Halacha OnlineHalacha for the Frum Jew
Heter Iska

Business and Misc.Chapter 96: Vows and Swears

If one swears that he will (or will not) do a certain action, he is obligated mid’oraysa[1] משום לא יחל דברו (ספה"מ לרמב"ם ל"ת קנז, וספר החינוך מצ' תז) ומשום מוצא שפתיך תשמור (ספה"מ לרמב"ם ע' צד, ספר החינוך מצ' תקעה).

לדעת רמב"ם (שם), מוצא שפתיך מיירי בכל נדר או שבועה, בין של רשות ובין לגבוה. אבל דעת רמב"ן (השגות לספה"מ שם) מוצא שפתיך תשמור קאי רק על נדר שנודר לתת לה', וחיוב זו חל אפי' לא אמר לשון נדר, כגון אם אמר "מנה זו למזבח" לבד, מחויב לקיים דברו. ויש מצוה אחרת של כל היוצא מפיו יעשה, שחייב לקיים נדרי רשות, והוא רק אם אמר בלשון נדר או דבר המורה על כך.

ויש עוד מצוה לדון במצות הפרת נדרים (ספה"מ לרמב"ם ע' צד, חינוך מצ' תו).
to keep it.

Generally, one should not make any swears or vows, even for mitzvos (such as tzedakah)[2] רג, א, וסע' ד , and one should stipulate any verbal commitment is “bli neder” (without the force of a vow). If one wants to begin keeping a specific chumra which may be difficult for him in the future, he should first speak out, “This acceptance is b’li neder and I am only doing it for as long as I want to”[3] ריד, א. וכ"כ חכ"א (צב, יד) ומג"א (קסא, יג). .

If one said he will do a certain mitzva, he is obligated to do it[4] ריג, ב. ואפי' אם אמרו סתם, בלי לשון נדר או שבועה (ש"ך (רג, ה). ולכן, יש ליזהר מלומר "אני הולך ללמוד לחצי שעה", שאם יאמר כן הרי חייב עצמו בתורת נדר ללמוד למשך חצי שעה, ויותר טוב לומר "אני הולך לבית המדרש לחצי שעה". , and a Rav should be consulted as to whether it can be nullified[5] ע' שו"ע (רג, ג), וז"ל, הנודר, כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות; והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר שישאל על נדרו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, עכ"ל. וכ' רמ"א, וכן אם נשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא מדוחק, עכ"ל. וכ' ש"ך הטעם, כיון שיש מחמירים שאינו יכול לשאול על השבועה, כדכתיב לא ינקה (ע' טור סי' רל, וב"י שם, דחומרת הגאונים שאין מתירים שבועות בזמן הזה, ולדעת הרי"ף אין מתירים אלא לדבר מצוה.) . When one is in a dire situation and he feels he needs a z’chus, he is permitted to swear[6] רג,ה . If one is afraid that he will falter in his commitment to learn Torah, such as keeping to daf yomi, it is proper to speak out that he intends to do it (which will obligate him to do so) in order to encourage himself to keep it[7] רג, ו. וע' ספר חרדים (פ"ד או' נה) שיש מצוה "ובו תדבק ובשמו תשבע", להשבע לקיים את המצות, ומקורו מגמ' תמורה (ג:), וע"ש דאינו מבואר אם הוא מצוה או רשות. וע' רמב"ם (ספה"מ עש' ז) פי' דמצוה זו קאי על שבועה בבית דין ולא על שבועת ביטוי, וע' רמב"ן (השגות שם) דלישבע בשמו הוי רשות ולא מצוה בכל גווני, אבל לישבע לקיים המצוה הוא קיום של מצות ובו תדבק. אמנם, ע' שו"ת חתם סופר (חו"מ פ) דאפי' שבועת אמת עבירה היא, וראייתו מן הפסוק קהלת (ט, ב) מקרה אחד לצדיק ולרשע... הנשבע כאשר שבועה ירא. וראיתי בשבט הלוי (?) שהוא מחלקת ראשונים בהגהות מיי' (הל' שבועות יא, יח), דלדעת ר"ת יש עונש על הנשבע באמת משום שבועה בחנם שנתגלגלה על ידו, ולדעת רבינו חננאל אין עונש על הנשבע באמת. (אבל אין זה מוכח, דאפשר שהמחלקת רק אם נענש עליו אבל לכו"ע עבירה היא.) אמנם, אפשר יש לתרץ דעת הרמב"ם מראיית החת"ס, עפמ"ש כס"מ (מנין מצות הקצר ע' ז) לדחות ראיית הרמב"ן ממדרש תנחומא, דכ' שם דליראי ה' הוי מצוה לישבע בשמו ולשאר אדם אסור, ולפ"ז יש גם לתרץ ראיית החת"ס, שהפסוק בקהלת מיירי במי שאינו ירא ה'.

וטעם החילוק למה מותר לישבע ללמוד תורה ואין לישבע ליתן צדקה, ע' דרישה כ' החילוק בזה דלימוד תלוי בעצמו, משא"כ צדקה לא ידור כיון שאפשר העני לא ירצה לקבלו ממנו. וע' ט"ז (סק"ה) כ' הטעם כיון שצדקה שהוא דבר שבממון, יש לחוש שמא לא יתן כיון שיצרו מתגבר עליו בדבר שבממון יותר מדבר התלוי בטורח. ודחה הפשט שכתוב בפרישה, דהא אם לא ירצה העני לקבלו הרי פטור מן הנדר.
.

If one says that he will keep a certain stringency[8] ע' שו"ע (ריג, ב) לענין נדרי מצוה ממש. (וה"ה לדבר שהוא רק חומרא.) ואפי' לא אמרו בלשון נדר (ש"ך רג, ה). , or he began keeping a stringency (even once) with intention to continue doing so[9] ריד, א , he is obligated to keep it. If one has a family custom to perform a stringency which is not an obligation[10] ואם הוא דין דאורייתא או דרבנן: אם הוא מנהג אבותיו, כ' חת"ס (שו"ת יו"ד סי' קז) שהעובר על זה עובר על איסור דאורייתא.

ולא כתבנו שצריך לנהוג חומרות המקום שהגיע לשם (ע' שו"ע ריד, ב), דבזמן הזה יש הרבה פוסקים המקילים באיסור זה כיון שבכל עיר יש עירבוב של כמה אנשים מכמה קהילות עם מנהגים שונים, כמ"ש אצל {הל' מנהגי בית הכנסת}.

והדין שצריך לנהוג כמנהג המקום, ע' אג"מ (שם) ושיורי ברכה (יו"ד ריד, א) כ' פשוט שהוא דרבנן, וכ"כ ב"ח (ריד, א) ופירוש המיוחס לרש"י נדרים (טו.). ופמ"ג (או"ח, אש"א תסח, יא) נסתפק אם הוא דאורייתא.

ולענין להקל בספק מנהג (דלדעת רוב פוסקים אסור רק מדרבנן), כ' מהרשד"ם (שו"ת יו"ד נג) ראוי להחמיר בספיקו כיון שיש לו סמך מן התורה, וכל שכן בדבר שכלם הסכימו וגזרו על עצמם איסור. אבל בשיורי ברכה (שם) כ' יש להקל בספיקו.
, or he performed it[11] ע' שו"ת שבט הלוי (ח"ט טו) במי שהתחיל להניח תפלין דרבינו תם וכשנתן התפלין לבדיקה מצא שלא היו כשירים לעולם, ויש סברא לומר דיוכל לחזור בו כיון שנתגלה שלא הניח תפלין מעולם, אבל כיון שעשה פעולה לקיים קבלתו ונאנס ולא עשאה הוי בגדר "חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכ' כאילו עשאה", ולא יחזור בו. several times (without specific intention to continue)[12] ריד, א. וכתב שם "מי שרגיל" צריך התרה, ואח"כ כתב "אם בשעה שהתחיל לנהוג דעתו היה לנהוג כן לעולם", ולדעת שו"ת בית שלמה (ח"ב ר) שאין חילוק בין נהג כן כמה פעמים או פעם אחת, ואין כאן נדר אא"כ היה דעתו לנהוג כן לעולם. ושם דחה הבנת השואל, שאם רגיל בו אפי' אין דעתו להמשיך הוי נדר.

ולענין מי שהתחיל ללמוד דף יומי ורוצה להפסיק, ע' יחוה דעת (ח"א ס' נב) דהוי כנדר, אבל יכול לשנות כדי ללמוד הלכה למעשה.

ולענין אשה שכל ימיה הקפיד לשמוע תקיעת שופר ופעם אחת חלתה ואינה יכולה לבוא לשמוע תק"ש, אם צריכה התרת נדרים, ע' יביע אומר (ח"ב או"ח ל) הביא כמה צדדים להיתר, שיש מחלקת אם אשה יכולה לחייב עצמה במצוות עשה שהזמן גרמא בתורת נדר, דלדעת מג"א יכולה ולדעת מנ"ח אינה יכולה, וגם מחלקת אם חולה שדעתו לשוב למנהגו אחר החולי צריך התרת נדרים, דלדעת , וגם לדעת החכם צבי כיון שהיא אינה יכולה לתקוע שופר בעצמה היא אינה יכולה לחייב עצמה בתורת נדר כיון שאין בידה לקיימה. ולכן העלה להלכה שאין צריך התרה.
, and wants to stop performing it, he is also obligated to continue doing so. In either case, one may perform hataras nedarim.

On erev Rosh Hashana, the custom is to declare that one does not want any action or words during the following year to obligate him in a neder or shevua. Although generally one should not rely on this declaration to free himself of keeping his word[13] ע' רמ"א (ריא, א) שאין לסמוך על מודעה שאומרים ב"כל נדרי" אלא לצורך גדול, וכנראה דה"ה למודעה שאומרים בערב ר"ה, וע"ש בשו"ע (סע' ב) שיש אומרים דלא מועיל התנאי אא"כ יזכרנו תוך כדי דיבור, ויש לחוש לדבריהם. , but if he performed a certain stringency or mitzva several times without intention to continue, or once with intention to continue, he may rely on the declaration so it does not constitute a neder[14] מנחת שלמה (ח"א סי' צא). וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח ל), וע"ש דאע"פ שמרן בשו"ע כתב שיש לחוש לדעת הרמב"ם שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אא"כ יזכרנו תוך כדי דיבור, כיון שבתשובת אבקת רוכל (סי' קעו) כ' שיש להתיר משום שהתנה בראש השנה, יש לסמוך על תשובותיו יותר מפסקיו, ע"ש. . For example, if one was stringent several times not to eat chalav stam but did not have in mind that he is accepting it as a vow, he may rely on his declaration, and does not need hatara.

If one accepted on himself to perform a certain mitzva or kabbalah, and he falls ill, or for some reason will temporarily have difficulty fulfilling it, he should perform hataras nedarim[15] מ"ב (תקפא, יט), ע"פ שעה"צ (שם), דלדעת מג"א אין צריך התרה, ולש"ך צריך. . If one performed a mitzva or chumra which many try to keep because it is preferable in halacha (but most do not intend as a neder), it is not an automatic neder and he need not specify beforehand it is b’li neder. For example, if one davens ma’ariv after nightfall three times, or keeps any stringency of which the poskim state that one may be lenient in cases of difficulty, he is not obligated to continue doing so and may be lenient without performing hataras nedarim[16] ע' שו"ת מלמד להואיל (או"ח יג) כתב דדבר פשוט הוא דמי שהתפלל בציבור ג' פעמים, או תפלת מעריב בזמנו ג"פ, אין צריך היתר נדר. ואפשר שהוא כוונת האג"מ (יו"ד ג, נב או' ג). ויש להסביר, דלא אמרינן שעשה כן על דעת לידור, דמסתמא עשה כן כיון שהפוסקים כתבו שהוא דבר שיש להחמיר בו לכתחלה. דאם לא כן, כל מקום שכתבו הפוסקים שיש להחמיר אב ל בשעת הדחק יש להקל, לא יהיה מותר להקל אא"כ מתיר נדרו קודם, ולא מסתבר שהשמיטו הפוסקים לכתוב כן. .

If one committed to keep a stringency only during a certain time[17] משמעות שו"ע (או"ח תרג, א). ונראה הטעם כמ"ש לעיל, דפשוט לכל שאין כוונתו לקבל בתורת נדר.

וע' ערה"ש (או"ח תרג, ב) שאם הוא דבר שיש פוסקים שאסור מן הדין, אין לנהוג כן בעשי"ת, דהוי כקיבל עליו דעת האוסרים. וכ"כ במורשת משה (ח"ב דיני נדרים ?) בשם הגר"מ פיינשטיין, בכל דבר שיש מחלקת הפוסקים, שאם עשה כדעת המחמירים, הוי כאילו קיבל עליו הפסק של המחמירים ולכאו' לא יועיל התרת נדרים, ע"ש.
(e.g., pas yisrael during Aseres yemei teshuva) or because it is the local custom[18] אג"מ (יו"ד ג, נב או' ג) (e.g., one who keeps chalav yisrael when he is visiting Lakewood but he lives out-of-town), he need not specify it is b’li neder, and need not continue to keep it afterwards.

When one assents to perform a favor for someone else, he should say “b’li neder”[19] כן מסתבר. אמנם, באמת אינו חייב לקיים דברו משום נדר אלא אם הטובה שעושה לחבירו הוא דבר מצוה, דרק בכה"ג הוי נדר, כמ"ש שו"ע (ריג, ב), וכן כתבתי בפנים. , as the declaration made before Rosh Hashana does not negate a vow to act in someone else’s benefit[20] ריא, ד. וע' ש"ך (שם) נסתפק אם מועיל למי שנשבע בנקיטת חפץ. . If one agreed to give someone else a small gift, he should not change his mind and decide not to give it, but if it was a large gift, he is not obligated to give it[21] רד, ח. משום דבמתנה מרובה המקבל אינו חושב שבאמת יתננו לו.

ואם אמר אמר לכהן שיפדה את בנו הבכור על ידו, אינו יכול לחזור (רמ"א יו"ד שה, ד), והוא הדין בכל מתנות כהונה, דכיון שאין להנותן אלא טובת הנאה הוי כמתנה מועטת (פת"ת שם סק"ח בשם חת"ס).
. However, if the intended recipient is poor, one is obligated to give it, regardless of the size of the gift, as it is like a vow to give tzedaka[22] רנח, יב .

Stringencies which were accepted by a large portion of world Jewry, such as kitniyos, cannot be nullified by hataras nedarim[23] חכמת אדם (צב, יד) וש"ך (ריד, ד) בשם שו"ת מהרש"ל (סי' ו). וע' מהרש"ל כ' הטעם דהוי כדבר הנאסר במנין. . One who wishes to nullify his parents’ custom in a particular matter, if it may somehow have stemmed from a stringency in halacha, must ask a Rav[24] ע' שו"ע ריד, ב.

ע' שו"ת חת"ס (יו"ד קז) שאם עובר על מנהג אבותיו בדבר איסור דרבנן ומעיקר ההלכה יש להקל, כיון שקיבלו אבותיו העובר על זה הוי עובר על נדר דאורייתא (או קרוב לנדר דאורייתא, ע"ש). אבל אם מעיקר הדין הוי אסור מדרבנן, לא קיבלו אבותיו כלום, ואינו עובר אלא על איסור דרבנן.

ובענין upsherin, מקורו מתלמידי אריז"ל, ע' שע"ת (תקלא, ז). אמנם, יש שפקפקו בזה, שאין לו מקור מדברי הגמ' והראשונים, ולא מצינו ענין כזה, שמגלחים תינוק בגיל ג' ועושין אותו כמו יו"ט, אלא אצל ההינדואים וקוראים לתגלחת זו Mundana Samskara. אבל בודאי מי שיש לו מנהג זה אין לבטלו. וע' גמ' מו"ק (יד.) קטן שנולד במועד מגלחים אותו במועד, ע"כ, ומבואר שלא נמנעו מלגלח קודם גיל ג'. וע' משניות ע"ז (בגמ' ח. וברש"י שם) שעובדי כו"ם היו עושים יום איד ביום תגלחת הזקן ובלורית, ואפשר דכוונתו על ההינדואים כמ"ש. וכן שמעתי שגרי"י קניבסקי, הגרי"ז, הגר"א קוטלר, הגר"מ פיינשטיין, והרי"י רודרמן אמרו שאין לעשות upsherin. ושו"ר שיש סמך לגילוח זה משו"ת רדב"ז (תרח), שנהגו להביא תינוק לקבר שמואל הנביא ולגלחו ולשקול השיער ולנדב כשיעור זה לצורך הקבר.

ובענין cakesmash, שנותנים עוגה לתינוק לטפס בו, ע' רוקח (סי' רצו) שהיו כותבים על העוגה הפסוק (ישעי' נ, ד) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וכו', עכת"ד. וכן באלי' רבה הביא מספר הערוך, דר' אלעזר הקליר נקרא כן בשביל שאכל עוגה שהיה כתוב בו קמיע ונתפקח, עע"ש. [ונ"ל שבזה"ז אין נוהגים לכתוב הפסוק על העוגה, ונראה משום דחששו למחיקת השם, וע' שו"ת יביע אומר (ח"ד, יו"ד כ) מיישב דברי הרוקח, שכתבו השם בכתב משיטא וכיוצא בו, שאין בו איסור מחיקה לדעת התשב"ץ, וע"ש דלדעת האורחות חיים אסור למחוק השם אפי' בכתיבה לועזית.]

ובענין shlissel challah, שנותנים צורת מפתח על החלה בשבת שלאחר פסח (ע' טעמי המנהגים עמ' עב), אין לזה מקור בדברי הראשונים. ויש מפקפקים שהוא בא מן הנוצרים שעושים paska bread, פי' "לחם של פסח", שהוא לחם שנותנים עליו צורה של שתי וערב, ואיזה יהודים לקחו מנהג זה אלא ששינו הצורה קצת שנראה יותר כמו מפתח ולא שתי וערב. וצ"ע.

ובענין מה שמתירים כל הקשרים שיש על החתן והכלה קודם החופה, אפשר שבא מן המנהג של handfasting, דהיינו שהיו קושרים יד החתן והכלה יחד, ואפשר דמשום זה היו צריכים להתיר כל קשר שהיה על ידיהם קודם. או אפשר שבא מן המנהג שהכלה קודם החופה היתה לובשת chastity belt שהיתה קשורה בכמה קשרים, וקודם שהחתן בא עליה היה מתיר כל הקשרים.
.

To perform hataras nedarim, one must convene a beis din consisting of three males, who are at least thirteen years old. The beis din may be convened at night, may perform the hatara while standing, and may be related to each other or to the swearer[25] רכח, ג. וע' מסורת משה (ח"ב עמ' רלד) בשם הגר"מ פיינשטיין, דלכתחלה יש להקפיד שלא יהיו קרובים של הנודר או זה לזה. . Preferably, the three should have started growing a significant amount of facial hair[26] פ"ת (רכח, ב) בשם רעק"א (שו"ת מהד"ק סי' עג), וכ"כ שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' נד). והטעם, כיון שנדרים דאורייתא, אין לסמוך על חזקה דרבא. , but the custom is to be lenient about this on Erev Rosh Hashana if one does not know that he actually has any nedarim[27] ? ומי שיודע שיש לו נדרים, והוא בן י"ג שנים ולא נתמלא זקנו, לכאו' אין לו להצטרף חבירו שגם בן בלי זקן להתיר נדרו. ואין לומר שיש ספק ספיקא להתיר, שמא הנודר הוא קטן, ואפי' הוא גדול שמא חבירו גם גדול. דיש לדחות דאפי' אם הנודר עדיין לא הביא שערות, נדריו אסורים מדאורייתא אפי' אם אינו יודע למי נדר, כמ"ש שו"ע (רלג, א). ואם יודע למי נדר, אפי' לדעת החולקים על הרמב"ם (ע' ביהגר"א שם), נדריו דאורייתא. .

One must be present in person to have hatarah performed for his neder and may not send an agent[28] רכח, טז. וע' ט"ז דלדעת רשב"א אם שלח כתב ידו, שרי, דכתב ידו עדיף משליח. וע' פת"ש דבשעת הדחק אפשר קצת להקל ע"י כתב. . However, a husband may represent his wife in front of the beis din if she makes him her agent by asking him to do it[29] רלד, נו. ואע"פ ששו"ע כ' אבל הוא לא יקבצם, כ' הש"ך (ס"ק עא) שאם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר, יעשה. . Many authorities are lenient to perform hataras nedarim over the phone on Erev Rosh Hashana, if one is uncertain if he has any vows[30] עמ"ש לעיל בשם פת"ש, ונ"ל דלכן במקום ספק דעתם להקל. .

In order to avoid swearing, when one is asked to testify in court, one should affirm rather than take an oath.

 


[1] משום לא יחל דברו (ספה"מ לרמב"ם ל"ת קנז, וספר החינוך מצ' תז) ומשום מוצא שפתיך תשמור (ספה"מ לרמב"ם ע' צד, ספר החינוך מצ' תקעה).

לדעת רמב"ם (שם), מוצא שפתיך מיירי בכל נדר או שבועה, בין של רשות ובין לגבוה. אבל דעת רמב"ן (השגות לספה"מ שם) מוצא שפתיך תשמור קאי רק על נדר שנודר לתת לה', וחיוב זו חל אפי' לא אמר לשון נדר, כגון אם אמר "מנה זו למזבח" לבד, מחויב לקיים דברו. ויש מצוה אחרת של כל היוצא מפיו יעשה, שחייב לקיים נדרי רשות, והוא רק אם אמר בלשון נדר או דבר המורה על כך.

ויש עוד מצוה לדון במצות הפרת נדרים (ספה"מ לרמב"ם ע' צד, חינוך מצ' תו).

[2] רג, א, וסע' ד

[3] ריד, א. וכ"כ חכ"א (צב, יד) ומג"א (קסא, יג).

[4] ריג, ב. ואפי' אם אמרו סתם, בלי לשון נדר או שבועה (ש"ך (רג, ה). ולכן, יש ליזהר מלומר "אני הולך ללמוד לחצי שעה", שאם יאמר כן הרי חייב עצמו בתורת נדר ללמוד למשך חצי שעה, ויותר טוב לומר "אני הולך לבית המדרש לחצי שעה".

[5] ע' שו"ע (רג, ג), וז"ל, הנודר, כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות; והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן, שטוב יותר שישאל על נדרו. והני מילי בשאר נדרים, אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן. ולא ישאל עליהם אלא מדוחק, עכ"ל. וכ' רמ"א, וכן אם נשבע על איזה דבר, לא ישאל עליו אלא מדוחק, עכ"ל. וכ' ש"ך הטעם, כיון שיש מחמירים שאינו יכול לשאול על השבועה, כדכתיב לא ינקה (ע' טור סי' רל, וב"י שם, דחומרת הגאונים שאין מתירים שבועות בזמן הזה, ולדעת הרי"ף אין מתירים אלא לדבר מצוה.)

[6] רג,ה

[7] רג, ו. וע' ספר חרדים (פ"ד או' נה) שיש מצוה "ובו תדבק ובשמו תשבע", להשבע לקיים את המצות, ומקורו מגמ' תמורה (ג:), וע"ש דאינו מבואר אם הוא מצוה או רשות. וע' רמב"ם (ספה"מ עש' ז) פי' דמצוה זו קאי על שבועה בבית דין ולא על שבועת ביטוי, וע' רמב"ן (השגות שם) דלישבע בשמו הוי רשות ולא מצוה בכל גווני, אבל לישבע לקיים המצוה הוא קיום של מצות ובו תדבק. אמנם, ע' שו"ת חתם סופר (חו"מ פ) דאפי' שבועת אמת עבירה היא, וראייתו מן הפסוק קהלת (ט, ב) מקרה אחד לצדיק ולרשע... הנשבע כאשר שבועה ירא. וראיתי בשבט הלוי (?) שהוא מחלקת ראשונים בהגהות מיי' (הל' שבועות יא, יח), דלדעת ר"ת יש עונש על הנשבע באמת משום שבועה בחנם שנתגלגלה על ידו, ולדעת רבינו חננאל אין עונש על הנשבע באמת. (אבל אין זה מוכח, דאפשר שהמחלקת רק אם נענש עליו אבל לכו"ע עבירה היא.) אמנם, אפשר יש לתרץ דעת הרמב"ם מראיית החת"ס, עפמ"ש כס"מ (מנין מצות הקצר ע' ז) לדחות ראיית הרמב"ן ממדרש תנחומא, דכ' שם דליראי ה' הוי מצוה לישבע בשמו ולשאר אדם אסור, ולפ"ז יש גם לתרץ ראיית החת"ס, שהפסוק בקהלת מיירי במי שאינו ירא ה'.

וטעם החילוק למה מותר לישבע ללמוד תורה ואין לישבע ליתן צדקה, ע' דרישה כ' החילוק בזה דלימוד תלוי בעצמו, משא"כ צדקה לא ידור כיון שאפשר העני לא ירצה לקבלו ממנו. וע' ט"ז (סק"ה) כ' הטעם כיון שצדקה שהוא דבר שבממון, יש לחוש שמא לא יתן כיון שיצרו מתגבר עליו בדבר שבממון יותר מדבר התלוי בטורח. ודחה הפשט שכתוב בפרישה, דהא אם לא ירצה העני לקבלו הרי פטור מן הנדר.

[8] ע' שו"ע (ריג, ב) לענין נדרי מצוה ממש. (וה"ה לדבר שהוא רק חומרא.) ואפי' לא אמרו בלשון נדר (ש"ך רג, ה).

[9] ריד, א

[10] ואם הוא דין דאורייתא או דרבנן: אם הוא מנהג אבותיו, כ' חת"ס (שו"ת יו"ד סי' קז) שהעובר על זה עובר על איסור דאורייתא.

ולא כתבנו שצריך לנהוג חומרות המקום שהגיע לשם (ע' שו"ע ריד, ב), דבזמן הזה יש הרבה פוסקים המקילים באיסור זה כיון שבכל עיר יש עירבוב של כמה אנשים מכמה קהילות עם מנהגים שונים, כמ"ש אצל {הל' מנהגי בית הכנסת}.

והדין שצריך לנהוג כמנהג המקום, ע' אג"מ (שם) ושיורי ברכה (יו"ד ריד, א) כ' פשוט שהוא דרבנן, וכ"כ ב"ח (ריד, א) ופירוש המיוחס לרש"י נדרים (טו.). ופמ"ג (או"ח, אש"א תסח, יא) נסתפק אם הוא דאורייתא.

ולענין להקל בספק מנהג (דלדעת רוב פוסקים אסור רק מדרבנן), כ' מהרשד"ם (שו"ת יו"ד נג) ראוי להחמיר בספיקו כיון שיש לו סמך מן התורה, וכל שכן בדבר שכלם הסכימו וגזרו על עצמם איסור. אבל בשיורי ברכה (שם) כ' יש להקל בספיקו.

[11] ע' שו"ת שבט הלוי (ח"ט טו) במי שהתחיל להניח תפלין דרבינו תם וכשנתן התפלין לבדיקה מצא שלא היו כשירים לעולם, ויש סברא לומר דיוכל לחזור בו כיון שנתגלה שלא הניח תפלין מעולם, אבל כיון שעשה פעולה לקיים קבלתו ונאנס ולא עשאה הוי בגדר "חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכ' כאילו עשאה", ולא יחזור בו.

[12] ריד, א. וכתב שם "מי שרגיל" צריך התרה, ואח"כ כתב "אם בשעה שהתחיל לנהוג דעתו היה לנהוג כן לעולם", ולדעת שו"ת בית שלמה (ח"ב ר) שאין חילוק בין נהג כן כמה פעמים או פעם אחת, ואין כאן נדר אא"כ היה דעתו לנהוג כן לעולם. ושם דחה הבנת השואל, שאם רגיל בו אפי' אין דעתו להמשיך הוי נדר.

ולענין מי שהתחיל ללמוד דף יומי ורוצה להפסיק, ע' יחוה דעת (ח"א ס' נב) דהוי כנדר, אבל יכול לשנות כדי ללמוד הלכה למעשה.

ולענין אשה שכל ימיה הקפיד לשמוע תקיעת שופר ופעם אחת חלתה ואינה יכולה לבוא לשמוע תק"ש, אם צריכה התרת נדרים, ע' יביע אומר (ח"ב או"ח ל) הביא כמה צדדים להיתר, שיש מחלקת אם אשה יכולה לחייב עצמה במצוות עשה שהזמן גרמא בתורת נדר, דלדעת מג"א יכולה ולדעת מנ"ח אינה יכולה, וגם מחלקת אם חולה שדעתו לשוב למנהגו אחר החולי צריך התרת נדרים, דלדעת , וגם לדעת החכם צבי כיון שהיא אינה יכולה לתקוע שופר בעצמה היא אינה יכולה לחייב עצמה בתורת נדר כיון שאין בידה לקיימה. ולכן העלה להלכה שאין צריך התרה.

[13] ע' רמ"א (ריא, א) שאין לסמוך על מודעה שאומרים ב"כל נדרי" אלא לצורך גדול, וכנראה דה"ה למודעה שאומרים בערב ר"ה, וע"ש בשו"ע (סע' ב) שיש אומרים דלא מועיל התנאי אא"כ יזכרנו תוך כדי דיבור, ויש לחוש לדבריהם.

[14] מנחת שלמה (ח"א סי' צא). וכ"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח ל), וע"ש דאע"פ שמרן בשו"ע כתב שיש לחוש לדעת הרמב"ם שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אא"כ יזכרנו תוך כדי דיבור, כיון שבתשובת אבקת רוכל (סי' קעו) כ' שיש להתיר משום שהתנה בראש השנה, יש לסמוך על תשובותיו יותר מפסקיו, ע"ש.

[15] מ"ב (תקפא, יט), ע"פ שעה"צ (שם), דלדעת מג"א אין צריך התרה, ולש"ך צריך.

[16] ע' שו"ת מלמד להואיל (או"ח יג) כתב דדבר פשוט הוא דמי שהתפלל בציבור ג' פעמים, או תפלת מעריב בזמנו ג"פ, אין צריך היתר נדר. ואפשר שהוא כוונת האג"מ (יו"ד ג, נב או' ג). ויש להסביר, דלא אמרינן שעשה כן על דעת לידור, דמסתמא עשה כן כיון שהפוסקים כתבו שהוא דבר שיש להחמיר בו לכתחלה. דאם לא כן, כל מקום שכתבו הפוסקים שיש להחמיר אב ל בשעת הדחק יש להקל, לא יהיה מותר להקל אא"כ מתיר נדרו קודם, ולא מסתבר שהשמיטו הפוסקים לכתוב כן.

[17] משמעות שו"ע (או"ח תרג, א). ונראה הטעם כמ"ש לעיל, דפשוט לכל שאין כוונתו לקבל בתורת נדר.

וע' ערה"ש (או"ח תרג, ב) שאם הוא דבר שיש פוסקים שאסור מן הדין, אין לנהוג כן בעשי"ת, דהוי כקיבל עליו דעת האוסרים. וכ"כ במורשת משה (ח"ב דיני נדרים ?) בשם הגר"מ פיינשטיין, בכל דבר שיש מחלקת הפוסקים, שאם עשה כדעת המחמירים, הוי כאילו קיבל עליו הפסק של המחמירים ולכאו' לא יועיל התרת נדרים, ע"ש.

[18] אג"מ (יו"ד ג, נב או' ג)

[19] כן מסתבר. אמנם, באמת אינו חייב לקיים דברו משום נדר אלא אם הטובה שעושה לחבירו הוא דבר מצוה, דרק בכה"ג הוי נדר, כמ"ש שו"ע (ריג, ב), וכן כתבתי בפנים.

[20] ריא, ד. וע' ש"ך (שם) נסתפק אם מועיל למי שנשבע בנקיטת חפץ.

[21] רד, ח. משום דבמתנה מרובה המקבל אינו חושב שבאמת יתננו לו.

ואם אמר אמר לכהן שיפדה את בנו הבכור על ידו, אינו יכול לחזור (רמ"א יו"ד שה, ד), והוא הדין בכל מתנות כהונה, דכיון שאין להנותן אלא טובת הנאה הוי כמתנה מועטת (פת"ת שם סק"ח בשם חת"ס).

[22] רנח, יב

[23] חכמת אדם (צב, יד) וש"ך (ריד, ד) בשם שו"ת מהרש"ל (סי' ו). וע' מהרש"ל כ' הטעם דהוי כדבר הנאסר במנין.

[24] ע' שו"ע ריד, ב.

ע' שו"ת חת"ס (יו"ד קז) שאם עובר על מנהג אבותיו בדבר איסור דרבנן ומעיקר ההלכה יש להקל, כיון שקיבלו אבותיו העובר על זה הוי עובר על נדר דאורייתא (או קרוב לנדר דאורייתא, ע"ש). אבל אם מעיקר הדין הוי אסור מדרבנן, לא קיבלו אבותיו כלום, ואינו עובר אלא על איסור דרבנן.

ובענין upsherin, מקורו מתלמידי אריז"ל, ע' שע"ת (תקלא, ז). אמנם, יש שפקפקו בזה, שאין לו מקור מדברי הגמ' והראשונים, ולא מצינו ענין כזה, שמגלחים תינוק בגיל ג' ועושין אותו כמו יו"ט, אלא אצל ההינדואים וקוראים לתגלחת זו Mundana Samskara. אבל בודאי מי שיש לו מנהג זה אין לבטלו. וע' גמ' מו"ק (יד.) קטן שנולד במועד מגלחים אותו במועד, ע"כ, ומבואר שלא נמנעו מלגלח קודם גיל ג'. וע' משניות ע"ז (בגמ' ח. וברש"י שם) שעובדי כו"ם היו עושים יום איד ביום תגלחת הזקן ובלורית, ואפשר דכוונתו על ההינדואים כמ"ש. וכן שמעתי שגרי"י קניבסקי, הגרי"ז, הגר"א קוטלר, הגר"מ פיינשטיין, והרי"י רודרמן אמרו שאין לעשות upsherin. ושו"ר שיש סמך לגילוח זה משו"ת רדב"ז (תרח), שנהגו להביא תינוק לקבר שמואל הנביא ולגלחו ולשקול השיער ולנדב כשיעור זה לצורך הקבר.

ובענין cakesmash, שנותנים עוגה לתינוק לטפס בו, ע' רוקח (סי' רצו) שהיו כותבים על העוגה הפסוק (ישעי' נ, ד) ה' אלהים נתן לי לשון למודים וכו', עכת"ד. וכן באלי' רבה הביא מספר הערוך, דר' אלעזר הקליר נקרא כן בשביל שאכל עוגה שהיה כתוב בו קמיע ונתפקח, עע"ש. [ונ"ל שבזה"ז אין נוהגים לכתוב הפסוק על העוגה, ונראה משום דחששו למחיקת השם, וע' שו"ת יביע אומר (ח"ד, יו"ד כ) מיישב דברי הרוקח, שכתבו השם בכתב משיטא וכיוצא בו, שאין בו איסור מחיקה לדעת התשב"ץ, וע"ש דלדעת האורחות חיים אסור למחוק השם אפי' בכתיבה לועזית.]

ובענין shlissel challah, שנותנים צורת מפתח על החלה בשבת שלאחר פסח (ע' טעמי המנהגים עמ' עב), אין לזה מקור בדברי הראשונים. ויש מפקפקים שהוא בא מן הנוצרים שעושים paska bread, פי' "לחם של פסח", שהוא לחם שנותנים עליו צורה של שתי וערב, ואיזה יהודים לקחו מנהג זה אלא ששינו הצורה קצת שנראה יותר כמו מפתח ולא שתי וערב. וצ"ע.

ובענין מה שמתירים כל הקשרים שיש על החתן והכלה קודם החופה, אפשר שבא מן המנהג של handfasting, דהיינו שהיו קושרים יד החתן והכלה יחד, ואפשר דמשום זה היו צריכים להתיר כל קשר שהיה על ידיהם קודם. או אפשר שבא מן המנהג שהכלה קודם החופה היתה לובשת chastity belt שהיתה קשורה בכמה קשרים, וקודם שהחתן בא עליה היה מתיר כל הקשרים.

[25] רכח, ג. וע' מסורת משה (ח"ב עמ' רלד) בשם הגר"מ פיינשטיין, דלכתחלה יש להקפיד שלא יהיו קרובים של הנודר או זה לזה.

[26] פ"ת (רכח, ב) בשם רעק"א (שו"ת מהד"ק סי' עג), וכ"כ שו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' נד). והטעם, כיון שנדרים דאורייתא, אין לסמוך על חזקה דרבא.

[27] ? ומי שיודע שיש לו נדרים, והוא בן י"ג שנים ולא נתמלא זקנו, לכאו' אין לו להצטרף חבירו שגם בן בלי זקן להתיר נדרו. ואין לומר שיש ספק ספיקא להתיר, שמא הנודר הוא קטן, ואפי' הוא גדול שמא חבירו גם גדול. דיש לדחות דאפי' אם הנודר עדיין לא הביא שערות, נדריו אסורים מדאורייתא אפי' אם אינו יודע למי נדר, כמ"ש שו"ע (רלג, א). ואם יודע למי נדר, אפי' לדעת החולקים על הרמב"ם (ע' ביהגר"א שם), נדריו דאורייתא.

[28] רכח, טז. וע' ט"ז דלדעת רשב"א אם שלח כתב ידו, שרי, דכתב ידו עדיף משליח. וע' פת"ש דבשעת הדחק אפשר קצת להקל ע"י כתב.

[29] רלד, נו. ואע"פ ששו"ע כ' אבל הוא לא יקבצם, כ' הש"ך (ס"ק עא) שאם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר, יעשה.

[30] עמ"ש לעיל בשם פת"ש, ונ"ל דלכן במקום ספק דעתם להקל.

Next: Superstition and The Occult
Superstition and The Occult