי"ל מיירי שהנהיג ג' פעמים להפריש מעשר לעניים, וא"כ כל מה שיפריש אחר זה הוי ממילא לעניים ואינו יכול לקנות ממנו מצוה.)

וע' ט"ז כ' דמותר לקנות מצוות בבית הכנסת ממעות מעשר אם משעת קנייה היה דעתו על זה, כיון דהמעות לצדקה אזיל, והש"ך כ' בשם מהרש"ל דדוקא יכול לעשות מצוה ממעות מעשר אם בלאו הכי לא היה יכולת בידו לעשותו, אבל מהר"ם מרוטנבורג כ' יכול לפרנס בניו הגדולים ממעות מעשר, וזה משמע שיכול לעשות ממנו מצוה אע"פ שהיה בידו לעשותו בלאו הכי, עכת"ד. [ואני בעניות דעתי לא הבנתי מה מדייק הש"ך מדבריו שם, דלעשות מצות צדקה לזון בניו הגדולים שאינו חייב לזונם ודאי מותר, והנידון אינו אלא אם יכול לעשות שאר מצוות ממעשר.]

וע' לקמן שכתבתי בשם אהבת חסד דמעשר כספים דוקא לעניים בעלי תורה, ע"פ המדרש. וכן דעת שו"ת משיב דבר (ח"ב ס' עה), שכתב יש ב' מקורות למעשר כספים, מדברי הירושלמי דנלמד ממעשר עני, או מדברי הספרי דנלמד מ"עשר תעשר", דמיירי במעשר שני, ועיקר המטרה של מע"ש הוא לתורה ויראת שמים ע"י מה שבעליו שוהים בירושלים, וא"כ אינו יוצא מע"כ אלא כשנותנו או לעניים או לעמלי תורה. אבל שם כ' שזה כוונת הש"ך במ"ש "להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה", דר"ל כיון דסו"ס נותן המעות לעניים. [ולפע"ד קשה לפרש דברי הש"ך כן, דקודם לזה כתב "דכל מצוה שתבוא לידו" יכול לקנות מן המעשר. וגם על עיקר דברי המשיב דבר יש לפקפק, דהא אם עיקר המע"ש הוא גם משום יראת שמים, הרי גם יכול לבזבז מע"כ על דברים המביאים ליראת שמים, כגון קירוב רחוקים וכו', וצ"ע. וגם על עיקר הלימוד ממע"ש, מסתמא לדעת שאר פוסקים שהביאו דברי מהרש"ל, שיכול ליתן מעשרו לשאר מצוות, טעמם משום דמעשר שני ועני הוו דוגמאות של מצות, והוא הדין שיכול ליתן מעשרו לשאר מצות.]   
. “Non-obligatory” refers to mitzvos which are not his personal obligation, such as helping the ill with medical expenses, encouraging kiruv, and building an eiruv[21] שמעתי בשם הגר"י קמנצקי דיכול ליתן לצורך העירוב ממעות מעשר, כיון שבזה ישמרו מן העבירה של הוצאה בשוגג. . For example, one may count money donated to a shul to purchase an aliyah[22] ט"ז (רמט,א) as ma’aser, but not money spent on his esrog. One who knows he would only spend a certain amount on a mitzvah item, may use maser money to purchase a more mehudar item (e.g. buying a more beautiful esrog)[23] הליכ"ש (סוכות פרק יא, דבר הלכה ב) .

When one wants to use maaser money to purchase an aliyah or other item, he should think at the time he donates it that he intends to use maaser money, as otherwise, it like any other debt, and one cannot pay his debts with maaser money[24] ט"ז (שם) . However, this is not necessary, because it is assumed that one’s intention was to use maaser money.

One should not give all of his tzedakah to one poor person[25] רנז, ט, עפמ"ש בגמ' ערובין (סג.) הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם. וע' גר"א (שו"ע שם) מציין דברי תוס' (קדושין כז. ד"ה נתון), ונ"ל שרצה לדייק מדברי התוס' שאין איסור בזה אא"כ נותן ב' מיני מתנות, כגון מעשר ראשון ומעשר עני, לעני אחד, אבל ליתן לעני אחד כל מעשר ראשון שלו, מותר. וחשבתי להביא ראי' לזה, ממ"ש בגמ' בבא בתרא (קכג:), ודברי הראשונים (שם), שיש מכירי כהונה, דהיינו אוהביו של כהן שתמיד מביאים לו מתנותיהם, ויש להקשות דהא אסור להביא כל מתנותיו לכהן אחד? ויש לתרץ עפמ"ש, שהמכירים נתנו כל מתנות של סוג אחד לכהן אחד, כגון כל תרומותיהם לכהן אחד, וכל הזרועות לכהן אחר, וזה מותר. שו"ר שכן כתב בדרך אמונה (הל' מעשר ז, ו. וע"ש בביאורים תירץ שמכירי כהונה היו נותנים לכהן אחר בכל שנה, וכיון שמחליפים הכהן בכל שנה, מותר).

וע' אג"מ (יו"ד א, קמד) שיש לדייק בדברי הש"ך (רנז, יט) שאם יש לו קרוב א' עני ושאר העניים רחוקים, יכול ליתן לו כל מעשרו. אבל אפי' אם נימא כהש"ך, לא יתן לו כל מעות צדקה שלו ויפטור עצמו משאר צדקות, שיהיה חילול ה' שבנ"א יאמרו שאין חושש למצות צדקה והחזקת תורה.
; rather, he should give larger amounts to those with more precedence, but give some charity to everyone[26] ערה"ש רנא, ו. [אמנם, היינו רק לענין צדקה, אבל אם צריכים מזונות, יתן כל המזונות לאביו ואמו, ואם הותיר, לאחיו ואחותו, ואם הותיר, לבני משפחתו, וכו', כן נראה מדברי תנא דבי אליהו (פר' כז).] . One should first donate money to life-threatening scenarios over all other causes[27] פ"ת (רנא,ד בשם חת"ס), דכל הקדימות לא אמרו אלא להקדים ולא לדחות נפשות , followed by other needs, in the order of how great the necessity is[28] ע' שו"ע (רנא, ז) דלהאכיל הרעב קודם מלכסות הערום.

וע' שו"ע (רנ, א) נותנים לעני די מחסורו אשר יחסר לו, ואם היה עשיר ונעשה עני, נותנים לו סוס לרכוב עליו, עכת"ד. [אבל בדרך כלל, דין זה לא שייך כ"כ בזמן הזה, שיש הרבה עניים שאין להם כסף בשביל דירה והוצאות רפואה וחתונות, ופשוט דכל אלו קודמים לכל צרכי העשיר שהעני, וא"כ אין ליתן די מחסורו אלא אחר שכל העניים כבר קיבלו שאר צרכיהם.]
(e.g. a poor person who need to pay his rent comes before one who needs chicken, as a roof over one’s head is a necessity and chicken is not). As a secondary consideration, one should give precedence to his relatives, followed by the poor of his city, then the poor of Israel, and then the poor of the rest of the world[29] ע' שו"ע (רנא,ג) ורמ"א (שם), ע"פ פת"ש (ד) שאין דוחין נפשות מפני קדימות אלו. ומשמע בחכמ"א (קמה, ז) שהקדימה הראשונה הוא כפי הצורך, ואח"כ שאר קורבות.

וקשה ליתן פרטים מדוייקים בדיני הקדימות, אבל ע' חכמת אדם (שם) כ' כעין זה: חסרי לחם, חולים, להשיא עניות בתולות ויתומות, ליתן לנערים שילמדו תורה, צרכי בית המדרש, צרכי בית הכנסת, ואח"כ ליתן לעניים כל צרכם.

ועפת"ש (סק"ג) בשם תשובת שמש צדקה, שהמעלות בסע' ג' קודמים לאלו שבסעי' ט.

והיוצא מדבריהם, בדיני הקדימה:

1. עצמו (דהיינו, שאם אין לו פרנסת ביתו אינו חייב בצדקה). 2. אביו ואמו. 3. בניו. 4. אחיו מן האב (ע"פ ט"ז וש"ך שם) 5. אחיו מן האם. 6. שכיניו. 7. קרובי אשתו (ע"פ פ"ת סק"ב, ע"ש שהם שוים לבני עירו, וצ"ע מה דינם אם הם גם בני עירו). 8. עניי עירו. 9. עניי ירושלים (ע"פ פ"ת סק"ד). 10. עניי ארץ ישראל (ע' ש"ך דמדוייק בדעת השו"ע שאינו קודם לעניי עירו). 11. עניי חוץ לארץ.

ואם יש לפניו כמה עניים באותו קדימה, יש להקדים (ע"פ שו"ע סע' ט):

1. תלמיד חכם (וכל הגדול בחכמה מחבירו, קודמו). 2. כהן. 3. לוי. 4. ישראל. 5. חלל. 6. שתוקי. 7. אסופי. 8. ממזר. 9. נתין. 10. גר [נ"ל המנהג שמרחמים יותר על הגר משאר עניים, ולא ידעתי הטעם, כי הוא נגד דעת השו"ע]. 11. עבד משוחרר.

ומה שהוא קודם, ואח"כ אביו ואח"כ בניו, מקורו מיעקב, "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו" (פרישה רנא, ה).
. If two people have the same degree of precedence, he should preferably give more to a talmid chacham[30] רנא,ט. וע"ש עוד פרטים שהבאנו בהערה לעיל. וכ' פ"ת (סק"ד בשם תשובת שמש צדקה) דהיינו דוקא אם שניהם מעיר אחת. וע' רמ"א (שם) דלכסות תלמיד חכם קודם להחיות עם הארץ, והש"ך חולק עליו כיון שהיום אין לנו ת"ח. (or the widow of a talmid chacham[31] רמ"א שם ) than to others (as it is always preferable to direct his ma’aser to talmidei chachamim, within the above guidelines[32] אהבת חסד (יט, א), בשם המדרש. וכ' שם ואם אינו יכול לחלק כולם לבעלי תורה, יראה לחלק להם עכ"פ רובם או חצים. [ונראה פשוט דכיון שאין לומדים הלכה מן המדרשות, אין לדחות סדר הקדימות המוזכרים בשו"ע מפני זה, כגון ליתן לתלמיד חכם הדר בארץ ישראל קודם שיתן לעני עם הארץ הדר בעירו, ולזה רמזתי בפנים.] ). (There is an arrangement known as yissachar-zevulun, but the terms are difficult to fulfill; see footnotes for details[33] רמ"א (רמו, א) הביא דבר זה, שיכולים להתנות מעיקרא (ולא לאחר שכבר למד). אבל בפוסקים יש כמה נקודות:

א', מה שמרויח הבעל הבית, צריך ליתן חציו אל התלמיד חכם, כ"כ ש"ך (רמו, ב) וחיי"א (ח"א, י, א) ואג"מ (יו"ד ד, לז).

ב', התלמיד חכם מקבל רק חצי השכר מן הלימוד כי חציו הולך אל הבעל הבית, כ"כ ש"ך (שם) וחיי"א (שם) ואג"מ (שם).

ג', דעת האג"מ (שם) דאין זה בכלל ענין צדקה, ולא היה יכול זבולון ליתן לו כלום מסך הצדקה שהיה צריך ליתן.

וע' אמרי בינה (מכון משנת ר"א, ח"ג, תשובות ח"א ס' יג) בענין שוטת ר' האי גאון דאי אפשר לקנות זכות על איזה מצוה, שאתה הוא שכבשת את יצרך ונשאת משאת המצות וסיגפת עצמך ביראתך, בוא וקבל שכרך. ורצה ליישבו עם דעת רמ"א, שיש ב' מיני שכר על לימוד תורה, דהיינו שכר סגולי שמזין נפשו ונשמתו, וגם שכר גמולי על קיום המצוה, ורמ"א מיירי בשכר גמולי כמו שכל מי שמקיים רצון המלך מקבל שכר, גם הוא מקבל, אבל השכר סגולי דבק במי שעושה הפעולה, ובזה מיירי ר' האי.  
.)

One may not use ma’aser money to pay his children’s tuition, as he is obligated to educate them[34] אג"מ (יו"ד ב,קיג). וחייב ללמד בנו מקרא ולכן אינו יכול לנכותו. ואע"ג שאינו חייב ללמד בתו תורה, כיון שאם לא היה שולחה לבית ספר היה חייב לשולחם לבתי ספר של המדינה שהוא ללא תורה וללא אמונה, ומחוייב לראות שתהא בתו כשרה להאמין בה', ולכן הוי דבר שבחובה. וכ' אם יש צורך שייך להתיר ליתן שכר הבנות ממעות מעשר. . One may use ma’aser to support adult children who are old enough to work[35] אג"מ (יו"ד א,קמג), ונלמד ממה שחייב ליתן לאשתו מדין מזונות עוד סעודה כדי ליתן לאורחים, ומוכח מזה שאינו יכול לומר לאשתו שתהיה אכזרית אלא חייב ליתן לה כפי הרגילות. א"כ, כל שכן כשהיא גרה עם בניה שחייב לזונם מדין מזונות, ואינו יכול לפורעו ממעות מעשר. or to support married sons or sons-in-law. One may not pay for his child’s wedding with ma’aser[36] אג"מ (יו"ד ב, קיב), וע' ארחות רבינו (הל' מעשר כספים) דמרן לא רצה להתיר לשלם זה ממעות מעשר. . Although it is not preferable, one is permitted to use ma’aser to purchase seforim in order to learn, but he must be willing to lend them out and must write in them that they were purchased from ma’aser[37] ע' ט"ז (רמט,א) מתיר אם בלי זה אין יכולת בידו לקנותם, וערה"ש (סק"י) כ' צ"ע, וראוי להתרחק מהיתר זה, ומשמע דטעמו משום שהוא העיקר הנהנה מקניית ספרים שלו, ואין להתיר אא"כ הוא שוה לשאר אנשים כגון אם משאירם בבית המדרש. וצריך לכתוב עליהם שזהו ממעות מעשר למען ידעו בניו זה ולא יחזיקוהו להם (שם), וע' פת"ש (סק"ב) דאסור למוכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה. [ואם אינו משאילם לאחרים, משמע שאינו יכול לקנות ספרים אע"פ שרוצה ללמוד מהם בעצמו ולכאו' הוי צרכי מצוה דמצות תלמוד תורה. ואפשר הטעם בזה, כיון שחייב לקנות ספרים בזמן הזה כמ"ש בשו"ע סי' ער, הוי דבר שבחובה ואינו יכול לעשותו ממעות מעשר.] .

One may separate ma’aser money several years before the recipient will need it, provided that he immediately puts it in a separate account under the recipient’s name[38] אג"מ (יו"ד א, קמד) . For example, one who wants to support a future son-in-law in kollel is permitted to make a separate account, in his daughter’s name, and put money in there, even years before his daughter will need it. A single girl may also be permitted to set aside her ma’aser money for after her marriage so she can support her husband in kollel[39] ? לא מצאתי זה מפורש אבל נ"ל שכן נוהגים, ויש לפקפק על זה דמי יימר שיצטרך לצדקה באותו שעה, וגם שזה דומה למי שנותן צדקה לעצמו. ונתעוררה השאלה לענין retirement accounts, אם יכול להפריש כדי שיוכל לפרנס עצמו בימי זקנו כדי שיוכל ללמוד תורה ברווחות או כדי שלא יצטרך לקבל צדקה, וגם בזה יש לפקפק שאין להתיר ליתן צדקה לעצמו, וצ"ע. .

When one gives a present to a kollel family, one may deduct it as maaser, but if he feels socially obligated to give something (e.g. a wedding present to a friend), he may not deduct the minimum amount which he feels obligated to send[40] כיון שחלק שמחוייב בו הוי כעין חוב, הוי כפורע חובו ממעות מעשר. .

It is a greater mitzvah to lend money interest-free than to give charity[41] רמב"ם (מלוה ולוה א, א) , and one should set aside a third of his ma’aser for that purpose[42] אהבת חסד (ב,יח). וע"ש דלדעת הרמב"ם (סה"מ ע' קצה וע' קצז, ומשמעות הל' מלוה ולוה א, א) גם הלואה לעניים נכלל במצות צדקה, ולדעת רמב"ן (לא מצאתי כעת) הוי מצוה בפני עצמה, ולכן לדעת רמב"ן אינו יכול להלוות עניים ממעות מעשר (לדעת המחמירים שאינו יכול לבזבז מעשר על שאר מצוות). אבל אם עושה כן מתחילת הנהגתו או התנה בהדיא שיכול להלוות עניים ממעשרו, מותר. [ונ"ל דבזה"ז המנהג פשוט לעשות מצוות ממעות מעשר, ואם כן אפשר דלא צריך תנאי להדיא.] . It is preferable to donate money to a gemach which will lend out the money to the public than to lend the money out himself[43] אהבת חסד (ב, טז). וכתב כן מכמה טעמים, כי אינו דומה מרובים שעושים את המצוה למועטים שעושים, וגם שיכול לקיימו אפי' בשעה שהוא ישן, וגם שיהא מצוה קבועה לדורות. . When giving charity, it is preferable to spend money to help someone get a job or start a business before he becomes dependent on charity than waiting until he is actually poor[44] רמט, ו .

Redeeming captives takes precedence over all other forms of tzedaka[45] רנב,א . This precedence only applies to captives in dangerous situations, such as those held captive in third world countries[46] רמב"ם (מת"ע ח,י). ועערוה"ש (רנב,א) משמע שאין שבויים מצויים בזמנינו, אלא במדינות ערב ובאסיא [ובזמה"ז גם בסומאליא] , but it is certainly a mitzva to help any Jew who is in danger of going to prison.

 

C. Rules of Giving and Taking

When one gives charity, he should do so with a smile, and one who conveys that he is giving grudgingly has lost the z’chus of the mitzva[47] רמט,ג. ואפי' נותן לו הרבה, הפסיד זכותו, ועובר על ולא ירע לבבך בתתך לו (ש"ך בשם סמ"ג).

ואפשר שיש עוד סמך לזה מדברי התפא"י (משניות מע"ש פ"ה או' עא) על דברי המשנה, "עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושימחתי בו", ופי', ושימחתי לאחרים, שנתתי להם בפנים יפות ושמחה. (אמנם, ע' משנה ראשונה (שם) שדייק מכאן שיש מצוה ליתן ממע"ש שלו לשמח לעניים, ובשנות אליהו (להגר"א, שם) פי' דקאי על מצות צדקה.)
. One should think of tzedaka as the mitzva which, by doing so, Hashem will make him richer, and not think, “why should I give this beggar my hard-earned money?”[48] רמב"ן (ספה"מ, שכחת הלאווין יז) . One must make sure not to embarrass the recipient, and if the recipient would be embarrassed that others know he is taking charity, one must only give it privately[49] גמ' חגיגה (ה.) כ' מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה. .

One should give money to tzedaka before each tefila[50] רנ, יד .

It is preferable to give multiple, smaller donations of tzedaka than to give one large donation[51] רמב"ם (פיה"מ אבות ג,טו), כי הכל לפי רוב המעשה, ר"ל ריבוי המעשים. וכ"כ באה"ח (?) לענין הלואה. וכעין זה בספר החינוך (מ' טז) שאדם נמשך אחר מעשיו. . Collecting money for others in need is a greater mitzva than giving money oneself[52] .

If a poor person comes to collect tzedaka while one is learning, he need not stop to give tzedaka[53] חוט שני (הל' יו"ט עמ' שנב), כיון שאין המצוה עוברת, אלא שהעני לא רוצה לבוא לו אחר הלימוד. .

One should give his best item(s) for tzedakah. For example, if one is donating meals for the poor, he should ensure that they are given as good a meal as he himself eats. One should ensure that the shul he davens at is nicer than his house[54] רמח, ח .

When one is inspired to donate money to tzedakah, he should speak out his commitment in order that he does not renege on it later[55] אהבת חסד (ב, טז בהגה"ה). וה"ה לכל מצוה. וע"ש הביא דברי התוספתא (פאה פ"ד) אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר נתינה, משמע שעל האמירה עצמו הוא מקבל שכר. , but he should specify that it is b’li neder[56] רנח, ד (without a firm obligation to pay it). If he firmly decided in his mind to give a certain amount, he may not change his mind later, even if he did not speak it out[57] רמ"א (רנח, יג), כדעה א' שם (שהוא דעת ר"י), ולדעה ב' (שהוא דעת הרא"ש בתשובה, ע' מ"ש לקמן בזה) אינו חייב עד שיוציא בשפתיו דרק בהקדש יכול לחייב עצמו ע"י מחשבה. וכ"כ בשו"ע חו"מ (ריב, ח) בדעה א' שם ומשמע שפסק כוותיה. וכ"כ בשו"ע או"ח (תקסב, ו) לענין קבלת תענית שהוא גם נלמד מדין צדקהוע' גר"א (חו"מ שם) תמה על רמ"א או"ח (תקנג, א) דלענין קבלת התענית של ט' באב קודם זמנו, דלא הוי קבלה, שהוא דלא כמו שכתב בעצמו ביו"ד.

[וע' רא"ש (תענית א, יג) משמע דנדר לצדקה במחשבה הוי נדר, וסותר למ"ש בתשובה (ע' טור חו"מ ס' ריב) דרק בנדר להקדש או לתרומה הוי נדר (כמבואר בגמ' שבועות כו:), ולא בצדקה. ותי' בדרישה (חו"מ שם ס"ק יב) דדוקא צדקה לבדק הבית הוי כהקדש, ולא צדקה בזמן הזה, וקבלת תענית הוי כקרבן דהוי כמקריב חלבו לדמו לשמים, וסיים שם דיכול להיות דגם לדעת ר"י לא אמרינן דנדר במחשבה לצדקה הוי נדר אלא בנדרי בדק הבית (והוא דלא כמ"ש בשו"ע במקומות הנ"ל). וע' ט"ז (או"ח תקסב, ח) רק בתענית מתחייב ע"י מחשבתו כיון שהוא כקרבן שמקריב גופו לשמים ולא דמי לצדקה, ומה שכתב הרא"ש דגם בצדקה הוי נדר, הוא רק בדעת ר"ת, ע"ש.]
. The name of the donor should be written on donated items in order to inspire others to give[58] רמ"א (רמט, יג). [ובפרט על כותלי בית כנסת יש לכתוב שמות המנדבין, כיון דהוי מקדש מעט, ומצינו שעשו כן במקדש, ע' זכריה (ו, יד), ורד"ק (שם).] .

If one pledges to donate money, or sets aside a donation, to tzedakah or another mitzva[59] ע' שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמב) משמע שאין חילוק בין מעות עניים ושאר מצוה. , he is obligated mid’oraysa[60] ועובר משום לא תאחר לשלמו (רמב"ם ספה"מ ל"ת קנה, חינוך מצ' תקעד), כ"כ רמב"ם (מתנ"ע ח, א). והמקיימו, קיים מצות מוצא שפתיך תשמור (רמב"ם ספה"מ ע' צד, חינוך מצ' תקעה), כ"כ רמב"ם (ספה"מ שם, ובהל' נדרים א, ד). to give it at the next opportunity and may not delay[61] רנז, ג. ואין חילוק בין אמר ולא הפריש או הפריש ולא נתן (כ"כ רמב"ם מתנ"ע ח, א). ועובר מיד, כיון שמצויים עניים, ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים, כ"כ שו"ע (שם). וי"א שאם אין שם עניים עובר אחר ג' רגלים, וחייב לחפש אחר עניים (ע' גר"א שם). . However, one may set aside ma’aser money with intention to give it out as needed during the year[62] לא מצאתי מפורש שיש גדר לזה (וכתבנו שנה לדוגמא בעלמא), אבל חייב להיות שיש גדר בזה, דאם לא, יפטור עצמו לעולם, כמו שכתב ש"ך (רנג, ח). to various causes, as he is no different than one who disburses the money of a charity fund (who waits to ensure there is enough for all)[63] ב"י (סי' רנז ד"ה וכתב עוד) בשם ר"ת . Additionally, if one informs the distributor of the tzedakah of his pledge, he does not violate this prohibition until asked for the donation, as he can assume it is not yet needed[64] רמ"א (רנז, ג), עפמ"ש ב"י בשם המרדכי. . For example, if one says he will donate the flooring of a new shul to be built, one may delay giving the money until he is asked for it.

If one states that he will give money to a certain poor person, even if he did not say he is giving it because he is poor or that he is giving it as charity, one is obligated to keep his word, as it is like a neder to give tzedaka[65] רנח, יב .

When money is donated to a person or organization for a specific need, and after filling the need, money was left over, the extra money collected may be kept by the recipient[66] רנג, ו . If the money was not needed at all (e.g. money was collected for a surgery which was not needed), a Rav should be consulted[67] ע' רנג, ז, מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר (רשב"א) הם של יורשיו, ויש מי שאומר (רא"ש) לא זכו בהם יורשיו דאדעתא דהכי לא התנדבו, ולזה הדעת נוטה, עכת"ד. ועערה"ש סיים בדעת הרא"ש, דמעיקר הדין צריך להחזיר הנדבות, אבל כיון דבזה יפלו הוצאות רבות, לכן עושין בהם צרכי רבים. .

If one pledged money (e.g. for a mi shebeirach) and forgot what amount he said, he must give the maximum amount he thinks he might have donated[68] רנח, ג. וע' פת"ש (שם) בשם חת"ס, אם נדב לצדקה ושכח לאיזה צדקה נדב, אנו מורים לו שיתן לכולם, אבל אין לכופו על זה, אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק, ע"ש. .

If one donates a specific item to a shul, the shul may not sell it without the owner’s permission, unless they need the money for an item of greater kedusha, or if they need it for a lesser need but the original need will still be filled[69] רנט, ב-ג, ע"פ ט"ז וש"ך (שם), וע"פ ש"ך (ה) וחכמ"א (קמח, טז) דמותר לשנות לדבר הרשות דוקא כשלא יחסר הצורך שהתנדב בשבילו. ואם נשתקע שם בעלים יכולים לשנותה אפי' לדבר הרשות (שו"ע שם), אבל בזה"ז בדרך כלל כותבים שם המנדב עליו ואינו שייך כ"כ שהשם ישתקע (כמ"ש רמ"א שם). . For example, a shul’s board is permitted to sell donated bookcases in order to build a beis medrash, and if they have other bookcases, they may sell it to use for other mitzvah-related purposes (e.g. buying tables).

If one states that he will donate a specific item to tzedaka after he acquires it, or a part of a debt after it is collected, he must keep his word. For example, if one tells his friend, “When I’m at the store, I’ll buy a case of tissues if they’re on sale, to give to the shul”, he may not renege on his pledge[70] רנח, ז-ח. . However, if one says before buying a business, that he will donate a percentage of the profits realized from the business (or lottery winnings before he wins it) to tzedaka, he need not keep his word, as the money is not yet in existence in any form and therefore a neder cannot apply to it[71] ש"ך (ס"ס רד), חכמ"א (קמח, לא). ונראה שיש לחלק בין זה וציור הקודם, דכשיש חפץ בעין, אע"פ שהוא ביד המוכר, או כשיש לו חוב על אחרים, שיש להמלוה רשות עליו למוכרו לאחר, הרי יש לו שייכות על החפץ ולא מיקרי דשלבל"ע לגמרי, משא"כ כשעדיין אין שום רווחים בעולם ולא קנה החפץ שיעשה הרווחים, הרי אינו יכול להקדיש החפץ עדיין, ואין הנדר חל משום דשלבל"ע. .

If one says, “if I perform (or do not perform) said action, I will donate money to tzedaka”, he is obligated to keep his word[72] רנח, י. ועערה"ש (?) דאין להקשות למה לענין תענית פסק דאסמכתא לא קניא, שיש לחלק, דצדקה הוי מצוה וחייב לקיים נדרי מצוה, משא"כ תענית יש בו צד חטא, ע"ש. (even though if one agreed to do something which is not a mitzvah, it would not be binding due to asmachta).

It is permitted to borrow money from a pushka in one’s house[73] רנט, א. דעדיין לא מטי לרשות קונה. ומצד מה דהוי כליו של קונה ברשות מוכר, אין לומר שהצדקה קנאו, דבשו"ע ורמ"א (חו"מ ר, א) יש מחלקת בכליו של קונה ברשות מוכר אי קני (מדין חצר) או לא, וש"ך כ' דהוי ספיקא דדינא, ועוד, במ"ב (קנד, נט) הביא מחלקת אם הקדש יכול לקנות בקנין חצר או לא. וא"כ הוי ספק ספיקא, וצדקה לא קנאו.

ואע"פ דיש לצדד אם יכול לשנותו לצדקה אחרת כיון דעדיין לא בא ליד גבאי, אבל צ"ע בזה כיון דנראה דהוי עכ"פ חשב בלבו ליתן לאותו צדקה, וחייב לקיים משחבתו כמ"ש רמ"א (רנח, יג).
, but not from the communal pushka in the shul, as that money has already entered the hands of the gabbai tzedaka[74] רנט, א. ובאמת יש לצדד להקל אם הבית הכנסת אין לו מנעול, דאין קנין חצר בחצר שאינה משתמרת, אבל אפשר שכשיש שם גבאי הוי משתמר לדעת הגבאי, ואפשר שכבר הגביה הגבאי הפושק"א של צדקה וא"כ קנאו לצורך הצדקה, ולכן למעשה לא כתבתי להקל. .

When one first gives ma’aser, he should stipulate that he is doing so b’li neder[75] דאם לא כן, אחר שעשה כן ג' פעמים חייב ליתן מדאורייתא מדין נדר, ואם יהיה קשה לו לאחר זמן, יצטרך לעשות התרה על זה. .

If one receives an item or cash in exchange for a donation to tzedaka, the value of the item may not be counted as ma’aser, but the rest of the donation may be counted[76] פשוט. ונ"ל מי שתורם לצדקה ע"י credit card, מה שהמוסד צדקה צריך לשלם 3% אל חברת האשראי בשביל processing fees, הכל נחשב למעשר, והכרטיס נותן לו 1% cashback , הכסף שהוא מקבל בחזרה אינו נחשב כמעשר (ולכן רק 99% ממה שנתן לצדקה נחשב למעות מעשר), כיון שהוא מקבל זה בשביל הנדבה, אבל, דהא מה שהם צריכים לשלם, הוי כמו שאר הוצאות שלהם, כמו שכשמוסדות של צדקה שוכרים לאנשים לאסף כסף בשבילם, המאסף לוקח 30% ממה שמקבל, והכל נחשב לצדקה. אמנם, דיברתי עם הר' משה פרידמן, ולא הסכים בזה, ודעתו דכל ה-4% נחשב כמעשר כיון שהם מוכרחים לשלם זה לחברת האשראי ולא איכפת להם כלל אם הנותן יקבל קצת מזה או לא. . For example, if pays $200 to attend a dinner and receives a meal valued at $30, he may only count it as a donation of $170 towards ma’aser.

Tzedaka organizations may hold raffles or Chinese auctions[77] רנח,י, ורמ"א (חו"מ רז, יט), דבנדר לצדקה אסמכתא קניא. , but for other causes it should be avoided[78] ע' רמ"א (חו"מ רז, יג) אם גורל הוי משחק בקוביא, וע' תשובות חוות יאיר (?) מתיר גורלים . One may buy tickets for tzedaka raffles with ma’aser money if there is no maximum number of tickets they are allowed to sell, but one who wins a prize should donate the value of the winning ticket to that tzedaka[79] אג"מ (או"ח ד, ס' עו ענף ב). וע' דרך אמונה (הל' מת"ע ז, ה, באה"ה ד"ה מיד) נוטה שצריך ליתן כל מה שהרויח למעשר, כיון שקנה הכרטיס הגרלה ממעות מעשר. .

D. Supporting Jews

It is a mitzvah d’oraysa[80] רמב"ם ע' קצה to buy from and help support a fellow Jew in need. One should purchase from a poor Jew even if it costs a little more than buying from someone else. For example, if one knows a certain plumber is having financial difficulties, one should try to hire him[81] ע' ש"ך (רנא, י) דבזה מקיים ויהיו עניים בני ביתך. . Even if one has the option to buy from a non-Jew or a rich Jew, one should preferably buy from the Jew. The same laws apply to selling to Jews[82] אהבת חסד (הלואה פ"א, סע' ו-ז) . One should therefore buy from Jewish-owned[83] ואם בעל החנות הוא אפיקורוס או מומר להכעיס, אין מצוה להחיותו (יו"ד קנח, ב), וע' תשובות והנהגות (ח"א סי' תתה) כ' שהחזון איש הקפיד מאד לקנות דוקא מיהודי שומר שבת. ונ"ל דלכן נוהגים לכתוב על החנויות "שומר שבת". [אמנם, רובא דרובם של ישראלים שאינם שומרים תורה ומצוות הוי מומרים לתיאבון ולא להכעיס, כמ"ש ערה"ש (רנא,יג), ע"ש, ולפי דבריו לכאו' אנחנו מצווים להחיותם וא"כ דינם שוה ליהודי שומר שבת.] stores.

There is a mitzvah d’oraysa[84] ספה"מ לרמב"ם (ע' קצז), חינוך (מצ' סו). to lend money to one who needs it, and it takes precedence to the mitzva of giving tzedaka[85] צז, א. . One is not obligated to lend if he estimates that the borrower will not pay him back[86] אהבת חסד (הלואה פרק א, סע' ט) . Even if one has the option to earn interest when lending the money to a non-Jew or a bank, he should lend it to a Jew for free[87] אהבת חסד (הלואה פרק ה, סע' ה) .

One should refrain as much as possible from taking charity[88] רנה, א.

ובענין מי ראוי לקבל צדקה, ע' שו"ע (רנג, א-ב) וערה"ש (שם) מי שיש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן עמהם, או נ' זוז ונו"נ עמהם, לא יטול צדקה, וכיון ששיעור ר' זוז הוא שיכול לפרנס עצמו לשנה, ומשיעור נ' זוז שנו"נ בהם יכול לעשות ר' זוז, ומסתבר דהכל תלוי לפי המקום והזמן, והעיקר הוא שיש לו מעות שיכול לפרנס עצמו ובני ביתו לשנה, עכת"ד. ובאמת בזה"ז אינו מצוי כ"כ שאדם יכול להרויח ממעותיו במשא ומתן לכופלו לד' פעמים בתוך שנה (כן העיר בבדה"ש כאן), ועדיין צ"ע מה השיעור בזה. וע' מורשת משה (ח"א עמ' דש) דמי שיש לו job שמביא כדי פרנסתו, אינו בכלל עני.
. Someone who would be justified in taking tzedaka, but refrains from doing so because he knows Hashem will supply him with sustenance, is one who truly puts his trust in Hashem and will surely become rich enough to support others. However, one who is healthy, but feigns disability in order that others should give him tzedaka, will surely become helpless because he did so[89] רנה, ב. משנה פאה סופ"ח, רמב"ם (מת"ע י,יט), וסיים שם, אבל אם הוא זקן או חולה ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ואין לו בצערו אלא יסורין, עכת"ד. [לכאו', כיון שאסור להרוג עצמו כדי שלא יטול צדקה, ואין בו שום מצוה אלא עבירה]. וע' ר"ש (משנה שם), דבירושלמי כ' כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו, עכ"ד, ותירץ כמ"ש הרמב"ם, שהירושלמי מיירי במי שמסגף עצמו בחיים רעים.

אמנם, שמעתי שיש סוברים דמותר לכתחלה ליטול צדקה, וגם מותר לאדם שיהיה בטוח שהקב"ה יזמין לו צדקה, וצ"ע מהמשנה הנ"ל דזה לא מיקרי בטחון, ובטחון הוי רק אם יהיה בטוח שה' יסדר לו פרנסה בלי לקחת צדקה. ומסתמא הם סוברים, שיש לצדד הירושלמי חולק על המשנה, וסובר דבכל גווני מותר ליקח צדקה ואפשר גם להיות בטוח על זה, ונוהגים כדברי הירושלמי (אבל צ"ע אם מנהג מועיל בזה נגד דברי הראשונים, ע' אג"מ (או"ח א, מה).
.

One may not take tzedakah for poor people from non-Jews publicly[90] רנד,א. וע' ט"ז וש"ך כ' משום חילול השם, וגמ' (סנהדרין כו:) קרא מי שמקבל צדקה מנכרים בפרהסיא "אוכלי דבר אחר", ר"ל חזיר (תוס' שם). ולענין קבלתה בצינעא, ע' דרישה כ' דמותר ליחיד לקבל צדקה מעכו"ם בצינעא, אבל גבאי לא יקבל כיון דאסור לגרום זכות לעכו"ם כיון שהוא מאריך הגלות. וע' ט"ז כ' דאין איסור לקבל בצינעא אלא כשהעכו"ם נותן דוקא בשביל ישראל, אבל כשמתפרנס בזה גם עניי עכו"ם, מותר לקבלו.

ואם שר רוצה ליתן להם, מקבלים אותו משום שלום מלכות, ושו"ע (רנד,א) כ' ינתנו לעניי עכו"ם בסתר, ורמ"א כ' יעשו מה שצוה השר.

והטעם למנוע מקבלת צדקה משר עכו"ם, משום ביבוש קציר וכו' כלומר כשיכלה זכות שביד עובדי כוכבים ויבש לחלוחית מעשה צדקה שלהם אז ישברו (ש"ך שם סק"ב בשם גמ' (ב"ב י:), וע' ט"ז סק"א).

[וצ"ע, דהא מנהג העולם לקבל צדקה מהמדינה בארה"ב אע"פ שעל פי רוב הממון בא מעכו"ם. ואין לומר דמותר מפני שאינו צדקה אם בא מהמדינה כיון שהמדינה לוקח הממון על כרחם ובלי רצון הנותן, וצדקה נקרא רק מה שניתן ברצון, דמבואר להיפך בגמ' (ב"ב ח:) שכופין על הצדקה, ואעפ"כ נקרא צדקה. ואין לומר שלא נקרא צדקה כיון שאין נותנים אותו רק לנצרכים, דהא הרבה אנשים שמקבלים ווי"ק ובולי אוכל הם לא חסירים כלום ואעפ"כ המדינה נותנת להם, וא"כ הוי בכלל מתנה לעשירים (שהוא רק בגדר שונא מתנות יחיה ואין בו איסור), דגם זה אינו, דהא כוונת הנותן הוא שהכסף ילך לנצרכים, וזה פשוט וברור שכל זמן שהסענאטור"ס בוחרים על זה, אומרים שצריכים ליתן זה כי אם לא נותנים העניים יהיו חסרי לחם, ואם כן הוא פשוט שזה דעת הנותן, ואע"פ שדעת המקבל הוא שאינו צדקה, זה אינו סברא לפוטרו, דהא יכול כל עני לקבל צדקה מעכו"ם ולומר שלדעתי זה אינו צדקה, ופשוט שהכל תלוי בדעת הנותן. ונ"ל, להקדים, שהאיסור לקבל מעכו"ם מסתמא הוי רק איסור דרבנן, דמדאורייתא רק נקרא חילול ה' אם הישראל עושה מעשה איסור בפני העכו"ם, אבל איסור זה אינו שמא יאמרו על ישראל פרטי שהוא עובר על איסור, אלא שבני ישראל אינם יכולים לפרנס ענייהם. א"כ, כיון שיש ברירה בדרבנן, י"ל שכל הכסף שישראל מקבל מהמדינה הוא באמת בא מישראל חבירו, וא"כ הוי צדקה מישראל. וגם יש נפ"מ בזה, דלפ"ז אפשר ששילום קצת מהמכס עולה לכסף מעשר]
, because it is a Chilul Hashem for them to think that Jews cannot support their own poor people. However, other causes, such as shuls and yeshivos, may take their money[91] רמ"א (רנד,ב), וכן מבואר בשו"ע (רנט, ג-ד). ואין להקשות ממה שכתוב בספר עזרא (ד, ג), לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו, דאע"פ שבית הכנסת הוי מקדש מעט, כיון שהוא רק דין דרבנן, מוכח שלא אסרו בבית הכנסת, ע' שו"ת בצל החכמה (ח"ג, סי' מא). . One may not take a physical item donated by an irreligious Jew for a shul, but one may take money from them for a shul or any other cause[92] ע' רמ"א (יו"ד שם) כ' ולא מן המשומד, אבל ש"ך כ' שמקבלין מן המומר, דאע"ג דאמרינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר, היינו בקרבן ודמי ליה, אבל הקדש עניים או בית הכנסת מקבלים. וע' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) דדוקא בבית הכנסת אסור כיון שהם מכשירי תפלה ותפלה כקרבן.

וע' רמ"א או"ח (קנד, יא), דמומר עכו"ם שמנדב נר או שעוה לבית כנסת אסור להדליקו. וע' מג"א בשם ספר חסידים (סי' תרפז) מתיר למומר לנדב ספר תורה, ואח"כ הביא דברי הש"ך דמתיר לנדב כל דבר, ומשמע שאינם חולקים. וע' מחה"ש כ' שהש"ך חולק על רמ"א, דלדעת רמ"א אין מקבלים לא ממון ולא חפץ מסויים, ולדעת הש"ך מקבלים הכל. ונראה מדברי מ"ב (שם) וחיי אדם (יז, נב) רצו ליישב שאם רוצה לנדב חפץ, אסור לקבלו, אבל אם נותן מעות מותר לקבלם.

[וצ"ע על הבנה זו, דהא מבואר בדברי הש"ך שמתיר אפי' לקבל בית שמנדב לבית הכנסת, משמע דלא כמ"ב. וגם יש לעיין בספר חסידים שהביא מג"א, דמבואר התם שאם יש לחוש שהמנדב ירצה לחזור במתנתו אסור לקבלו. ועוד, בספר חסידים לקמן (סי' תתקלח) שאם מומר רוצה לבנות בית כנסת או להשכיר סופר לכתוב ספר תורה אין מקבלים ממנו משום שאין ליהנות ממנו. וע' שדה חמד (כללים, מערכת המ' כלל קנו) מחלק דבמומר לעבודה זרה אין מקבלים ובמומר לשאר עבירות מקבלים.]

והיוצא מדברינו, דעכו"ם ומומר הוו הפכים (כן דייק בחתם סופר בחידושיו באו"ח קנד, יא), דמותר לקבל קרבנות מעכו"ם ולכן מותר לקבל מהם מתנות לבית כנסת שהם כקרבן, אבל אין מקבלים צדקה משום ביבוש קציר. אבל מומר, מותר לקבל ממנו צדקה אבל אין מקבלים ממנו קרבן (כמ"ש גמ' הוריות (יג.) אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, פרט למומר שאינו שב מידיעתו, וגמ' ערובין (סט:), מכם ולא כולכם להוציא את המומר. ואין להקשות למה יש ב' פסוקים להוציא מומר, כי אחד להוציאו מלהביא קרבן על חטאו ואחד להוציא משאר קרבנות (כ"כ תורה תמימה, ויקרא ד, כב).

וצ"ע, למה באמת הם הפכים? בשלמא למה מותר לקבל צדקה לעניים ממומר, דהלואי שיהיה לו מקצת זכויות, ולא אמרינן כן בעכו"ם. אבל למה מקבלים קרבן מעכו"ם ולא ממומר?

ואפשר יש להסביר, דעכו"ם שמביא קרבן הוא כיון שרוצה לידבק בה' אבל אין לו אפשרות, שאין להם תורה ומצוות, ואע"פ שיש להם ז' מצוות, הם אינם דרך לידבק בה' אלא חייבים בהם כדי שיהיה קיום לעולם. וה' נתן להם אפשרות לידבק בו על ידי קרבן עולה. אבל מומר, למה רוצה להקריב קרבן, כיון שנמאס בעיניו לעשות רצון קונו ולקיים מצוות ורוצה לחפש דרך אחרת לידבק בו שיותר קל בעיניו, ויתן כסף במקום קיום המצוות, ולכן לא נותנים לו שום אפשרות לעשות כן, שהוא חוצפה גדולה לומר להקב"ה שאינו רוצה לקיים מצוותיו ורק רוצה לעבדו ע"י קרבנות.
. However, when the donor to an institution is an irreligious Jew, his name should not be displayed, and if it needs to be, it should not be prominent[93] ע' שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' מא) ושו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) אסרו משום גנאי. ואפשר שי"ל עוד טעם, כדי שלא לכבד רשעים, כמ"ש שע"ת (שער ג, מאמר קמט) שאין ליתן כבוד לרשעים. .

One is permitted to take money for learning Torah or teaching it (if he would not be able to otherwise support himself without worry[94] רמ"א (רמו,כא) כ' דלעשיר אסור לקבל, ויש מקילין שיכול לקבל כדי להתפרנס בריוח, ומכל מקום מדת חסידות לא לקבל ), and it is proper to do so, and not be “stringent” to refuse assistance[95] אג"מ (?) .

 


[1] ספר המצות לרמב"ם ע' קצה, חינוך תעט. ואין מברכים על מצוה זו, ע' מ"ש בדיני קיום המצוות.

[2] ולרמב"ן (ספר המצוות, שכחת הלאוין יז) יש גם לאו, "לא ירע לבבך בתתך לו". ובנידון דכפייה על הצדקה, ע' מנ"ח (תעט, ג), דיכול לכפות על הצדקה כי אין מתן שכרה נכתב בצדה, ד"כי בגלל הדבר הזה יברכך וכו'" מיירי לענין איסור ולא ירע לבבך ולא לענין מצות נתינת צדקה. אבל יש לפקפק על דבריו, דהא ולא ירע לבבך, לדעת רוב פוסקים חוץ מרמב"ן, אינו מצוה אלא הוא הגדת המציאות, שאין לחשוב רע על העני כי בשביל זה ה' יברכך. ועוד, אפי' אם הוי מצוה, כמ"ש בה"ג, יש לפרש המצוה דמיירי בנתינת הלואה לעני קודם שנת השמטה, דבזה מיירי הפסוק הקודמת, וא"כ אין הכרע ד"לא ירע לבבך" מיירי בנתינת צדקה כלל.

[3] ספר המצות לרמב"ם ל"ת רלב, חינוך תעח

[4] רמ"א (רמט, ד). וע' גמ' כתובות (סח.) משמע דמפני שיש רמאים, אין חיוב ליתן לכל עני, אבל לא ראיתי כן בפוסקים.

[5] דרך אמונה (הל' מתנות עניים, פ"ז סקמ"ח). וראיתי בשם ר' אליהו קמאי (?) שיש לדייק כן מדברי רמב"ם (מת"ע ז, ב) במ"ש "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו... עובר בלא תעשה", ועפ"ז תי' דלכן הביא תוס' (ב"ב ח:) תירוצים אחרים למה כופין על הצדקה, כי אינו עובר בלאו כשהוא קופץ ידו מלתת לגבאי צדקה, כי הם לא העניים עצמם, ואין כופין אלא כשעני עצמו מבקש.

[6] רמט,א. ומשמע משו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' עד) שאינו אלא מנהג, וכ"כ ב"ח (ס"ס שלא). אבל תוס' (תענית ט.) הביא דברי הספרי דמשמע שהוא דאורייתא, וכ' הט"ז (שלא, לב) שהוא חיוב גמור. וע' בית לחם יהודה (רמט,ג) כ' דאפי' למהרמ"ם מעשר כספים דאורייתא, אבל מה שנותנים לעניים (ולא לשאר מצוות) הוי מנהג. וכ' שו"ע (סע' ב) שלא יפחות מליתן שלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה, עכ"ד. ומזה משמע דמדאורייתא אינו חייב ליתן מעשר. וע' ערה"ש (רמט, ג-ה) כ' דמדאורייתא חייב ליתן כל ממונו עד שיהיה לעניים די מחסורם, אבל חז"ל קבעו שאינו חייב יותר ממעשר וחומש.

[7]אה"ח (מעשר כספים יח, ב) כ' דרק ינכה הוצאות העסק, ומשמע שאין לגרוע מהחשבון כפי הוצאות ביתו, דלא ככנה"ג (סי' רמט) וקיצור שו"ע (לד,ד) כ' שמגרע הוצאות ביתו.

[8] רמט, א. ואין ליתן יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות. וע' ירושלמי (פאה א, א) בשנה ראשונה נותן חומש מן הקרן, ואח"כ חומש מן הריוח. [ונלע"ד, שאם באיזה שנה אדם ירצה ליתן יותר מחומש, כגון אם בהמשך השנה לא עשה כ"כ כסף אבל יש לו הרבה כסף משנים שעברו, נ"ל שאם בשנים שעברו לא נתן אלא מעשר, מותר לו בשנה זו ליתן יותר מחומש, כי הוא באמת נותן ה"חומש" מן הקרן של שנה שעברה, שכבר היה לו היתר ליתן החומש באותו שנה. וא"כ, אין דין זה נוגע אלא במי שכבר נתן חומש בשנים שעברו, אבל אנשים רגילים שלא נתנו המקסימום קודם לזה, מותר להם ליתן עד כדי החומש של כל הכסף שעשו להם קודם לזה.

ושמעתי שיש מתירים ליתן יותר מחומש בשביל שאר מצות, וכן משמע ברמ"א (תרנו, א), אבל המעיין בב"י יראה שאין ראי' מדברי הרמ"א שיכול לבזבז עד חומש בשאר מצוות. וע' חזון איש (קמט, ג).

ובשעת מיתתו, מותר ליתן אפי' יותר מחומש (רמ"א שם), אבל בשאילתות כ' תלתא ולא יותר (רע"א שם). וע' ערה"ש (רמט, ה) שאם יש סכנת נפשות, כגון פדיון שבויים או רעבים וצמאים, מחוייב ליתן יותר מחומש.

[9] אג"מ (יו"ד א, קמג). וע' שו"ת שבט הלוי (הנ"ל) שיכול לגרע כל המסים מחשבונו רווחיו.

[10] אהבת חסד (מעשר כספים, יח, ב). ונ"ל דהמנהג שיכול להוציא גם לטיפול ילדים.

[11] אהבת חסד (מעשר כספים יח, ג). אע"פ שאביו (המוריש) היה נזהר ליתן מעשר כל ימיו, מ"מ צריך לעשר מחדש (פ"ת קמט,א בשם של"ה). וע' פ"ת (שם) דבעל אינו חייב לעשר נכסי אשתו שהכניסה בשעת הנישואין, וע"ש דבעל צריך לעשר נכסי אשתו שירש ממנה.

[12] דרך אמונה (מת"ע פ"ז ס"ק כז), וכ"כ בארחות רבינו (הל' מעשר כספים). ובדרך אמונה (שם ציון ההלכה סז) כ' שאם ניתנו לו המעות כדי שיקנה דבר מסויים, חייב לעשר, כיון שאין הנותן מקפיד כ"כ אם המקבל יתן קצת למעשר, ואם ע"י נתינת מעשר לא יספיק לו לקנות הדבר שנתן עבורו, יתן ממעות אחרים, וכן הורה מרן בחתן א' שנתן לו הוריו לקנות דירה ואם יתן מעשר לא יספיק לו לקנות הדירה, והורה שירשום המעשר עליו לחוב ובמשך הזמן יפרענו, אבל אם אביו נותן לו הדירה אין צריך לעשר.

[13] שו"ת שבט הלוי (ח"ה קלג, ד) שמי שיש לו פרנסה בריוח יחמיר ליתן מכל רווחיו, ומי שפרנסתו מצומצם יכול להקל כדעת הקצשו"ע הנ"ל.

[14] ערה"ש (רנא, ה), דהא דאמרינן חייך קודמים ואינו חייב בצדקה (אלא שלישית שקל לשנה כמ"ש בשו"ע סע' ב) עד שיש לו פרנסת ביתו, מיירי במי שאין לו אלא לחם צר ומים לחץ, אבל מי שיש לו בשר ותענוגים וכו' חייב בצדקה. [ושמעתי סברא להקל, דמה שכתב הערה"ש לא שייך אלא בזמן שהעניים אינם יכולים לקנות אלא לחם צר ואוכל בצמצום, אבל בזמה"ז בכמה עיירות באמעריקא שגם העניים יש להם נעליים ובגדים יקרים, אפשר שאינו חייב במעשר עד שיש לו יותר ממה שיש לשאר העניים שהיה נותן להם צדקה.]

[15] רמב"ם (מת"ע ז, ג)

[16] ולענין מי שאינו שומר תורה ומצוות, ע' שו"ע (רנא,א) דמי שהוא עבריין במזיד אין להחיותו, וע' רמ"א (סע' ב) דעבריין לתיאבון מותר להחיותו אבל אין מצוה, וע' ערה"ש (סקי"ג) דאנשים בזמה"ז שאוכלים נבילה במקום דשכיח כשירה, הוא מפני העדר ההרגל ומיקרי מומר לתיאבון. וע' ט"ז (או"ח שפה, א) לענין צדוקים כ' בשם ב"י וז"ל, דמזיד דידהו כאונס דמי דמעש' אבותיה' בידיהם והוי ליה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, עכ"ל. וע' ש"ך (יו"ד קנט, ו) מחלקת לענין רבית אם קראים הוי דינם כתינוק שנשבה.

[17] רמב"ם (מלכות י,יב) כ' צוו חכמים, ומלשון שאר פוסקים לא ברור אם הוא חיוב או רשות

[18] ע' שו"ע (רמח,ב) ממשכנים על הצקדה, ולכאו' מה שחייב ליתן מתקנת הקהל אינו יכול לנכות מן המעשר.

ואם הלוה מעות לעני ורוצה לגבותו מן המעשר, כ' ש"ך (רנז,יב) דאינו יכול לגבותו ממעות מעשר אלא אם התנה מתחלה לכך, וכ' נו"ב (הו"ד פ"ת שם) דיכול להפריש עליהן, וע' אג"מ (יו"ד א,קנג) סיים בצ"ע. (גם תמה שם על מה שכתב הנו"ב שצריך ליטול רשות מהעני על זה.)

[19] ע' ט"ז (קמט,א) שאינו יכול לפרוע חובו מן הצדקה

[20] ט"ז (רמט, א) וש"ך (סק"ג), ערה"ש (סק"ח) וחכמ"א (קמד, יא). וע' רמ"א (שם סע' א בשם מהרי"ל) כ' שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, אלא יתננו לעניים. אבל באה"ג (אות ה) כ' דרמ"א מיירי ממצוה שבחובה, אבל אי רוצה לעשות מצוה שאינו מחוייב בו, רשאי. ולפ"ז אין מחלקת בין מהרי"ל ומהר"ם מרוטנברג שכתב שיכול לעשות מצוות ממעות מעשר. (וע' פ"ת בשם חת"ס כ' דבאה"ג שגה בזה, דמהרי"ל כ' להדיא הטעם כיון דמעשר שייך לעניים, אבל מכל מקום אין מחלקת, דמהרי"ל מיירי שהנהיג ג' פעמים להפריש מעשר לעניים, וא"כ כל מה שיפריש אחר זה הוי ממילא לעניים ואינו יכול לקנות ממנו מצוה.)

וע' ט"ז כ' דמותר לקנות מצוות בבית הכנסת ממעות מעשר אם משעת קנייה היה דעתו על זה, כיון דהמעות לצדקה אזיל, והש"ך כ' בשם מהרש"ל דדוקא יכול לעשות מצוה ממעות מעשר אם בלאו הכי לא היה יכולת בידו לעשותו, אבל מהר"ם מרוטנבורג כ' יכול לפרנס בניו הגדולים ממעות מעשר, וזה משמע שיכול לעשות ממנו מצוה אע"פ שהיה בידו לעשותו בלאו הכי, עכת"ד. [ואני בעניות דעתי לא הבנתי מה מדייק הש"ך מדבריו שם, דלעשות מצות צדקה לזון בניו הגדולים שאינו חייב לזונם ודאי מותר, והנידון אינו אלא אם יכול לעשות שאר מצוות ממעשר.]

וע' לקמן שכתבתי בשם אהבת חסד דמעשר כספים דוקא לעניים בעלי תורה, ע"פ המדרש. וכן דעת שו"ת משיב דבר (ח"ב ס' עה), שכתב יש ב' מקורות למעשר כספים, מדברי הירושלמי דנלמד ממעשר עני, או מדברי הספרי דנלמד מ"עשר תעשר", דמיירי במעשר שני, ועיקר המטרה של מע"ש הוא לתורה ויראת שמים ע"י מה שבעליו שוהים בירושלים, וא"כ אינו יוצא מע"כ אלא כשנותנו או לעניים או לעמלי תורה. אבל שם כ' שזה כוונת הש"ך במ"ש "להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה", דר"ל כיון דסו"ס נותן המעות לעניים. [ולפע"ד קשה לפרש דברי הש"ך כן, דקודם לזה כתב "דכל מצוה שתבוא לידו" יכול לקנות מן המעשר. וגם על עיקר דברי המשיב דבר יש לפקפק, דהא אם עיקר המע"ש הוא גם משום יראת שמים, הרי גם יכול לבזבז מע"כ על דברים המביאים ליראת שמים, כגון קירוב רחוקים וכו', וצ"ע. וגם על עיקר הלימוד ממע"ש, מסתמא לדעת שאר פוסקים שהביאו דברי מהרש"ל, שיכול ליתן מעשרו לשאר מצוות, טעמם משום דמעשר שני ועני הוו דוגמאות של מצות, והוא הדין שיכול ליתן מעשרו לשאר מצות.]   

[21] שמעתי בשם הגר"י קמנצקי דיכול ליתן לצורך העירוב ממעות מעשר, כיון שבזה ישמרו מן העבירה של הוצאה בשוגג.

[22] ט"ז (רמט,א)

[23] הליכ"ש (סוכות פרק יא, דבר הלכה ב)

[24] ט"ז (שם)

[25] רנז, ט, עפמ"ש בגמ' ערובין (סג.) הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם. וע' גר"א (שו"ע שם) מציין דברי תוס' (קדושין כז. ד"ה נתון), ונ"ל שרצה לדייק מדברי התוס' שאין איסור בזה אא"כ נותן ב' מיני מתנות, כגון מעשר ראשון ומעשר עני, לעני אחד, אבל ליתן לעני אחד כל מעשר ראשון שלו, מותר. וחשבתי להביא ראי' לזה, ממ"ש בגמ' בבא בתרא (קכג:), ודברי הראשונים (שם), שיש מכירי כהונה, דהיינו אוהביו של כהן שתמיד מביאים לו מתנותיהם, ויש להקשות דהא אסור להביא כל מתנותיו לכהן אחד? ויש לתרץ עפמ"ש, שהמכירים נתנו כל מתנות של סוג אחד לכהן אחד, כגון כל תרומותיהם לכהן אחד, וכל הזרועות לכהן אחר, וזה מותר. שו"ר שכן כתב בדרך אמונה (הל' מעשר ז, ו. וע"ש בביאורים תירץ שמכירי כהונה היו נותנים לכהן אחר בכל שנה, וכיון שמחליפים הכהן בכל שנה, מותר).

וע' אג"מ (יו"ד א, קמד) שיש לדייק בדברי הש"ך (רנז, יט) שאם יש לו קרוב א' עני ושאר העניים רחוקים, יכול ליתן לו כל מעשרו. אבל אפי' אם נימא כהש"ך, לא יתן לו כל מעות צדקה שלו ויפטור עצמו משאר צדקות, שיהיה חילול ה' שבנ"א יאמרו שאין חושש למצות צדקה והחזקת תורה.

[26] ערה"ש רנא, ו. [אמנם, היינו רק לענין צדקה, אבל אם צריכים מזונות, יתן כל המזונות לאביו ואמו, ואם הותיר, לאחיו ואחותו, ואם הותיר, לבני משפחתו, וכו', כן נראה מדברי תנא דבי אליהו (פר' כז).]

[27] פ"ת (רנא,ד בשם חת"ס), דכל הקדימות לא אמרו אלא להקדים ולא לדחות נפשות

[28] ע' שו"ע (רנא, ז) דלהאכיל הרעב קודם מלכסות הערום.

וע' שו"ע (רנ, א) נותנים לעני די מחסורו אשר יחסר לו, ואם היה עשיר ונעשה עני, נותנים לו סוס לרכוב עליו, עכת"ד. [אבל בדרך כלל, דין זה לא שייך כ"כ בזמן הזה, שיש הרבה עניים שאין להם כסף בשביל דירה והוצאות רפואה וחתונות, ופשוט דכל אלו קודמים לכל צרכי העשיר שהעני, וא"כ אין ליתן די מחסורו אלא אחר שכל העניים כבר קיבלו שאר צרכיהם.]

[29] ע' שו"ע (רנא,ג) ורמ"א (שם), ע"פ פת"ש (ד) שאין דוחין נפשות מפני קדימות אלו. ומשמע בחכמ"א (קמה, ז) שהקדימה הראשונה הוא כפי הצורך, ואח"כ שאר קורבות.

וקשה ליתן פרטים מדוייקים בדיני הקדימות, אבל ע' חכמת אדם (שם) כ' כעין זה: חסרי לחם, חולים, להשיא עניות בתולות ויתומות, ליתן לנערים שילמדו תורה, צרכי בית המדרש, צרכי בית הכנסת, ואח"כ ליתן לעניים כל צרכם.

ועפת"ש (סק"ג) בשם תשובת שמש צדקה, שהמעלות בסע' ג' קודמים לאלו שבסעי' ט.

והיוצא מדבריהם, בדיני הקדימה:

1. עצמו (דהיינו, שאם אין לו פרנסת ביתו אינו חייב בצדקה). 2. אביו ואמו. 3. בניו. 4. אחיו מן האב (ע"פ ט"ז וש"ך שם) 5. אחיו מן האם. 6. שכיניו. 7. קרובי אשתו (ע"פ פ"ת סק"ב, ע"ש שהם שוים לבני עירו, וצ"ע מה דינם אם הם גם בני עירו). 8. עניי עירו. 9. עניי ירושלים (ע"פ פ"ת סק"ד). 10. עניי ארץ ישראל (ע' ש"ך דמדוייק בדעת השו"ע שאינו קודם לעניי עירו). 11. עניי חוץ לארץ.

ואם יש לפניו כמה עניים באותו קדימה, יש להקדים (ע"פ שו"ע סע' ט):

1. תלמיד חכם (וכל הגדול בחכמה מחבירו, קודמו). 2. כהן. 3. לוי. 4. ישראל. 5. חלל. 6. שתוקי. 7. אסופי. 8. ממזר. 9. נתין. 10. גר [נ"ל המנהג שמרחמים יותר על הגר משאר עניים, ולא ידעתי הטעם, כי הוא נגד דעת השו"ע]. 11. עבד משוחרר.

ומה שהוא קודם, ואח"כ אביו ואח"כ בניו, מקורו מיעקב, "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפינו" (פרישה רנא, ה).

[30] רנא,ט. וע"ש עוד פרטים שהבאנו בהערה לעיל. וכ' פ"ת (סק"ד בשם תשובת שמש צדקה) דהיינו דוקא אם שניהם מעיר אחת. וע' רמ"א (שם) דלכסות תלמיד חכם קודם להחיות עם הארץ, והש"ך חולק עליו כיון שהיום אין לנו ת"ח.

[31] רמ"א שם

[32] אהבת חסד (יט, א), בשם המדרש. וכ' שם ואם אינו יכול לחלק כולם לבעלי תורה, יראה לחלק להם עכ"פ רובם או חצים. [ונראה פשוט דכיון שאין לומדים הלכה מן המדרשות, אין לדחות סדר הקדימות המוזכרים בשו"ע מפני זה, כגון ליתן לתלמיד חכם הדר בארץ ישראל קודם שיתן לעני עם הארץ הדר בעירו, ולזה רמזתי בפנים.]

[33] רמ"א (רמו, א) הביא דבר זה, שיכולים להתנות מעיקרא (ולא לאחר שכבר למד). אבל בפוסקים יש כמה נקודות:

א', מה שמרויח הבעל הבית, צריך ליתן חציו אל התלמיד חכם, כ"כ ש"ך (רמו, ב) וחיי"א (ח"א, י, א) ואג"מ (יו"ד ד, לז).

ב', התלמיד חכם מקבל רק חצי השכר מן הלימוד כי חציו הולך אל הבעל הבית, כ"כ ש"ך (שם) וחיי"א (שם) ואג"מ (שם).

ג', דעת האג"מ (שם) דאין זה בכלל ענין צדקה, ולא היה יכול זבולון ליתן לו כלום מסך הצדקה שהיה צריך ליתן.

וע' אמרי בינה (מכון משנת ר"א, ח"ג, תשובות ח"א ס' יג) בענין שוטת ר' האי גאון דאי אפשר לקנות זכות על איזה מצוה, שאתה הוא שכבשת את יצרך ונשאת משאת המצות וסיגפת עצמך ביראתך, בוא וקבל שכרך. ורצה ליישבו עם דעת רמ"א, שיש ב' מיני שכר על לימוד תורה, דהיינו שכר סגולי שמזין נפשו ונשמתו, וגם שכר גמולי על קיום המצוה, ורמ"א מיירי בשכר גמולי כמו שכל מי שמקיים רצון המלך מקבל שכר, גם הוא מקבל, אבל השכר סגולי דבק במי שעושה הפעולה, ובזה מיירי ר' האי.  

[34] אג"מ (יו"ד ב,קיג). וחייב ללמד בנו מקרא ולכן אינו יכול לנכותו. ואע"ג שאינו חייב ללמד בתו תורה, כיון שאם לא היה שולחה לבית ספר היה חייב לשולחם לבתי ספר של המדינה שהוא ללא תורה וללא אמונה, ומחוייב לראות שתהא בתו כשרה להאמין בה', ולכן הוי דבר שבחובה. וכ' אם יש צורך שייך להתיר ליתן שכר הבנות ממעות מעשר.

[35] אג"מ (יו"ד א,קמג), ונלמד ממה שחייב ליתן לאשתו מדין מזונות עוד סעודה כדי ליתן לאורחים, ומוכח מזה שאינו יכול לומר לאשתו שתהיה אכזרית אלא חייב ליתן לה כפי הרגילות. א"כ, כל שכן כשהיא גרה עם בניה שחייב לזונם מדין מזונות, ואינו יכול לפורעו ממעות מעשר.

[36] אג"מ (יו"ד ב, קיב), וע' ארחות רבינו (הל' מעשר כספים) דמרן לא רצה להתיר לשלם זה ממעות מעשר.

[37] ע' ט"ז (רמט,א) מתיר אם בלי זה אין יכולת בידו לקנותם, וערה"ש (סק"י) כ' צ"ע, וראוי להתרחק מהיתר זה, ומשמע דטעמו משום שהוא העיקר הנהנה מקניית ספרים שלו, ואין להתיר אא"כ הוא שוה לשאר אנשים כגון אם משאירם בבית המדרש. וצריך לכתוב עליהם שזהו ממעות מעשר למען ידעו בניו זה ולא יחזיקוהו להם (שם), וע' פת"ש (סק"ב) דאסור למוכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה. [ואם אינו משאילם לאחרים, משמע שאינו יכול לקנות ספרים אע"פ שרוצה ללמוד מהם בעצמו ולכאו' הוי צרכי מצוה דמצות תלמוד תורה. ואפשר הטעם בזה, כיון שחייב לקנות ספרים בזמן הזה כמ"ש בשו"ע סי' ער, הוי דבר שבחובה ואינו יכול לעשותו ממעות מעשר.]

[38] אג"מ (יו"ד א, קמד)

[39] ? לא מצאתי זה מפורש אבל נ"ל שכן נוהגים, ויש לפקפק על זה דמי יימר שיצטרך לצדקה באותו שעה, וגם שזה דומה למי שנותן צדקה לעצמו. ונתעוררה השאלה לענין retirement accounts, אם יכול להפריש כדי שיוכל לפרנס עצמו בימי זקנו כדי שיוכל ללמוד תורה ברווחות או כדי שלא יצטרך לקבל צדקה, וגם בזה יש לפקפק שאין להתיר ליתן צדקה לעצמו, וצ"ע.

[40] כיון שחלק שמחוייב בו הוי כעין חוב, הוי כפורע חובו ממעות מעשר.

[41] רמב"ם (מלוה ולוה א, א)

[42] אהבת חסד (ב,יח). וע"ש דלדעת הרמב"ם (סה"מ ע' קצה וע' קצז, ומשמעות הל' מלוה ולוה א, א) גם הלואה לעניים נכלל במצות צדקה, ולדעת רמב"ן (לא מצאתי כעת) הוי מצוה בפני עצמה, ולכן לדעת רמב"ן אינו יכול להלוות עניים ממעות מעשר (לדעת המחמירים שאינו יכול לבזבז מעשר על שאר מצוות). אבל אם עושה כן מתחילת הנהגתו או התנה בהדיא שיכול להלוות עניים ממעשרו, מותר. [ונ"ל דבזה"ז המנהג פשוט לעשות מצוות ממעות מעשר, ואם כן אפשר דלא צריך תנאי להדיא.]

[43] אהבת חסד (ב, טז). וכתב כן מכמה טעמים, כי אינו דומה מרובים שעושים את המצוה למועטים שעושים, וגם שיכול לקיימו אפי' בשעה שהוא ישן, וגם שיהא מצוה קבועה לדורות.

[44] רמט, ו

[45] רנב,א

[46] רמב"ם (מת"ע ח,י). ועערוה"ש (רנב,א) משמע שאין שבויים מצויים בזמנינו, אלא במדינות ערב ובאסיא [ובזמה"ז גם בסומאליא]

[47] רמט,ג. ואפי' נותן לו הרבה, הפסיד זכותו, ועובר על ולא ירע לבבך בתתך לו (ש"ך בשם סמ"ג).

ואפשר שיש עוד סמך לזה מדברי התפא"י (משניות מע"ש פ"ה או' עא) על דברי המשנה, "עשיתי ככל אשר צויתני, שמחתי ושימחתי בו", ופי', ושימחתי לאחרים, שנתתי להם בפנים יפות ושמחה. (אמנם, ע' משנה ראשונה (שם) שדייק מכאן שיש מצוה ליתן ממע"ש שלו לשמח לעניים, ובשנות אליהו (להגר"א, שם) פי' דקאי על מצות צדקה.)

[48] רמב"ן (ספה"מ, שכחת הלאווין יז)

[49] גמ' חגיגה (ה.) כ' מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה.

[50] רנ, יד

[51] רמב"ם (פיה"מ אבות ג,טו), כי הכל לפי רוב המעשה, ר"ל ריבוי המעשים. וכ"כ באה"ח (?) לענין הלואה. וכעין זה בספר החינוך (מ' טז) שאדם נמשך אחר מעשיו.

[53] חוט שני (הל' יו"ט עמ' שנב), כיון שאין המצוה עוברת, אלא שהעני לא רוצה לבוא לו אחר הלימוד.

[54] רמח, ח

[55] אהבת חסד (ב, טז בהגה"ה). וה"ה לכל מצוה. וע"ש הביא דברי התוספתא (פאה פ"ד) אמר ליתן ונתן נותנין לו שכר אמירה ושכר נתינה, משמע שעל האמירה עצמו הוא מקבל שכר.

[56] רנח, ד

[57] רמ"א (רנח, יג), כדעה א' שם (שהוא דעת ר"י), ולדעה ב' (שהוא דעת הרא"ש בתשובה, ע' מ"ש לקמן בזה) אינו חייב עד שיוציא בשפתיו דרק בהקדש יכול לחייב עצמו ע"י מחשבה. וכ"כ בשו"ע חו"מ (ריב, ח) בדעה א' שם ומשמע שפסק כוותיה. וכ"כ בשו"ע או"ח (תקסב, ו) לענין קבלת תענית שהוא גם נלמד מדין צדקהוע' גר"א (חו"מ שם) תמה על רמ"א או"ח (תקנג, א) דלענין קבלת התענית של ט' באב קודם זמנו, דלא הוי קבלה, שהוא דלא כמו שכתב בעצמו ביו"ד.

[וע' רא"ש (תענית א, יג) משמע דנדר לצדקה במחשבה הוי נדר, וסותר למ"ש בתשובה (ע' טור חו"מ ס' ריב) דרק בנדר להקדש או לתרומה הוי נדר (כמבואר בגמ' שבועות כו:), ולא בצדקה. ותי' בדרישה (חו"מ שם ס"ק יב) דדוקא צדקה לבדק הבית הוי כהקדש, ולא צדקה בזמן הזה, וקבלת תענית הוי כקרבן דהוי כמקריב חלבו לדמו לשמים, וסיים שם דיכול להיות דגם לדעת ר"י לא אמרינן דנדר במחשבה לצדקה הוי נדר אלא בנדרי בדק הבית (והוא דלא כמ"ש בשו"ע במקומות הנ"ל). וע' ט"ז (או"ח תקסב, ח) רק בתענית מתחייב ע"י מחשבתו כיון שהוא כקרבן שמקריב גופו לשמים ולא דמי לצדקה, ומה שכתב הרא"ש דגם בצדקה הוי נדר, הוא רק בדעת ר"ת, ע"ש.]

[58] רמ"א (רמט, יג). [ובפרט על כותלי בית כנסת יש לכתוב שמות המנדבין, כיון דהוי מקדש מעט, ומצינו שעשו כן במקדש, ע' זכריה (ו, יד), ורד"ק (שם).]

[59] ע' שו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמב) משמע שאין חילוק בין מעות עניים ושאר מצוה.

[60] ועובר משום לא תאחר לשלמו (רמב"ם ספה"מ ל"ת קנה, חינוך מצ' תקעד), כ"כ רמב"ם (מתנ"ע ח, א). והמקיימו, קיים מצות מוצא שפתיך תשמור (רמב"ם ספה"מ ע' צד, חינוך מצ' תקעה), כ"כ רמב"ם (ספה"מ שם, ובהל' נדרים א, ד).

[61] רנז, ג. ואין חילוק בין אמר ולא הפריש או הפריש ולא נתן (כ"כ רמב"ם מתנ"ע ח, א). ועובר מיד, כיון שמצויים עניים, ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים, כ"כ שו"ע (שם). וי"א שאם אין שם עניים עובר אחר ג' רגלים, וחייב לחפש אחר עניים (ע' גר"א שם).

[62] לא מצאתי מפורש שיש גדר לזה (וכתבנו שנה לדוגמא בעלמא), אבל חייב להיות שיש גדר בזה, דאם לא, יפטור עצמו לעולם, כמו שכתב ש"ך (רנג, ח).

[63] ב"י (סי' רנז ד"ה וכתב עוד) בשם ר"ת

[64] רמ"א (רנז, ג), עפמ"ש ב"י בשם המרדכי.

[65] רנח, יב

[66] רנג, ו

[67] ע' רנג, ז, מעות שגבו לפדיון שבוי ומת קודם שנפדה, יש מי שאומר (רשב"א) הם של יורשיו, ויש מי שאומר (רא"ש) לא זכו בהם יורשיו דאדעתא דהכי לא התנדבו, ולזה הדעת נוטה, עכת"ד. ועערה"ש סיים בדעת הרא"ש, דמעיקר הדין צריך להחזיר הנדבות, אבל כיון דבזה יפלו הוצאות רבות, לכן עושין בהם צרכי רבים.

[68] רנח, ג. וע' פת"ש (שם) בשם חת"ס, אם נדב לצדקה ושכח לאיזה צדקה נדב, אנו מורים לו שיתן לכולם, אבל אין לכופו על זה, אלא אם ירצה מניח ביניהם ומסתלק, ע"ש.

[69] רנט, ב-ג, ע"פ ט"ז וש"ך (שם), וע"פ ש"ך (ה) וחכמ"א (קמח, טז) דמותר לשנות לדבר הרשות דוקא כשלא יחסר הצורך שהתנדב בשבילו. ואם נשתקע שם בעלים יכולים לשנותה אפי' לדבר הרשות (שו"ע שם), אבל בזה"ז בדרך כלל כותבים שם המנדב עליו ואינו שייך כ"כ שהשם ישתקע (כמ"ש רמ"א שם).

[70] רנח, ז-ח.

[71] ש"ך (ס"ס רד), חכמ"א (קמח, לא). ונראה שיש לחלק בין זה וציור הקודם, דכשיש חפץ בעין, אע"פ שהוא ביד המוכר, או כשיש לו חוב על אחרים, שיש להמלוה רשות עליו למוכרו לאחר, הרי יש לו שייכות על החפץ ולא מיקרי דשלבל"ע לגמרי, משא"כ כשעדיין אין שום רווחים בעולם ולא קנה החפץ שיעשה הרווחים, הרי אינו יכול להקדיש החפץ עדיין, ואין הנדר חל משום דשלבל"ע.

[72] רנח, י. ועערה"ש (?) דאין להקשות למה לענין תענית פסק דאסמכתא לא קניא, שיש לחלק, דצדקה הוי מצוה וחייב לקיים נדרי מצוה, משא"כ תענית יש בו צד חטא, ע"ש.

[73] רנט, א. דעדיין לא מטי לרשות קונה. ומצד מה דהוי כליו של קונה ברשות מוכר, אין לומר שהצדקה קנאו, דבשו"ע ורמ"א (חו"מ ר, א) יש מחלקת בכליו של קונה ברשות מוכר אי קני (מדין חצר) או לא, וש"ך כ' דהוי ספיקא דדינא, ועוד, במ"ב (קנד, נט) הביא מחלקת אם הקדש יכול לקנות בקנין חצר או לא. וא"כ הוי ספק ספיקא, וצדקה לא קנאו.

ואע"פ דיש לצדד אם יכול לשנותו לצדקה אחרת כיון דעדיין לא בא ליד גבאי, אבל צ"ע בזה כיון דנראה דהוי עכ"פ חשב בלבו ליתן לאותו צדקה, וחייב לקיים משחבתו כמ"ש רמ"א (רנח, יג).

[74] רנט, א. ובאמת יש לצדד להקל אם הבית הכנסת אין לו מנעול, דאין קנין חצר בחצר שאינה משתמרת, אבל אפשר שכשיש שם גבאי הוי משתמר לדעת הגבאי, ואפשר שכבר הגביה הגבאי הפושק"א של צדקה וא"כ קנאו לצורך הצדקה, ולכן למעשה לא כתבתי להקל.

[75] דאם לא כן, אחר שעשה כן ג' פעמים חייב ליתן מדאורייתא מדין נדר, ואם יהיה קשה לו לאחר זמן, יצטרך לעשות התרה על זה.

[76] פשוט. ונ"ל מי שתורם לצדקה ע"י credit card, מה שהמוסד צדקה צריך לשלם 3% אל חברת האשראי בשביל processing fees, הכל נחשב למעשר, והכרטיס נותן לו 1% cashback , הכסף שהוא מקבל בחזרה אינו נחשב כמעשר (ולכן רק 99% ממה שנתן לצדקה נחשב למעות מעשר), כיון שהוא מקבל זה בשביל הנדבה, אבל, דהא מה שהם צריכים לשלם, הוי כמו שאר הוצאות שלהם, כמו שכשמוסדות של צדקה שוכרים לאנשים לאסף כסף בשבילם, המאסף לוקח 30% ממה שמקבל, והכל נחשב לצדקה. אמנם, דיברתי עם הר' משה פרידמן, ולא הסכים בזה, ודעתו דכל ה-4% נחשב כמעשר כיון שהם מוכרחים לשלם זה לחברת האשראי ולא איכפת להם כלל אם הנותן יקבל קצת מזה או לא.

[77] רנח,י, ורמ"א (חו"מ רז, יט), דבנדר לצדקה אסמכתא קניא.

[78] ע' רמ"א (חו"מ רז, יג) אם גורל הוי משחק בקוביא, וע' תשובות חוות יאיר (?) מתיר גורלים

[79] אג"מ (או"ח ד, ס' עו ענף ב). וע' דרך אמונה (הל' מת"ע ז, ה, באה"ה ד"ה מיד) נוטה שצריך ליתן כל מה שהרויח למעשר, כיון שקנה הכרטיס הגרלה ממעות מעשר.

[80] רמב"ם ע' קצה

[81] ע' ש"ך (רנא, י) דבזה מקיים ויהיו עניים בני ביתך.

[82] אהבת חסד (הלואה פ"א, סע' ו-ז)

[83] ואם בעל החנות הוא אפיקורוס או מומר להכעיס, אין מצוה להחיותו (יו"ד קנח, ב), וע' תשובות והנהגות (ח"א סי' תתה) כ' שהחזון איש הקפיד מאד לקנות דוקא מיהודי שומר שבת. ונ"ל דלכן נוהגים לכתוב על החנויות "שומר שבת". [אמנם, רובא דרובם של ישראלים שאינם שומרים תורה ומצוות הוי מומרים לתיאבון ולא להכעיס, כמ"ש ערה"ש (רנא,יג), ע"ש, ולפי דבריו לכאו' אנחנו מצווים להחיותם וא"כ דינם שוה ליהודי שומר שבת.]

[84] ספה"מ לרמב"ם (ע' קצז), חינוך (מצ' סו).

[85] צז, א.

[86] אהבת חסד (הלואה פרק א, סע' ט)

[87] אהבת חסד (הלואה פרק ה, סע' ה)

[88] רנה, א.

ובענין מי ראוי לקבל צדקה, ע' שו"ע (רנג, א-ב) וערה"ש (שם) מי שיש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן עמהם, או נ' זוז ונו"נ עמהם, לא יטול צדקה, וכיון ששיעור ר' זוז הוא שיכול לפרנס עצמו לשנה, ומשיעור נ' זוז שנו"נ בהם יכול לעשות ר' זוז, ומסתבר דהכל תלוי לפי המקום והזמן, והעיקר הוא שיש לו מעות שיכול לפרנס עצמו ובני ביתו לשנה, עכת"ד. ובאמת בזה"ז אינו מצוי כ"כ שאדם יכול להרויח ממעותיו במשא ומתן לכופלו לד' פעמים בתוך שנה (כן העיר בבדה"ש כאן), ועדיין צ"ע מה השיעור בזה. וע' מורשת משה (ח"א עמ' דש) דמי שיש לו job שמביא כדי פרנסתו, אינו בכלל עני.

[89] רנה, ב. משנה פאה סופ"ח, רמב"ם (מת"ע י,יט), וסיים שם, אבל אם הוא זקן או חולה ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ואין לו בצערו אלא יסורין, עכת"ד. [לכאו', כיון שאסור להרוג עצמו כדי שלא יטול צדקה, ואין בו שום מצוה אלא עבירה]. וע' ר"ש (משנה שם), דבירושלמי כ' כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו, עכ"ד, ותירץ כמ"ש הרמב"ם, שהירושלמי מיירי במי שמסגף עצמו בחיים רעים.

אמנם, שמעתי שיש סוברים דמותר לכתחלה ליטול צדקה, וגם מותר לאדם שיהיה בטוח שהקב"ה יזמין לו צדקה, וצ"ע מהמשנה הנ"ל דזה לא מיקרי בטחון, ובטחון הוי רק אם יהיה בטוח שה' יסדר לו פרנסה בלי לקחת צדקה. ומסתמא הם סוברים, שיש לצדד הירושלמי חולק על המשנה, וסובר דבכל גווני מותר ליקח צדקה ואפשר גם להיות בטוח על זה, ונוהגים כדברי הירושלמי (אבל צ"ע אם מנהג מועיל בזה נגד דברי הראשונים, ע' אג"מ (או"ח א, מה).

[90] רנד,א. וע' ט"ז וש"ך כ' משום חילול השם, וגמ' (סנהדרין כו:) קרא מי שמקבל צדקה מנכרים בפרהסיא "אוכלי דבר אחר", ר"ל חזיר (תוס' שם). ולענין קבלתה בצינעא, ע' דרישה כ' דמותר ליחיד לקבל צדקה מעכו"ם בצינעא, אבל גבאי לא יקבל כיון דאסור לגרום זכות לעכו"ם כיון שהוא מאריך הגלות. וע' ט"ז כ' דאין איסור לקבל בצינעא אלא כשהעכו"ם נותן דוקא בשביל ישראל, אבל כשמתפרנס בזה גם עניי עכו"ם, מותר לקבלו.

ואם שר רוצה ליתן להם, מקבלים אותו משום שלום מלכות, ושו"ע (רנד,א) כ' ינתנו לעניי עכו"ם בסתר, ורמ"א כ' יעשו מה שצוה השר.

והטעם למנוע מקבלת צדקה משר עכו"ם, משום ביבוש קציר וכו' כלומר כשיכלה זכות שביד עובדי כוכבים ויבש לחלוחית מעשה צדקה שלהם אז ישברו (ש"ך שם סק"ב בשם גמ' (ב"ב י:), וע' ט"ז סק"א).

[וצ"ע, דהא מנהג העולם לקבל צדקה מהמדינה בארה"ב אע"פ שעל פי רוב הממון בא מעכו"ם. ואין לומר דמותר מפני שאינו צדקה אם בא מהמדינה כיון שהמדינה לוקח הממון על כרחם ובלי רצון הנותן, וצדקה נקרא רק מה שניתן ברצון, דמבואר להיפך בגמ' (ב"ב ח:) שכופין על הצדקה, ואעפ"כ נקרא צדקה. ואין לומר שלא נקרא צדקה כיון שאין נותנים אותו רק לנצרכים, דהא הרבה אנשים שמקבלים ווי"ק ובולי אוכל הם לא חסירים כלום ואעפ"כ המדינה נותנת להם, וא"כ הוי בכלל מתנה לעשירים (שהוא רק בגדר שונא מתנות יחיה ואין בו איסור), דגם זה אינו, דהא כוונת הנותן הוא שהכסף ילך לנצרכים, וזה פשוט וברור שכל זמן שהסענאטור"ס בוחרים על זה, אומרים שצריכים ליתן זה כי אם לא נותנים העניים יהיו חסרי לחם, ואם כן הוא פשוט שזה דעת הנותן, ואע"פ שדעת המקבל הוא שאינו צדקה, זה אינו סברא לפוטרו, דהא יכול כל עני לקבל צדקה מעכו"ם ולומר שלדעתי זה אינו צדקה, ופשוט שהכל תלוי בדעת הנותן. ונ"ל, להקדים, שהאיסור לקבל מעכו"ם מסתמא הוי רק איסור דרבנן, דמדאורייתא רק נקרא חילול ה' אם הישראל עושה מעשה איסור בפני העכו"ם, אבל איסור זה אינו שמא יאמרו על ישראל פרטי שהוא עובר על איסור, אלא שבני ישראל אינם יכולים לפרנס ענייהם. א"כ, כיון שיש ברירה בדרבנן, י"ל שכל הכסף שישראל מקבל מהמדינה הוא באמת בא מישראל חבירו, וא"כ הוי צדקה מישראל. וגם יש נפ"מ בזה, דלפ"ז אפשר ששילום קצת מהמכס עולה לכסף מעשר]

[91] רמ"א (רנד,ב), וכן מבואר בשו"ע (רנט, ג-ד). ואין להקשות ממה שכתוב בספר עזרא (ד, ג), לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו, דאע"פ שבית הכנסת הוי מקדש מעט, כיון שהוא רק דין דרבנן, מוכח שלא אסרו בבית הכנסת, ע' שו"ת בצל החכמה (ח"ג, סי' מא).

[92] ע' רמ"א (יו"ד שם) כ' ולא מן המשומד, אבל ש"ך כ' שמקבלין מן המומר, דאע"ג דאמרינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר, היינו בקרבן ודמי ליה, אבל הקדש עניים או בית הכנסת מקבלים. וע' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) דדוקא בבית הכנסת אסור כיון שהם מכשירי תפלה ותפלה כקרבן.

וע' רמ"א או"ח (קנד, יא), דמומר עכו"ם שמנדב נר או שעוה לבית כנסת אסור להדליקו. וע' מג"א בשם ספר חסידים (סי' תרפז) מתיר למומר לנדב ספר תורה, ואח"כ הביא דברי הש"ך דמתיר לנדב כל דבר, ומשמע שאינם חולקים. וע' מחה"ש כ' שהש"ך חולק על רמ"א, דלדעת רמ"א אין מקבלים לא ממון ולא חפץ מסויים, ולדעת הש"ך מקבלים הכל. ונראה מדברי מ"ב (שם) וחיי אדם (יז, נב) רצו ליישב שאם רוצה לנדב חפץ, אסור לקבלו, אבל אם נותן מעות מותר לקבלם.

[וצ"ע על הבנה זו, דהא מבואר בדברי הש"ך שמתיר אפי' לקבל בית שמנדב לבית הכנסת, משמע דלא כמ"ב. וגם יש לעיין בספר חסידים שהביא מג"א, דמבואר התם שאם יש לחוש שהמנדב ירצה לחזור במתנתו אסור לקבלו. ועוד, בספר חסידים לקמן (סי' תתקלח) שאם מומר רוצה לבנות בית כנסת או להשכיר סופר לכתוב ספר תורה אין מקבלים ממנו משום שאין ליהנות ממנו. וע' שדה חמד (כללים, מערכת המ' כלל קנו) מחלק דבמומר לעבודה זרה אין מקבלים ובמומר לשאר עבירות מקבלים.]

והיוצא מדברינו, דעכו"ם ומומר הוו הפכים (כן דייק בחתם סופר בחידושיו באו"ח קנד, יא), דמותר לקבל קרבנות מעכו"ם ולכן מותר לקבל מהם מתנות לבית כנסת שהם כקרבן, אבל אין מקבלים צדקה משום ביבוש קציר. אבל מומר, מותר לקבל ממנו צדקה אבל אין מקבלים ממנו קרבן (כמ"ש גמ' הוריות (יג.) אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, פרט למומר שאינו שב מידיעתו, וגמ' ערובין (סט:), מכם ולא כולכם להוציא את המומר. ואין להקשות למה יש ב' פסוקים להוציא מומר, כי אחד להוציאו מלהביא קרבן על חטאו ואחד להוציא משאר קרבנות (כ"כ תורה תמימה, ויקרא ד, כב).

וצ"ע, למה באמת הם הפכים? בשלמא למה מותר לקבל צדקה לעניים ממומר, דהלואי שיהיה לו מקצת זכויות, ולא אמרינן כן בעכו"ם. אבל למה מקבלים קרבן מעכו"ם ולא ממומר?

ואפשר יש להסביר, דעכו"ם שמביא קרבן הוא כיון שרוצה לידבק בה' אבל אין לו אפשרות, שאין להם תורה ומצוות, ואע"פ שיש להם ז' מצוות, הם אינם דרך לידבק בה' אלא חייבים בהם כדי שיהיה קיום לעולם. וה' נתן להם אפשרות לידבק בו על ידי קרבן עולה. אבל מומר, למה רוצה להקריב קרבן, כיון שנמאס בעיניו לעשות רצון קונו ולקיים מצוות ורוצה לחפש דרך אחרת לידבק בו שיותר קל בעיניו, ויתן כסף במקום קיום המצוות, ולכן לא נותנים לו שום אפשרות לעשות כן, שהוא חוצפה גדולה לומר להקב"ה שאינו רוצה לקיים מצוותיו ורק רוצה לעבדו ע"י קרבנות.

[93] ע' שו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' מא) ושו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) אסרו משום גנאי. ואפשר שי"ל עוד טעם, כדי שלא לכבד רשעים, כמ"ש שע"ת (שער ג, מאמר קמט) שאין ליתן כבוד לרשעים.

[94] רמ"א (רמו,כא) כ' דלעשיר אסור לקבל, ויש מקילין שיכול לקבל כדי להתפרנס בריוח, ומכל מקום מדת חסידות לא לקבל

[95] אג"מ (?)

Next: Challah
Challah